אי שם, במרץ 2006 חטפתי את הג'נענע על נושא הדיסקים. אם כל חומרה הכי בסיסית כיום מצויידת בשקע USB או חריץ ל SD, מדוע לא להתחיל להפיץ מוזיקה בצורה הזו? למה להמשיך למכור תקליטורים כאשר מדובר במוצר שאין לו ממש שימוש כיום. אפילו ברכב שלי, נגן המוזיקה מצוייד בחריץ SD וכך גם נגן ה DVD שלי. הפעם האחרונה שראיתי מערכת סטריאו שיש לה גם מגש תקליטורים הייתה מזמן, ברמת ה 5 שנים לדעתי.
זה היה אחד הפוסטים הראשונים שלי, הבלוג היה אז בן חצי שנה ועדיין ישב על השרת הביתי שלי, מחירי חומרה באותה התקופה עדיין היו יקרים ובהחלט יש מצב שהדרישה שלי באותה התקופה הייתה – קצת לא פרקטית. לצורך הפרוטוקול, אני בזמנו חשבתי על כרטיסי SD של 128 מגה (שעלו כ 100 שקלים) ויש מצב שבעלויות דאז, כל העסק קצת לא השתלם לחברות התקליטים.
והנה היום בבוקר, מתברר שהד ארצי החליטו לשווק מוזיקה על כונני USB וכרטיסי מיקרו SD – בשורה משמחת לכל דבר. מחירי זיכרון הפלאש צנחו בצורה משמעותית בשנים האחרונות, אם לפני שלוש שנים זיכרון של חצי ג'יגה עלה כ 200 ש"ח, הרי שכיום אפשר לקבל בקלות 4 ג'יגה ועודף נאה מ 100. מצד אחד, משמח לראות שסוף סוף חברות התקליטים מתחילות לאמץ מדיות נוספות, מקבלות את העובדה שאנחנו כבר לא אוספים CD וספריות המוזיקה הן דיגיטליות.
ועוד כמה מילים, ואולי אפילו המלצה למיקסום רווחים.
יש גבול לכמות התקני הפלאש שאני זקוק להם, אני לא רואה את עצמי מחזיק יותר משניים, בטח שלא בנפחים העצומים הללו. יש פה גם עניין של אפקטיביות, אני לא אלך לחנות מוזיקה כדי לרכוש שירים רק כי הם באים על דיסק און קי, אבל אני כן אלך לחנות מחשבים ואעדיף לקנות דיסק און קי ספציפי אם יהיה עליו ערך מוסף – למשל אלבומים. שאלת האיפה להפיץ חשובה לא פחות משאלת המה להפיץ.
גם לסוגיית המחיר יש חשיבות, זה מאוד נחמד לקבל את השירים של קרן פלס על הדיסק און קי שלי, אבל אם המחיר שלו יהיה יקר משמעותית ממחיר של ד.א.ק רגיל ככל הנראה שאני לא ארכוש אותו.
ושוב, עניין הצבירה – פעם היו לנו קסטות, היינו הולכים עם כמה קסטות בתיק ומחליפים לפי מצב הרוח, זה נכון גם לגבי CD. זה לא נכון ולא מתאים כשמדובר בכרטיסי micro SD המיועדים לסלולר. הכרטיסים הללו כל כך קטנים שיש להם נטייה כמעט מוגזמת ללכת לאיבוד. בנוסף, בגלל נפח הזיכרון המצומצם של רוב מכשירי הסלולר, אני מעדיף להתקין את האפליקציות על כרטיס הזיכרון ולא במכשיר עצמו. שליפה של כרטיס זיכרון שמותקנות עליו תוכנות לא מאפשרת (מן הסתם) גישה אל התוכנות.
אני חושב שהנקודה הסופית היא, שהצרכן הסביר, ירכוש ככל הנראה כרטיס micro SD אחד וד.א.ק אחד ובזה זה יגמר. אם חברות התקליטים לא ישכילו להציע עמדות הטענה ביחד עם המהלך הזה הרי שככל הנראה שהוא לא יתרומם יותר מדי. ובכל זאת, גם אם מדובר באיחור משמעותי, טוב לראות שהתקדמות הטכנולוגיה מתחילה לתפוס.
כתיבת תגובה