בוקר טוב נסראללה

פרספקטיבות על קטיושות

קום קום – התעוררתי לקול צעקותיה של זוגתי. רעש שלא ממש הצלחתי לקשר לשום דבר מילא את החדר והחריש את אוזני.

אזעקה, עוד קטיושה בדרך, בתוך חצי דקה כבר היינו לבושים ותפסנו מחסה בחדר המדרגות של הבניין. 5:56 לפנות בוקר הכריז בתוקף השעון שלי, ואני, שנוהג להשכים בשעה 6:00 בבוקר עדיין לא הצלחתי להתאפס.

אתמול החלטנו שלא ניתן לעסק לשבור אותנו ונצא בערב. התחלנו בטיול רגלי קצר ברחובות המושבה הגרמנית ולבסוף התנקזנו אל בית הקפה האהוב עלינו. בדרך כלל יש ברירה, מי שביקר ברחוב הראשי של המושבה הגרמנית בוודאי מכיר את עומס בתי הקפה והמסעדות השוכנים לרגלי מקדש הבאהיים, אך הפעם דממה. רוב המסעדות היו סגורות והרחוב, אשר בדרך כלל שוקק חיים ורכבי ערסים משופרים היה נטוש לחלוטין.

בבית הקפה היו רק שני שולחנות תפוסים, אנחנו תפסנו את השולחן השלישי וקצת לאחר מכן השתלטו על השולחן הרביעי צוות צילום של רויטרס. המוזיקה הייתה שקטה, אפילו – יותר מדי שקטה, כאילו – אם נעשה רעש האוייב ישמע ויפגיז.

קפה, טוסט ועוגת שוקולד חמה, חשבון וחזרה הביתה.

מדהים איך הקונספט משתנה אחרי טיל שנופל במקום הנכון (או הלא נכון – תלוי את מי שואלים). צמד הטילים שנחת על צלע ההר ביום חמישי הזיז לבדיוק 10 דקות והיווה תירוץ לטלפונים לכאן ולשם אך לאחר מכן הכל נשכח והחיים בחיפה חזרו למסלולם. כשיצאנו ביום שישי בערב עם זוג חברים נוסף, לא נראה היה כי מישהו מודאג מהחשיבה על קטיושות והסכנה מהן.

אתמול, יום ראשון, החיים כרגיל. השכמה ב 6:00, בשעה 7:15 כבר התחלתי אימון כושר בשייפ וב 8:45 כבר הדלקתי את המחשב במשרד. לאחר סיבוב הקפה ובוקר טוב לכל האנשים החלטתי שהגיע הזמן לעבוד, עוד לא הספקתי להתיישב מול המחשב והנה נשמעו הצעקות – כולם למרחב המוגן.

אחרי שעתיים במרחב המוגן החלטתי שמספיק לי. עליתי על האופנוע ונסעתי חזרה לביתה של זוגתי. יש משהו מרגש בנסיעה מהירה על אופנוע, אך לרוע המזל זו חוויה שלא ממש ניתן לנצל בנסיעה בתוך העיר. אתמול בבוקר לעומת זאת, כבישי חיפה היו ריקים עד נטושים. המבט המופתע שקיבלתי מהשוטרים של שתי ניידות של משטרת התנועה אמר משוגע, מה אתה בכלל עולה על הכביש. הם אפילו לא טרחו לעשות פרצוף של בוא נעצור אותו. למעשה הפרצוף שידר – סע הביתה ומהר. אז נסעתי הביתה ומהר. מצד שני, אני לא חושב שכמויות האנדרנלין שהצטברו לי בתוך הגוף היו קשורות למהירות כמו שהן היו קשורות לנושא הסכנה.

לדרג את הפוסט
2

6 תגובות על “בוקר טוב נסראללה”

ניצן,

גם אני רוכב אופנוע, ונראה לי שבקלות יכלת להוסיף: "…למרות שסטטיסטית, הרבה יותר מסוכן לנסוע על אופנוע ביום בו הכבישים מלאים, מאשר ביום בו הם ריקים ויש סכנה לקטיושות"

🙂

דותן

ניצן ,
אמנם אני גר רחוק מחיפה ..אך גם אצליינו באיזור המרכז .. אין אף אחד ברחובות כולם מסתגרים בבתים
ואני גר בעיר שוקקת ילדים ושוקקת שמחה
ועכשיו ..אני הולך ברחוב ואפילו כלבים אין … כולם בבית ..

ניצן…. שמע אמנם אני גר רחוק מחיפה….אבל זה לא אומר שאתה בסכנה יותר גדולה משלנו בבית..
אני גר בשדרות והיום היה 3 הזעקות מ-5:45 בבוקר אחרי שנירדמתי חצי שעה אחרי זה עוד פעם "שחר אדום" בוםםםם!
אחרי חצי שעה שנירדמתי עוד פעם "שחר אדום שחר אדום"בוווווווםםםםםםם נפל לנו ליד הבית.
אותכם מעירים לפחות מ-7 ומשהו בבוקר אבל אותו לנו לא נותנים אפילו צ'נס!!!
היום אתה יודע כמה קסאמם העיפו עלינו בשעה??? איזה 20 בערך אז…..
די לחשוב שאתה בסכנה כמונוווווו!!!!

אה ואתה יודע משהו???? כל פעם ששומעים שמטען של משאית קופץ קצת מהעקימות של הגביש חושבים זה קסאמים או כל נביחה של כלב חושבים שזה "שחר אדום"
יש ילדים משוגעים שעושים שחר אדום וזה נישמע אמיתי וזה פחד אלוקים!!!!!

עדיה, זה בכלל לא קשור בקטע של מי סובל יותר, או מי בסכנה יותר. כשאני יוצא לכביש אני לא מסתכן?
לא באתי להשוות, באתי לתאר מציאות, את המציאות שלי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *