הכל התחיל כשהרכבת איחרה, למעשה, אילולא הייתה הרכבת מאחרת כל הטקסט הזה בוודאי לא היה נכתב. לא שאני אחרתי לתחנה חס וחלילה, אלא שבמקום שלושה בודקים בטחוניים בכניסה שאיפשרו זרימה יחסית זריזה של אנשים אל התחנה, החליט מישהו ברכבת ישראל להציב בכניסה לתחנת השלום מכונת שיקוף תיקים אימתנית ולחייב את כל הנכנסים להניח את התיק במכונה.
הערה: הטקסט הזה נכתב כמכתב אל מחלקת פניות הציבור של רכבת ישראל על נסיעה מסוייטת במיוחד ב 18 לאוגוסט, ומפורסם פה בשינויים קלים בלבד. אני מקווה שברכבת ישראל יחליטו להתייחס למכתב הזה, ואם כן, תפורסם בהמשך גם תגובתם.
המאבטחים בתחנת השלום ידועים בגישתם המזלזלת והאדישה לנוסעים, והתור שנוצר בכניסה בסביבות השעה 5 הפך לסיוט של כל נוסע רכבת המפחד לאחר את הרכבת שלו. הוספתה של המכונה הזו והפיכה של 3 עמדות בידוק לעמדת בידוק בודדת רק מאריכה את התור. כך, למרות שאל התחנה הגעתי ב 17:10, אל הרציף הגעתי רק ב 17:16, מזל שהרכבת שאמורה הייתה להגיע ב 17:14 הגיעה רק ב 17:20.
במשך השנים, הרגילה הרכבת את הנוסעים לגבי מקומות העמידה על הרציף, אנחנו עדיין לא יודעים לחזות בדיוק איפה תיפתח הדלת, אבל רוב הנוסעים כבר למדו איפה בערך לעמוד כדי לעלות לקרון הרצוי, רק שאתמול, נהג הרכבת החליט לעצור את הרכבת הרבה יותר מוקדם מהרגיל – בערך במרחק של קרון וחצי מהמיקום הרגיל. בתוך שניות הפך הרציף הצר והעמוס לגוש של אנשים המסתערים על הקרון ורומסים אחד את השני בשביל הסיכוי למקום ישיבה. הסכנה שמישהו יפול ברווח שבין הרציף לקרון או לחילופין סתם ירמס ע"י אדם אחר הייתה מאוד מוחשית וכבר יצא לי לשמוע לא מעט אאוצים ו"תיזהר אדיוט אתה דורך עלי".
הכל הסתיים כשנכנסתי אל הקרון ואף הצלחתי לתפוס מקום, לרגע לא חששתי שזהו רק הסיפתח של הסיוט. כשבאתי לסגור את החלון הפתוח (עד כמה שאפשר לקרוא לדבר הזה חלון) ביקשו שאר הנוסעים בקרון שאשאיר אותו פתוח שכן המזגן לא עובד. כששאלתי את המאבטח שבדיוק עבר בקרון אם ניתן להדליק את המזגן הוא ידע להסביר לי שיש תקלה ואין מזגן בכל הרכבת. גם מאבטח אחר שעבר בקרון אישש את דבריו והבטיח שהמצב זהה בכל הרכבת.
וכך, העברנו את כל הנסיעה לחיפה בעודנו מנופפים בפיסות העיתון שכיסו כל מדף פנוי, לשם שינוי הודתי לרכבת ישראל על כך שהיא לא טורחת לפנות את הזבל מהקרונות.
אני מניח שהייתי יכול לשכוח בקלות מכל הסיפור הזה אם כאן הוא היה מסתיים, משהו על צרת רבים חצי נחמה ועל זה שכולם סובלים אז גם אני יכול, רק שבבואי לרדת מהרכבת בתחנת מרכז השמונה בחיפה נתקלתי בגל קור מפתיע שהגיע מהקומה העליונה של הקרון (הייתה זו רכבת קומותיים). בעוד שאנחנו התבשלנו בחלקו התחתון של הקרון ישבו להם אנשים חצי קפואים בקומה העליונה והתעבות של כפור כיסתה את התיקרה.
המסקנה המתבקשת היא, שאותם המאבטחים שהבטיחו לנו תוך כדי העמדת פנים של "גם אני סובל פה" שהתקלה היא בכל הרכבת שיקרו לנו בפנים וזה החלק שהכי הרתיח אותי בכל הסיפור, שכן אם מדובר אך ורק בתקלה מקומית במקום ספציפי, מן הראוי היה להגיד שאין מזגן בחלק התחתון של הקרון הספציפי, בהתחשב בכך שהרכבת הנכנסת לתחנת השלום עדיין ריקה ברובה רוב הסיכויים שהייתי מוצא מקום בקרון אחר ולא נאלץ לסבול במהלך כל הנסיעה.
אז מה היה לנו פה?
ולמען הסדר הטוב
פה בערך הסתיים המכתב, כלומר יש עוד פיסקת המשך שמזמינה את דוברות הרכבת להגיב על הטענות ביחד עם ציון העובדה שהעסק יפורסם אצלי בבלוג. להגיד שאני באמת מצפה שיקרה משהו? אני מסופק, אבל מקווה.
הרכבות עדיין מאחרות, הרבה פחות אומנם, אבל בהחלט מאחרות. הפיתרון של הרכבת הוא "מדד דיוק הרכבות" שמציין באתר החדש עד כמה הרכבות מדייקות בהגעה. בכל פעם שבדקתי, גם כשהרכבת אחרה ב 30 דקות עדיין המדד הזה נע בתחום של 85-95 אחוזים. הסיבה אגב, מאוד פשוטה ומתחבאת באותיות הקטנות, בדומה ל 29 דקות זה לא חצי שעה, הרי שאיחור של פחות מ 5 דקות לא נחשב ע"י רכבת ישראל כאיחור. עצם העובדה שהאיחור הזה משמעו עבורי (ועבור אנשים נוספים) הוא זמן המתנה של 30-40 דקות בתחנת האוטובוס הוא לחלוטין לא רלוונטי לרכבת ולא מעניין אותה. מצד שני, כלקוח שבוי אין לי באמת אלטרנטיבה.
פעם לפחות יכולתי לרכוש כרטיס מקום שמור ולהיות בטוח שיהיה לי איפה לשבת. אבל האקט האחרון של רכבת ישראל כלל את ביטול המקומות השמורים בחודש אוגוסט בגלל "העומס הצפוי". האם הרכבות באמת הרבה יותר עמוסות? כאחד שנוסע על בסיס יומי כבר 3 שנים, התשובה שלי היא – לא, הרכבות לגמרי לא נראות יותר עמוסות. נהפוך הוא, לרוב יש מקומות פנויים גם אחרי בינימינה והרכבת מתמלאת רק בחדרה (בניגוד לתקופות בהן אנשים ישבו על הריצפה כבר בעתלית).
על מה אני מלין אם אין בעיית מקומות? ובכן, עצם העובדה שאין בעיית מקומות לא מונעת את ההסתערות הברברית על הדלתות של הרכבת ברגע ההגעה שלה לתחנה. אם עד היום לפחות יכולתי לעלות בשקט על הקרון מבלי לחטוף מכות מעשרות חיילים, הרי שכיום גם זה אינו אפשרי.
בסופו של דבר, כך הסביר לי פעם נוסע שהוא בגדר "מקור מבפנים", הנוסעים לא מעניינים את הרכבת, רכבות הנוסעים הן סוג של צפרדע שהרכבת צריכה לבלוע על מנת לתפעל את העסק הרווחי באמת – רכבות המטען. בהעדר תחרות, גם הלקוח הכי מעוצבן ישאר לקוח משלם ועכשיו, עם הדיבורים על אגרת הגודש בכניסה לת"א, ככל הנראה יגיעו עוד לקוחות שכאלה. כמות הנוסעים שבאמת מנצלת את כרטיסי הפיצוי היא זעומה, מה גם שהאיחורים הם לרוב קטנים מ 30 דקות. אומנם התחיל להתפתח איזשהו תהליך שמסדיר את הזכות של נוסעים לתבוע את הרכבת על איחורים אבל עד שזה יקרה עוד רחוק היום.
ובינתיים, נותר רק לרתוח מבפנים ולחכות לתגובה רשמית.
כתיבת תגובה