אתמול, ברגע של שיעמום, החלטתי להענות לאתגר של בנק לאומי ולנסות לתקתק "מה קורה" בתוך פחות מ 30 שניות. המסקנה הראשית היא שאני פשוט איטי מדי, כצפוי לא עמדתי בקצב. המסקנה המשנית היא שחשוב לקרוא את האותיות הקטנות מה שהוביל לכתבה הזו בנענע. בקצרה, אלף זה לא אלף, חינם זה לא חינם ולא ברור מי מנסה לדפוק אתכם חזק יותר – הבנק או חברת הסלולר. ואם כבר סלולר, הרי שלזכותן של אורנג' ופלאפון יאמר שהניסוח שלהן היה ברור (לא נכנס לאיזו גישה עדיפה, תחליטו לבד), בשביל הניסוח של סלקום, כבר פנינו אל הדוברת (העורך של ערוץ הצרכנות טוען שההסבר שלה ברור, אישית, אני עדיין לא מבין מה קורה שם, אבל אני כבר לקוח של לאומי, ככה שזה לא רלוונטי עבורי).
זה התחיל בתור לחיצה על באנר, ככה בשביל הסקרנות, זה המשיך בהתעצבנות קלה כשראיתי את השורות ונגמר במסמך וורד של כ 1000 מילה. מה שהיה אמור לעלות בתור אנקדוטה קטנה כאן בבלוג הפך בסופו של דבר לכתבה בערוץ הצרכנות של נענע. אם חשבתי שברגע שפרקתי את הכל על הנייר, אפשר יהיה לשכוח מהעיניין, מסתבר שלא כך הדבר. כבר יום וחצי שאני מסתובב עם תחושה חמוצה מבפנים בנוגע לנושא הזה אבל לא מצליח להבין למה. יום וחצי חמוץ מבפנים ובתוך 10 דקות של שיחה הדברים פשוט התנקזו החוצה מעצמם, מנוסחים במילים ולא בתחושות.
בשורה התחתונה, עד כמה שאנחנו חושבים שאנחנו בוגרים ובעלי בינה, אנחנו לא יותר טובים מתינוקות. מי שכבר יצא לו להתעסק עם זאטוט כזה או אחר יודע בוודאי שהרעשן הגדול ביותר, הצבעוני ביותר והרועש ביותר – הוא הרעשן שאותו רוצה התינוק. בסופו של יום, כמות המסרים הפירסומיים שאנחנו חוטפים במהלך כל יום היא כל כך גדולה עד שכבר שכחנו איך לחשוב, אנחנו חושבים שאנחנו צרכנים, אבל השוק לא מלמד אותנו צרכנות נבונה, השוק מלמד אותנו שיווק. החברות למדו את הרעיון ולמדו לתת לנו את הרעשן שאנחנו רוצים – קח עכשיו, בעוד 5 דקות לא יהיה, מבצע להיום בלבד, עד שנלמד שהרעשן הזה הוא בסך הכל סוג של נטל כבר נהייה שבויים. עולם הפירסום אימץ את שיטת מצליח – תקוף עכשיו, תקוף מהר ותקוף אגרסיבי, מי שיבוא יתפס ומי שיקח את הזמן בשביל האותיות הקטנות, ובכן, עד שהוא יתריע הקופון כבר נגזר.
ואולי, אולי זה לא עולם הפירסום אשם אלא אנחנו. אנחנו כל כך עסוקים בלהתרעם על ספאם שמגיע, אבל לא מוכנים לעשות דבר. אנחנו מוחים על חוזים דרקוניים – אבל בדיוק שם זה נגמר. אנחנו באים בתלונות על זה שלקחו לנו – מבלי לשים לב שאף אחד לא לקח מאיתנו כלום זה אנחנו שנתנו – בשקט, ברוגע, בלי שום התנגדות.
אלה מאיתנו שיתעצבנו ואף יחליטו להקים קול צעקה, ידהמו לגלות עד כמה הרעשן שנציג שירות מיומן דחף להם ליד כדי שיסתמו את הפה הוא מחורבן.
כתיבת תגובה