אי שם, בחודש יולי בשנת 2005 פניתי לשושנה (xslf) ותהיתי באיזו מערכת היא משתמשת בשביל הבלוג שלה והאם היא מכירה משהו אחר עם תמיכה טובה בעברית. ההמלצה שלה הייתה מערכת הוורדפרס בעברית שתורגמה ע"י רן יניב הרטשטיין. מחשב ישן שעמד נטוש במחסן עבר התקנה נקייה של XP ולאחר מכן, תוך יסורים קשים, הותקן עליו אפאצ'י, PHP ו MySql (לא אינטואיטיבי כלל וכלל לרוע המזל). כל העסק הזה הועמד מאחורי הראוטר הביתי ועל זה נעשו נסיונות. בהתחלה חילקתי לחברים את כתובת ה IP שלי (גם כן אבטחת מידע), שהומרה לאחר זמן מה בכתובת "מתוחכמת" מספק כתובת דינמיות (סטייל dyndns.com) שתמיד מפנה אל כתובת ה IP של המנוי. במהלך חודש ספטמבר 2005, יצאה יאהו, במבצע ואני רכשתי את הדומיין the-nzb.com – עבור 3$ לשנה.
כשזה היה רק בשביל עצמי וחברים הסידור הזה של שרת בבית היה סביר, אך עם הזמן הבלוג התחיל לצבור קוראים וכניסות ומצבים בהם חברת החשמל / בזק / ספק האינטרנט מחליטים להוריד את השאלטר לפרק זמן זה או אחר כבר לא כל כך התאימו. לאחר גיבוי קצר העברתי כלאחר כבוד את הבלוג שלי אל השרתים של Go Daddy עליהם הוא מאוכסן עד היום. בנוסף, החלפתי את הדומיין הכל כך מסורבל the-nzb.com בדומיין n2b.org (וכל אלה שעדיין מגיעים דרך the-nzb, בחיאת – תעדכנו).
מעולם לא הגדרתי באמת את הבלוג הזה, התיאור בטכנוקרטי דיבר כמדומני על "מחשבים ואופנועים" שני התחביבים העיקריים שלי. הבלוג הזה אמור היה לרכז את כל מה שהעליתי על הכתב אי פעם וכמובן לתת לי במה לכתיבה חופשית, על מה שמעניין אותי, בלי עורכים, בלי דד-ליין – רק אני והמקלדת, סוליקו.
וזה עבד, לפעמים טוב יותר, לפעמים פחות. היו תקופות בהן לא כתבתי כלום ולעומתן תקופות בהן כתבתי מספר פעמים ביום. בממוצע – עלה כאן פוסט כל שלושה ימים. החיים האמיתיים לעומת זאת – אינם מורכבים ממוצעים.
Code is poetry
המשפט הזה, כתוב בפוטר של אתר וורדפרס – קוד זה שירה. בתקופה האחרונה אני מוצא את עצמי מתחבר למשפט הזה יותר ויותר. לפני שנה בערך, באוקטובר 2006, הייתה לי נקודת מפנה. אומנם, גם קודם לכן תנדתי על הקו הזה שבין תוכן לטכנולוגיה, אבל באותה נקודת מפנה נלקחה למעשה סוג של החלטה. וכך, בצומת הזו בחרתי ללכת בשביל של הטכנולוגיה. זה לא שנטשתי את הכתיבה, אבל ככל שהתקדמתי יותר אל תוך העולם הטכנולוגי מצאתי שיש לי פחות ופחות זמן פנוי לכתיבה. אומנם, מצד שני אני גם לא ממש כותב קוד אבל אני מוצא את עצמי מגיע הביתה בסוף יום ופשוט אין לי כוח לשבת אל מול המחשב. וגם בקצת שיש לי אני מוצא את עצמי מאבד סבלנות מהר מאוד.
לאחרונה התחלתי לנצל את השילוב המנצח שבין הלפטופ לנסיעות ברכבת על מנת לכתוב. היות ובעבודה אני לא יכול להתחבר איתו לרשת ובבית כבר אין לי כוח לחבר אותו לרשת, הם נשארים שם, בדיוק כמו עוד כמה פוסטים שנמצאים כאן באדמין במצב טיוטה ועדיין מחכים לפיסקאות הסיום שלהם.
ברשימת ה"דברים שאני רוצה לעשות" כבר כמעט נגמרו השורות ואני לא בטוח מה מתוך זה אני אצליח להוציא לפועל בזמן הקרוב. אני לא יודע מה יקרה בסוף עם הבלוג הזה, אני לא רוצה לקבור אותו אבל גם כואב לי לראות אותו מוזנח. אני מניח שעל זה נאמר – זמנים יגידו
כתיבת תגובה