נשבר לי, פשוט וקל – נשבר לי.
לא רוצה לקבל עשרות מיילים של "לך תצביע בסקר של …".
לא רוצה לקבל עשרות מיילים של שמועות לא מבוססות.
לא רוצה לתרום לחסידי ברסלב שיתנו בשמי ספר תהילים לחייל צהל.
אישית, די מתחיל להישבר לי כל הפן המרושת של המלחמה הזו. מה קרה, לקבל השכמה ב 7:30 בבוקר לא מספיק לי? אז נכון, יש לי בעיה חמורה עם לקום בבוקר, אני מפתח עמידות לשעונים מעוררים והם יכולים לצלצל שעות. באחת מהדירות הקודמות שגרתי בהן הם היו מצלצלים ללא הפסקה עד שהשכנה מלמעלה הייתה באה ומצלצלת בדלת כדי להתחנן שאפסיק אותם. אז שעון מעורר כיוונתי בעיקרון כבר לשעה 7 בבוקר, תכננתי לעצמי יום מלא ומספק של ישיבה במרחב המוגן עם הלפטופ. השעון צלצל ולקח לי בדיוק חצי דקה להעביר אותו לשעה 8 מתוך שינה, את האזעקה של נסראללה כבר היה קצת יותר קשה לכבות.
ואם כבר אזעקות – אז ראבק, כמה זמן כבר צריכה לצלצל האזעקה? האזעקות פה נמשכות כל כך הרבה זמן כך שברגע שהן מפסיקות אנשים מפרשים את זה כאילו נגמר המצב חירום ואפשר לצאת לרחוב, אחר כך מתפלאים שאנשים חוטפים פגיעה ישירה.
אתמול קפצתי לדירה של ההורים שלי, הייתי צריך לקחת שלל חפצים, בגדים וכדומה. נסיעה של 15 דקות, לא יותר אבל הלב המשיך להלום במשך 15 דקות נוספות. הכבישים ריקים, כמעט, מכונית בודדת פה ושם, לשם שינוי אפשר לנהוג בלי שמישהו יחתוך אותך, ירדם על הכביש לפניך ובכלל יתעלם מהנוכחות של האופנוע שלך על הכביש. יש משהו מענג בנסיעה על אופנוע בכבישי חיפה, מאתגר אפילו.
ניסיתי את תל אביב מספר פעמים עם האופנוע, כבישים ישרים, כמו סרגל, אין פיתולים, אין עליות וכמובן שגם אין ירידות. רוכב על האופנוע ומרגיש כמו טמבל – כל הזמן ישר, איך אפשר? אפילו נהגי הפחיות בתל אביב נראה שהסתגלו לנוכחות הדו גלגליים. בניגוד לחיפה ששם הרוכב צריך לנחש מה הפחיות הולכות לעשות בתל אביב נראה כאילו נהגי הפחיות מנחשים מה הרוכבים הולכים לעשות. זה טוב, בצורה מסויימת, אבל כשאתה חיפאי ולא מכיר את צורת הנהיגה הזו – זה יוצר לא מעט בעיות.
בשורה התחתונה, תל אביב אולי נוחה אבל הרכיבה בחיפה הרבה יותר מהנה, במיוחד כאשר הכבישים נטושים לחלוטין.
תכננתי לעבוד מהמשרד בתל אביב הבוקר, לא משנה שהמלחמה הזו היא קצת כמו חופשה בלתי מוגדרת, יש גבול לכמות השעות שאדם יכול לבלות בבית. אתמול בדרך חזרה חיפשתי איזשהו סימן חיים ברחוב שיגיד אנחנו עוד פה. חוץ מה"פטוש" (בית קפה אהוב במושבה הגרמנית) כולם סגורים, הרחוב אפל ונעלמה השמחת חיים.
שלושה ערוצי חדשות, שלוש פרשנויות שונות למתי זה יגמר ואף אחד לא יכול היה לומר שעד סוף השבוע זה יגמר. המקרר מתחיל להתרוקן והדחיפות של ללכת לעשות קניות גוברת מרגע לרגע. לרוע המזל, בכלל לא בטוח שהסופר יהיה פתוח או שהמצרכים הדרושים ימצאו בו.
כתיבת תגובה