סביבה

מחשבות בירוק

בנקוק מסריחה, לא שלא ידעתי את זה כשבאתי לשם, אבל זה עדיין תופס אותך באף ברגע שאתה נכנס אל העיר ונושם את נשיפות אגזוזי התוקתוקים השחורות ביחד עם ריח הגחלים עליהם נצלים להם חרגולים ודיונונים. אבל סירחון הוא דבר יחסי, הוא תלוי מאיפה אתה מגיע ומה נשמת לאחרונה.
כי בין זיהום האוויר של חיפה ות"א ההגעה הראשונה שלי לבנקוק יצרה יותר הרגשה של הדר מאשר סירחון בלתי מתפשר. הפעם השניה שהגעתי אל בנקוק הייתה כבר בסוף הטיול, אחרי כשבועיים באיים שבדרום. בקופיפי יש בקושי קטנוע או שניים, בריילי ביץ' אפילו את זה אין, האוויר פשוט נקי. בשלב הזה, לפגוש את הסירחון של בנקוק זה קצת כמו בסרטי המד"ב כשהגיבור יוצא מהסביבה המבוקרת דרך מנעל האוויר אל סביבה גזית עויינת. ההרגשה הראשונית היא סוג של רצון להקיא, והוא לא ממש עוזב אותך למעשה.

גם תל אביב מסריחה, על ת"א נח באופן קבוע ענן צהוב של ערפיח שניתן לראות כבר מנתניה, גם לאשדוד יש ענן דומה, אני חושב שאפילו יותר גדול. נכון שגם בחיפה האוויר מזוהם, אבל זה יותר זיהום של חלקיקים מסרטנים ופחות סירחון, לא שזה משנה יותר מדי, זו נבלה וזו טרפה. הנקודה הבעייתית היא שאנחנו מוכנים לקבל את זה, סוג של השלמה – אין ברירה, אין מה לעשות – וזה קישקוש.

אי שם ב 2006 שפכה ספינה פנמית כמות עצומה של פסולת רעילה לים וכתוצאה מכך מתו 17 אנשים ועוד רבים נפגעו. בפסיקה, שניתנה רק לפני כמה ימים נגזרו עונשי מאסר של 20 שנה על הבכירים בחברה. בנוסף, נאלצה החברה לשלם פיצוי של יותר מ 200 מליון דולר.
אז אולי יגלחו להם קצת מעונשי המאסר על התנהגות טובה, ואולי הם גם ישבו בכלא שהוא יותר "שליו" ולא בחברת אסירים מסוכנים, אבל עדיין, אותה הפסיקה הייתה ברורה וחד משמעית – ליכלכת, שילמת ובגדול.
ופה? בארצנו? הדרך הלגיטימית להיפטר מזיהום היא להזרים אותו אל לב ים וחברות מזהמות כגון פרוטרום ממשיכות לפעול במרץ. הקישון הוא אחד הנחלים המזוהמים בארץ, ולראות להקות דגים מתות צפות בו זה לא מראה נדיר. בסך הכל, למצוא את האשמים בזיהום זה בכלל לא בעייתי, הולכים על גדת הנחל, מוצאים את הצינורות שמזרימים את הג'יפה, מוצאי את המפעל לו שייך הצינור הזה ומטפלים בו. במקום לעשות את הפעולה הפשוטה הזו, העדיפה המדינה להאבק באותם שייטים שנפגעו כי נאלצו לצלול בקישון במהלך שירותם הצבאי.
הפיתרון צריך להיות ענישה כבדה ברמת הנהלת החברה, אבל בישראל, כמו במדינת עולם שלישי, כשמתגלה זיהום מדלק מסביב לתחנת דלק אף בכיר בחברה לא מאבד את משרתו, לכל היותר החברה תקבל קנס וארכה כדי "לנקות" את הזיהום.

שני פחי זבל עמדו ליד החדר שלנו במלון בקו-סאמוי על אחד כתוב Garbage ועל השני Trash – האחד עבור זבל והשני עבור אשפה. מה ההבדל? אז זהו, שבעברית אין מבחינתנו הבדל הכל עף לפח. למעשה, אחת המילים מתייחסת לזבל לא מתכלה והשניה מתייחסת לזבל אורגני. לא לבריטים, להולנדים, לצרפתים, לגרמנים או כל תושב מדינה ארופאית היה איזשהו ספק למה משמש כל פח. התגובה הישראלית הטיפוסית הייתה בהיה לרגע (במקרה הטוב) ולאחר מכן השלכה רנדומלית של הפסולת לאחד הפחים.

בשדה התעופה בווינה, נתקלתי בפח הזה שלוקח את את הנושא עוד צעד קדימה – יש פה פח לזכוכית, אריזות, נייר ושאר פסולת וכולם יודעים מה לזרוק איפה ואכן עושים את זה.

בישראל אין הפרדה של פסולת, אף אחד לא רואה בזה צורך. היו כמה נסיונות במשך הזמן, די וויתרו עליהם בשלב זה או אחר, הרבה יותר זול להלשליך הכל בערימה אחת מאשר להפריד ולשנע את הפסולת למרכזי מחזור. חושבים שאני טועה? מתי בפעם האחרונה הלכתם לבקש את 25 האגורות שלכם על פחית הקולה שקניתם? לאיפה השלכתם אותה אחרי שסיימתם איתה?
זה בסדר, אל תדאגו, הקבצן התורן עושה סבב, הוא יוציא את הפחית מהפח, ישים אותה בשקית הפחיות שלו וילך לפדות אותה בסוף היום. עם כזה חוסר אכפתיות פלא שמי שאימץ את נושא מחזור הפחיות הן דווקא משפחות הפשע? שטויות, התרגלנו להביט לצד השני.

כילד, ההורים שלי נהגו לערום את עיתוני כל השבוע ולשלוח אותם כלאחר כבוד בסוף השבוע אל הפח הכתום של אמניר שעמד ברחוב שלנו. אני חושב שהיה לזה איזשהו קשר גם עם האגודה למען החייל, אבל לא סגור על זה. מישהו ראה פח שכזה בזמן האחרון? או שהעיתונים שלכם מגיעים אל פח הזבל?

ובסה"כ, מה הבעיה בלהפריד את האשפה שלנו? זה דורש עוד חצי דקה מחשבה ועוד פח, זה הכל. פסולת אורגנית אפילו לא צריך לשנע, כל מה שצריך לעשות זה להקים מרכזי קומפוסט בכל רחוב ובזאת נגמר הסיפור. פחות פסולת לפינוי משמעה פחות משאיות זבל, שפירושן פחות דלק שנשרף ופחות זיהום שנפלט. זה גם אומר שמרכזי פינוי הפסולת יצמחו בקצב הרבה יותר איטי מכיום וימנעו יצירת הרי זבל ענקיים.
את הקומפוסט שיווצר אפשר לפזר בגינות העירוניות או אפילו להחזיר לתושבים כדי שיפזרו בגינות שלהם.
הבעיה העיקרית היא, לדעתי לפחות, היא שיש חשש שהציבור הישראלי לא יסכים לקבל עליו את גזירת המיחזור. שהציבור יחליט שלא בא לו להפריד פסולת ולא בא לו למחזר. וכן, סביר להניח שזה בדיוק מה שיקרה. בעוד שיהיו כאלה שישמחו לשינוי, יהיו כאלה שזה רק יעצבן אותם, שיחליטו להמשיך להשליך את הפסולת ללא מיון. התשובה לכך היא חינוך כמובן, וגם אם השינוי הזה לא יתקבל בהערצה עיוורת בתוך כמה ימים הרי שעם הזמן הוא כן יתפוס. חוץ מזה, שגם אם רק 20% מהאוכלוסיה תפריד את הפסולת, עדיין ההשפעה תהייה חיובית יותר מאשר חברה שלא ממחזרת בכלל.

יאללה סע

בשנתיים האחרונות מקום העבודה העיקרי שלי היה בת"א. אל העיר הגעתי בעזרת הרכבת אבל כדי להגיע מהרכבת אל העבודה נאלצתי להשתמש באוטובוסים. זה היה נוח בתקופה שנענע ישבה ברחוב השלושה, אבל עם המעבר של נענע10 לרחוב כורזין בגבעתיים, המצב נהפך לבעייתי יותר. קו 56 הוא קו אכזרי מבחינת זמני ההגעה שלו והשילוב בינו לבין הרכבת אף פעם לא עבד כמו שצריך. אופניים היו עוזרים לי מאוד. גם בצד הכושר הגופני שדי הזנחתי וגם בחוסר התלות בקו האוטובוס. לרוע המזל, הרכבת לא מאפשרת להעלות אופניים אל הקרונות אלא אם מדובר באופניים מתקפלים. הפיתרון השני, של לרכוש זוג אופניים ולהעמידם ליד הרכבת מתבדה ברגע שרואים את זוגות האופניים המפורקים ליד התחנה. והנה עוד קפיצה קטנה לבנקוק, עמדות אופניים ציבוריות שכאלה פזורות בכל העיר, אפשר לקחת זוג אופניים בעמדה אחת ולהחזירם בעמדה אחרת. בעיקרון פיתרון אידיאלי שניתן היה להעתיק לישראל, לרוע המזל, היות ורוב מקומות העבודה לא מקימים מקלחות לטובת הציבור המדווש, גם הרעיון הזה נזנח.

לפני שנה, בוצעה רפורמה ברישיונות הנהיגה לרכבים דו גלגליים. קטגוריית ה 50 סמ"ק (אותה קטגוריה שאיפשרה לילדים בני 16 לעלות על הכביש) עודכנה ל 125 סמ"ק. אם קטנוע של 50 סמ"ק היה יותר מדי בשביל אדם בוגר, הרי שקטנוע 125 סמ"ק מסוגל לסחוב בצורה נאה אדם במשקל של כ 80 ק"ג בתוך העיר. נכון שזה לא יהיה אופנוע לטיולים או לנסיעות בין עירוניות, אבל בשביל להגיע למקום עבודה בתוך העיר זה די והותר. אגב, כל מי שמחזיק רשיון נהיגה ברכב מעל ל 3 שנים יכול להוציא רשיון ל 125 סמ"ק במבחן שליטה בסיסי בקטנוע, כל בית ספר לנהיגה ישמח להסביר את הפרוצדורה שיכולה להסתכם אומנם בכמה מאות שקלים (פחות מ 500) אבל לחסוך לא מעט כסף. עם ביצועים שמתקרבים ל 30 ק"מ לליטר (ואף יותר) החיסכון יורגש. גם כמות הזיהום שפולט רכב שכזה הוא נמוך בצורה משמעותית לזיהום הנפלט ע"י רכב.
המכונית החשמלית של אגאסי נשמעת ברגע הראשון כמו פיתרון מאוד מוצלח. רכב שמסוגל לנסוע בכביש בין עירוני על חשמל בלבד מבלי להתנהג בצורה נחותה – זה רעיון מצויין. זיהום אוויר? בהתחשב בכך שבמנוע חשמלי לא מתבצעת שריפה לא נפלטים לאוויר שום גזים – לכאורה, רעיון מעולה.

לפני שנה בערך, ניסיתי להתניע את האופנוע ללא הצלחה, מסתבר שהסוללה סיימה את מחזור החיים שלה. ניגשתי אל המוסך, רכשתי סוללה חדשה ונסעתי. קצת יותר משלוש שנים החזיקה אותה הסוללה מעמד, וגם זה נחשב יחסית מרשים. זה גם מעלה שאלה מעניינת – שלוש שנים אחרי שתעלה המכונית החשמלית על הכביש, מה יעשו עם גל הסוללות הגמורות שיווצר?
אגאסי יודע לספר עד כמה יהיה לו קל לפרוס תחנות טעינה בכל הארץ אבל השאלה החשובה יותר, היא מה הוא מתכוון לעשות עם כמויות הסוללות הגמורות הענקית שתיווצר? האם הוא הולך לקבור אותה כמו ברמת חובב? או שמא הוא הולך לייצר סוללות ירוקות שיהיו ברות מיחזור במלואן?

וזו שוב אותה הנקודה, חוסר הראיה לרחוק, כי עד שהמכוניות תצאנה לייצור המוני ועד שהן תתפוסנה נתח שוק ורק מאותו רגע עתידי צריך להתחיל לספור 3 שנים ומי יודע מה יהיה אז.
נכון, יכול להיות שבעוד 3 שנים יצליחו להמציא סוללה סופר ירוקה עם זמן חיים של עשור ויכולת מחזור של 90% ועדיין, מה יקרה אם לא?
וזו בדיוק הבעיה, חוסר הנכונות להתבונן קדימה ולהגיד הנה מצב בעייתי היום, איך אנחנו נערכים אליו בעוד שנה, חמש שנים ועשור. זה מאוד נחמד שכל שנה שחונה אנחנו מקבלים את תשדירי השירות של לסגור את הברז ואת האיומים על השקיית הגינה, אבל עצם העובדה שמישהו טרח לקבוע קו אדום, פירושו של דבר שידעו מראש שתהייה בעיה, ועם זאת, בחרו שלא להתמודד איתה.

3 thoughts on “מחשבות בירוק

  1. כתבת נהדר.

    אגב, הייתי בריילי בפברואר האחרון. מקום מושלם. אין דאגות בחיים. רק לקום בבוקר, ללכת לחוף, לחזור בערב, ללכת לבאר, ללכת לישון. חזור 80 שנה.

  2. עיתוי מוצלח – לפני חודש בערך נפרסו ברחבי חיפה פחים ירוקים לנייר.

    נדמה לי שקראתי איפשהו את שי אגסי מסביר שהסוללה תחזיר מעמד איזה כמה עשורים עד שתרד לה התפוקה לחצי, ואז הוא יעביר אותה לאיזה עולם שלישי (או שקר בסגנון) שם ישתמשו בה עוד כמה עשורים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חזרה למעלה