השיר מעוז צור ישועתי מוכר לכולנו כשיר חנוכה המושר ליד החנוכיה ומספר על ניצחון החשמונאים על היונים. למעשה, רוב האנשים יודעים רק את מילות הבית הראשון שהוא סוג של פתיח לשיר ולא מכירים את כל ששת בתיו והמהדרין מדלגים מהבית הראשון לבית החמישי שהוא זה העוסק בקרבות החשמונאים מול יוונים.
מי שיעיין במילותיו המלאות של השיר יגלה כי הבית השני מדבר על יציאת מצריים, השלישי על גלות בבל , הרביעי על מגילת אסתר ורק המחרוזת החמישית – סיפור החנוכה והחשמונאים.
יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי אֲזַי בִּימֵי חַשְׁמַנִּים
וּפָרְצוּ חוֹמוֹת מִגְדָּלַי וְטִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים
וּמִנּוֹתַר קַנְקַנִּים נַעֲשָׂה נֵס לַשּׁוֹשַׁנִּים
בְּנֵי בִינָה יְמֵי שְׁמוֹנָה קָבְעוּ שִׁיר וּרְנָנִים:
שתי השורות הראשונות של כל בית עוסקות בתיאור המצב הרע ששרר על בני ישראל בעוד ששתי השורות האחרונות עוסקות בתיאור הנס שנעשה ע"י ה' לבני ישראל. אבל, היות והבית הראשון הוא המושר ביותר ליד החנוכיות, הנה תרגיל קטן בהתבוננות שאני מציע לכם לנסות בחנוכה הבא.
מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ.
תִּכּוֹן בֵּית תְּפִלָּתִי וְשָׁם תּוֹדָה נְזַבֵּחַ.
לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּחַ מִצָּר הַמְנַבֵּחַ.
אָז אֶגְמוֹר בְּשִׁיר מִזְמוֹר חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ:
השורה הראשונה ברורה למדי וכוללת פניה והתחנפות לקב"ה. הפניה לשם היא במילה צור, שחוזרת אלינו בסופה של מגילת העצמאות במשפט "מתוך ביטחון בצור ישראל…" שהוכנסה כדי לפשר בין הדתיים שרצו לאזכר את השם כמכונן המדינה לבין החילוניים שלא רצו לאזכר בה את האל.
גם השורה השניה מסתדרת לנו בקלות עם העברית – האל יקים לנו את בית המקדש ששם נוכל לזבוח ולהתפלל אליו.
המשפט השלישי הוא הבעייתי ביותר בבית הראשון, אומנם הוא נכתב בעברית, אבל ביננו, דחפו את המילים הללו לאוצר המילים של הפסיכומטרי ואני מסופק אם יהיו הרבה שידעו מה משמען. הפירוש המילולי הוא – בזמן שאתה תבצע טבח באויבנו (מטבח מלשון טבח, צר – אוייב, מנבח – מלשון נובח).
ובדיוק כאן, בשורה השלישית של הבית הראשון, מתחיל הקטע הכי מעניין – כאשר מגיעים אל המשפט הזה בשירה קבוצתית (מתוך הזיכרון וללא שירון) יורדת באופן מורגש עוצמת השירה ורוב השרים עוברים למילמול חלוש תוך השפלת מבטם. שניה לאחר מכן, בעת המעבר לבית הרביעי, שב ועולה הטון לרמה ההתחלתית.
הנקודה היא, שלמרות שאנחנו שרים את השיר הזה כבר שנים, רוב האנשים אינם משוכנעים שאלו אכן המילים ובטוחים שבאם הם ישירו בקול ברור את השורה הם יהפכו לבדיחה. מהסיבה הזו עוברים רוב האנשים למילמול או לזימזום מתוך תקווה שהאחרים לא ישימו לב. שורה לאחר מכן, כשכולם כבר יודעים את המילים והן נשמעות הגיוניות, חוזרים כולם שוב לשירה קולנית.
מצחיק לעמוד רגע מהצד ולהסתכל על זה קורה, נסו את זה בחנוכה הבא.
כתיבת תגובה