רשת חברתית – רשת שכונתית

כשהייתי קטן, היו לנו שני אמצעי תקשורת נפוצים האחוד חוטי, בצורתו של טלפון הבזק שעמד בסלון (ועוד אחד בחדר של ההורים, אם כי זה היה אותו הקו) והשני – תקשורת אלחוטית שהתבטאה בד"כ בהצמדה של שתי אצבעות בין שהפתיים ונשיפה חזקה. פעולה זו, המכונה גם שריקה, כאשר בוצעה מתחת לחלון פירושה היה בד"כ – יאללה, רד למטה הולכים לשחק כדורגל / כדורסל / בקומדור 64 של שי. בצורה דומה אגב, עבדה גם רשת הקשר האמהי האלחוטית ע"י הוצאה של ראש מהחלון וזעקה "ארוחת ערב ב 7 ודיר באלק להביא בוץ הביתה".

אחר כך, באו ה BBSים, מצויידים במודמי 6900 או 14.400 השתלטנו בכל פעם לקצת זמן על הקו הביתי, כשאבא היה עומד מאחורי הגב עם סטופר ומסביר לנו כמה זה יקר ואמא בהיסטריה כי אולי מישהו ינסה לצלצל וינתק כי תפוס. לאיתי היו בבית שלושה קווים, שניים מהם היו מחוברים למחשב שלו שהריץ BBS. היינו מתחברים, בודקים מה חדש, מתפעלים מאנימציות האסקי המופלאות ואז מוותרים ונפגשים שוב עם ערימה של דיסקטים.

במיצמוץ הזה של התפתחות הרשת בישראל, דקה אחרי ה BBSים ודקה לפני האינטרנט האמיתי, פתחה פה בזק איזשהו סוג של אינטראנט שפעל ע"י התקנה של תוכנה יעודית, והרכבה של פלאג ביציאת ה lpt. לאחר כל ההרכבה הזו חייגנו למספר של בזק (לדעתי זה היה 443 אבל אני לא בטוח) וקיבלנו גישה לצ'אטים, תיבת הודעות (בדומה לתיבת המסרים של תפוז) ועוד כמה שירותים כאלה ואחרים שלא היה אפשר לעשות בהם הרבה.

השיהוק אינטרנט הזה של בזק הקפיץ את הקשר עם אנשים רמה אחת מעלה, פתאום כבר ניתן היה לצאת מהגבולות של השכונה / עיר ולנהל קשרים עם אנשים מכל רחבי הארץ. בואה של האינטרנט לארץ ולאחר מכן בואן של תוכנות מסרים מיידיים חתכו בצורה מהירה את הגבולות הגאוגרפיים ואיפשרו לשמור על קשר מהיר ושוטף עם אנשים מכל העולם.

מאידך, ככל שהרחבנו את מעגל הקשרים שלנו, דווקא הקשרים הקטנים, אלו של שריקה מתחת לחלון – בוא, הולכים לשחק כדורגל הלכו לאיבוד. כי למה לצאת מהבית ולהזיע במגרש המוזנח, אם אפשר לקבוע שעה ושרת במסנג'ר ולהתיישב מול המחשב?

אז מצד אחד הרחבנו את הקשרים הגלובאליים שלנו, אבל באותה מידה צמצמנו כמעט לאפס את הקשרים המקומיים, את אלו שהיו נוצרים ליד לוח המודעות שצמוד למכולת, במגרש המשחקים ודומיהם. אדם יכול להיות מעודכן בכל החדשות מהעולם בשני קליקים, אבל לא לדעת מה קורה במורד הרחוב שלו. אנחנו רצים לאתרים כמו יד 2 והומלס בשביל לחפש דירה במקום לתלוש פתק מספר טלפון מפתק על עמוד חשמל. מי שחושב שאני טועה, מוזמן להציץ בפייסבוק שלו, ולראות כמה אנשים מרשימת החברים שלו גרים לידו, מכמה הוא יכול לקפוץ לרגע להביא חלב, או לשבת בערב בגינה בהתראה של רגע.

neighbornode
אחד מהנתבים האלחוטיים המוצלחים ביותר שיצאו לאוויר העולם (לדעתי לפחות) הוא ה wrt45g של לינקסיס. הנתב הזה הוא למעשה מחשב המריץ מערכת הפעלה פתוחה ונחשב בעיקבות זה לאחד הנתבים האהובים ביותר על ידי הגיקים ברחבי העולם. בנוסף לקושחה של לינקסיס ניתן למצוא לא מעט קושחות חלופיות המאפשרות גישה קלה ונוחה לפונקציות פחות מוכרות וידועות. הקושחות החלופיות יודעות לספק ממשקי גישה ב ssh, יכולות להגברת עוצמת האות ועוד.
אחת הקושחות החלופיות נקראת neighbornode והיא קושחה שכל מטרתה לשתף את הרשת עם השכונה. בניגוד לסתם אנשים טובים שנוהגים לשתף את האינטרנט שלהם עם כולם, הרעיון מאחורי הרשת השכונתית הוא בדיוק השכונתיות. כל ראוטר שכזה מסוגל לספק טווח כיסוי של כ 300 מטרים (מוצהר) וניתן לייצר רצף שלם של ראוטרים שכאלה שכולם יוגדרו תחת אותה "שכונה". כאשר אדם מתחבר לאותה רשת אלחוטית, דף הנחיתה שהוא יקבל ברגע שיפעיל את הדפדפן יהיה דף ה"ברוך הבא לשכונתנו" עם הפנייה לפורומים שכונתיים, דפי מידע שכונתיים וכיוצ"ב.
התקנה של נקודה שכזו היא לא בעייתית בכלל, כל שיש לעשות זה לרכוש ראוטר WRT45G (שעולה בארץ כ 300-400 ש"ח, אבל ניתן למצוא ב eBay בכ 30$) להוריד את הקושחה היעודית מהאתר, להתקין, לחבר לרשת ולהציב ליד חלון. אם דואגים לייצר רצף של ראוטרים שכאלה, או לחילופין דואגים לחיבור אנטנה חזקה יותר מאשר זו שמסופקת עם המכשיר, אפשר בקלות להפוך רחוב שלם ואפילו – שכונה שלמה למרושתת.

למה זה טוב?
הבעיה עם הישראלי הטיפוסי, היא שרובנו לא נרצה לעולם לשתף את המשאבים שלנו, אבל אם נגלה שמישהו משתף את המשאבים שלו, לא תהייה לנו שום בעיה לנסות לנצל אותם עד תום. בסופו של דבר יגיע הפחד של "ישתו לי את רוחב הפס ויחנקו לי את הרשת", או יתר על כן – מה יקרה אם מישהו ינצל את המשאבים שלי לטובת פעילות פלילית. בנוסף, יש פה בעיה של אבטחת מידע, שכן כל מי שמתחבר לרשת ומופעל אצלו שיתוף תיקיות ומדפסות ישר חושף את המשאבים שלו לכולם (אם כי ויסטה למשל דווקא מצמצמת את הסכנה הזו בעזרת האפשרות להגדיר מיקום כ"ציבורי"). אבל, אחרי שמתגברים על החששות (המוצדקים) הללו, ניתן לראות שברשתות הללו דווקא יש יותר תועלת מאשר סכנה, שכן את רוב סיכוני אבטחת המידע ניתן לעקוף ע"י הגדרה נכונה. כך למשל, ניתן להגדיר את הרשת הפומבית כך שתהייה חסומה ו/או מוגבלת. ניתן לחסום עבורה פורטים (או אולי אף לאפשר רק פורטים ספציפיים) ובכך לאפשר חיבור חופשי לרשת, לדוא"ל ולמסרים מיידיים למשל, אך לחסום אפשרות חיבור לתוכנות שיתוף קבצים.

אבל, וכאן נכנס היתרון העצום של רשת שכונתית שכזו, היא שהיא מסרסת לחלוטין הצעות חוק כגון 892 או חוק נתוני תקשורת, שכן ברגע שהרשת היא פומבית, גלויה, פתוחה ומשותפת לכל עובר אורח – הרי שלמעשה כתובת ה IP הופכת לנתון לא רלוונטי לחלוטין. גם אם תוגש תלונה כלשהי ותתחיל חקירה הרי שזו תעצר ברגע שבו יתברר שמדובר ברשת פתוחה אליה הייתה לכל עובר אורח גישה.

האנונימיות שבאלחוטית מאפשרת לבניאדם פרטיים לגלוש בהחבא, ולהציף את הרשת בשאלות (ואף בתשובות), שלא היו יכולים לעשות, בהכרח, מבתיהם. בני נוער סקרנים עם שאלות על גיל ההתבגרות ואוכלוסיות נוספות: ביישנים, חוזרים-בשאלה, שוכני-ארונות למיניהם ופראנואידים ירגישו בטוחים יותר לעלות ברשת. התקשורת על בסיס מכנה משותף תתקיים בפסבדונים לחפצים בכך ולא יהיה ניתן לגלותם באמצעות כתובת IP שכן חיבורם היה אקראי. (יהונתן קלינגר, כאן)

הציטוט הזה הוא חלק מפוסט של יהונתן שקורא למדינה להפוך את האינטנט לשירות שלה ונכתב לפני קצת יותר משנתיים. עם זאת, בהתחשב בדעותיו של יהונתן לגבי המדינה והרשת כיום, אני לא בטוח שאם הפוסט הזה היה נכתב כיום הוא היה נראה אותו הדבר. גם הקריאה למדינה לרשת על חשבונה את כל הארץ לא ממש פרקטית (אם כי טכנולוגית ה WiMax למשל מאפשרת לרשת בצורה נרחבת שטחים ענקיים) אבל דווקא כאן רעיון הרשת השכונתית, באם יתפוס, יוכל להחליף אותה יחסית בקלות ולספק ערך שכונתי / קהילתי נוסף. אם הרעיון יתפוס, יכול להיות שנתחיל בשלב הבא לראות יותר ויותר אתרים כמו זה של שכונת רוממה הישנה בחיפה שהוקם במטרה למנוע ניסיונות של ברסלבים להשתלט בכוח על השכונה, ונשאר על מנת לרכז את הפעילות החברתית שלה.