בצורה לא ברורה, החליטה הסוללה של האופנוע לשבוק חיים בדיוק בזמן שתידלקתי את האופנוע. כשיצאתי מהעבודה, ההתנעה הייתה חלקה לחלוטין, עצרתי בתחנת הדלק, כיביתי מנוע, תדלקתי וניסיתי להניע מחדש – יוק, אפילו לא התחלה של התנעה, אף קול לא נשמע. מתג ההתנעה עובד, בזה אין ספק. נורית השמן נדלקת באופן אוטומטי כאשר מכניסים את המפתח לסוויץ ומסובבים אותו (והמילה היחידה שאני יכול לחשוב עליה כרגע במקום התיאור הזה היא – מעבירים ל"גע", אבל בטח אפי ועוד כמה בודדים יהיו היחידים שיבינו את זה) התעמעמה בכל לחיצה על המתג – משמע התבצעה צריכה של חשמל מהסוללה וזה הגיע על חשבון הנורית. גם הצופר עבד – פעמיים – ואז גסס לגימגום חלוש ולבסוף נדם סופית. הסוללה מתה, ועם כל העליות והמורדות בחיפה, הייתי חייב לתדלק דווקא בתחנת דלק שבנויה במישור – לא סימפטי.
כמו כל רכב בעל גיר רגיל, גם את האופנוע, ניתן להניע בדחיפה. האמת שדחיפה היא מילה שדי עושה חסד עם כל הנושא שכן בניגוד לאוטו, כאן אי אפשר לתפוס 4 בריונים ולקוות שהם יצליחו להביא אותך למהירות שתספיק להעיר את המנוע. במקום זה, צריך להתיישב על האופנוע, לתפוס בכידון ולהתחיל לרוץ. והאמינו לי חברים – אין דבר מגוחך יותר מבן אדם שעומד בפיסוק אימתני מעל אופנוע של 150 ק"ג ומנסה לרוץ כדי להביא אותו למהירות התחלתית. קיומה של ירידה גם יכול היה לעזור שכן הגרביטציה די מקלה על כל העניין. וכך, חבוש במעיל רכיבה, כפפות וקסדה, כשיש לי אופנוע במשקל 150 ק"ג בין הרגליים, כשחם רצח בחוץ, ואחוזי הלחות חוגגים – ניסיתי לרוץ מספיק מהר כדי להתניע. שלושת הנסיונות הראשונים היו כישלון מוצלח. כשהקלאץ' שוחרר ניתן היה להרגיש את כוחו של המנוע בולם את האופנוע במקום מתעורר לחיים. אבל, בפעם השלישית האופנוע התעורר לחיים וגירגורו המשמח של המנוע העיד על ההצלחה – למשך 20 המטרים הקרובים, אז כבה המנוע בשנית וסירב להתעורר.
הפעם, לרוע המזל, כבר לא הייתי בתחנת הדלק אלא בכביש הראשי, לא סתם בכביש הראשי אלא ראשון ברמזור בכביש הראשי, מותש מארבעת ניסיונות הדחיפה הקודמים. רצה המזל והצלחתי להתניע את האופנוע בניסיון הדחיפה הראשון וכך הצלחתי לשעוט את עשרת הקילומטרים עד למוסך, שם קיוויתי יבוא פיתרון לבעיה. במהלך כל הדרך, האיתותים היבהבו בצורה מוזרה (בקצב כפול למעשה) והצופר המשיך להשמיע קול ענות חלש, ההגיון הישר אמר משהו על זה שהלכה הטעינה של המצבר, ולכן יש להיזהר עם כיבוי המנוע. המוסך, כצפוי, היה סגור וכך המשכתי כבר הביתה, תוך כדי שאני מנצל ירידה ארוכה כדי לבדוק את ההשערה שלי לגבי חוסר הטעינה של המצבר. מסתבר שצדקתי – גם לאחר נסיעה של 10 ק"מ, עדיין לא נשמע כל קול בלחיצה על מתג ההתנעה – הווה אומר שאו שהמצבר גמור, או שמנגנון הטעינה נדפק (או שיש שם כל כך הרבה קורוזיה במגעים, או שחסר מים במצבר או השד יודע מה). את האופנוע טרחתי להחנות לפני סופה של הירידה – כדי שמחר בבוקר תסייע לי הגרביטציה להתניע אותו. ועד הביקור במוסך – מחר עם שחר – אאלץ להישאר בחוסר וודאות.
הערת אגב – הפוסט הזה מוכיח, שאחרי מקלחת טובה, ובירה צוננת, אפשר למתוח גם משפט כמו "כוס אמק, מת לי המצבר" לסיפור ארוך.
כתיבת תגובה