דרך וובסטר, הגעתי אל הבלוג של הופמן וסיפור 5 הדקות. הסיפור חביב, הפיירפוקס שלי דרש לעדכן את התוסף פלאש באתר וכך לא נתתי להופמן את 5 הדקות שלו (נכון לעכשיו, גם בטודו ליסט). מה שכן, רפרפתי קצת אחורה והגעתי לפוסט הזה שמדבר על הטקסט של גדי טאוב בנושא עישון בפאבים. גדי, משוכנע שאיסור העישון בפאבים הוא זה שיהרוג את חיי הלילה של תל אביב ומנסה לשכנע את הקוראים / חולדאי ושאר בעלי השפעה בצדקת דבריו. "חבל. כדאי לעשות משהו לפני שרוח הצדיקות החדשה של מחוקקינו הצעירים תעשה את מה שהטרור והמלחמות, השסעים החברתיים, והמשברים הכלכליים לא הצליחו לעשות" מסכם טאוב את דבריו שמהווים יותר ירי לכל הכיוונים מאשר אימרה עם פואנטה.
לפני שבועיים, יצא לי לשחזר מסורת עבר עם זוג חברים ותיקים. פעם, כששלושתינו עוד למדנו בטכניון, הינו פוקדים את המרתף (פאב חיפאי) בכל יום חמישי בשעה 10 בלילה, מורידים ליטר גינס וחוזרים הביתה. מאז עברו ימים רבים, דרכינו התפצלו ורק אז, לפני שבועיים הצלחנו למצוא יום שבו שלושתינו היינו פנויים למפגש.
בשעה 9:30 בערב כבר דרכה רגלינו בתוך הפאב, הבעלים (שהיה רגיל לראות אותנו במשך 3 שנים על בסיס שבועי ואחר כך לא ראה אותנו 3 שנים שלמות) היה קצת מופתע אבל שמח לראותנו. היות והגענו מוקדם המקום עדיין היה ריק, אבל כשעזבנו (בסביבות חצות) המקום כבר היה דחוס למדי וזה עוד היה לפני ההתחלה של ההופעה.
לכבוד יום הולדתי ה 29 שנגג בינואר החלטתי לפנק את גופי במתנה ולהפסיק לעשן. שלושה חודשים עברו מאז ולרגע לא נגעתי בסיגריה מלבד עישון פסיבי פה ושם. אחת התופעות שכל נגמל חווה היא החזרה של האף לפעילות מלאה ופתאום, הריח הזה של הסיגריות שהיה כל כך טבעי בנחיריים וכל כך לא הפריע הופך לצחנה נוראית. כמעשן לשעבר, הגוף שלי כבר מכיר את התרגולת, קצת חשיפה לעשן סיגריות והאף שלי נעשה אדיש לריח הזה – אולי בגלל זה, לא כל כך הפריעה לי הישיבה ההיא בפאב.
החלק המוזר בריח הזה של חדר עמוס בעשן – הוא שאתה לא מרגיש את זה, עד שאתה יוצא החוצה אל אוויר הלילה הצלול והריח הזה, של אוויר נקי פתאום ממלא לך את הריאות. אחרי שתי שאיפות פתאום אתה מעכל שמה שכל כך מוזר לך זה לא הריח של הבחוץ אלא הריח שהיה בפנים. בערך כמו דממה מוחלטת אחרי שהמוח הצליח להתרגל לרעש של גנרטור שמטרטר מתחת לחלון. אל הפאב הגעתי עם האופנוע, הריח כמובן הצליח לדבוק בכל הבגדים שלי – מכנס, חולצה, מעיל רכיבה ואפילו הכפפות – כלום לא יצא ללא ריח של מאפרה. גם נסיעה מהירה ברוח הקרירה לא הצליחה להוציא ממני את הריח הזה. את מעיל הרכיבה תליתי לאוורור למשך כל הלילה בחוץ (75% תועלת), את שאר הבגדים השארתי במרפסת לכביסה.
אני זוכר, שכמעשן, גם אני התרעמתי בכל פעם שנשמעו דיבורים על איסור עישון בפאבים. באמת נראה למישהו שאני אצא החוצה כדי לעשן? או אולי אמנע מעישון שעתיים – שלוש? דווקא כיום, כשאני לא מעשן, אני מסתכל על הטיעונים שלי מאותה התקופה ומגחך. האם המצב שלי היה כל כך גרוע עד כדי כך שלא יכולתי להחזיק מעמד שעתיים – שלוש בלי סיגריה? ולצאת החוצה בשביל לעשן? הרי אם הסלולר שלי צלצל לא הייתה לי שום בעיה לצעוק אל תוך המיקרופון רגע ולטוס אל מחוץ לפאב.
אז מה טאוב? שלוש שעות בלי סיגריה זה יותר מדי בשבילך? ידעת לקחת דוגמאות מכל מיני מקומות בעולם, אבל התעלמת מאירלנד למשל. שום דבר לא יצליח להפריד בין אירי לבין הפאב שלו – חוץ מהסיגריה. כי אם החוק אומר שלא מעשנים בפנים, אז האירי יקח את הבירה שלו וייצא החוצה אל מחוץ לפאב כדי לעשן – וכן, הם עושים את זה גם בחורף – ובניגוד לחורף הישראלי, החורף האירי הוא לא כזה סימפטי.
אבל קל לטאוב להתרעם, ויופי של מטרה הוא מצא לעצמו – הלא מעשנים המרושעים: "על-פי החוק החדש המוצע, יוכל לא-מעשן אחד להשבית את שמחתם של מאה מעשנים בפאב" שלא לדבר על המשפט פתיחה של אותה הפיסקה: "אבל אותם אנשים (הלא מעשנים נ.ב) לא מוכנים לשמוע על זכותם של המעשנים לעשן במקומות משלהם".
אני חייב לציין שהמשפט האחרון גרם לי להרים גבה ולקרוא אותו פעמיים – "לעשן במקומות משלהם"? למה בדיוק מתכוון טאוב במילים הללו? במשך כל התקופה שלי כמעשן, אני לא זוכר אף פאב שהיה מוגדר כמקום ל"מעשנים בלבד".
גם היחס של מעשנים ולא מעשנים באוכלוסיה הישראלית הוא לא 100 מעשנים על כל לא מעשן, מהנתונים של משרד הבריאות משנת 2003 (כן, קצת ישן אבל בטח לא היה כזה שינוי דראסטי) עולה שהמעשנים מהווים רק 24.3% מהאוכלוסיה. זה אומר שמתוך ה 100 מעשנים בפאב ההוא של טאוב, רק 24 מתוכם יחזיקו סיגריה בפה, 76 המבלים הנותרים הם דווקא לא מעשנים ויהיו עסוקים בלרטון / לסבול בשקט / לבקש מהשולחנות ממול שיכבו את הסיגריה וכדומה.
אז כן מר טאוב, סיגריות זה מסריח, זה רע, וזה מזיק. ידעתי את זה כשעישנתי וזו הייתה הסיבה שהפסקתי, אבל גם כמעשן תמיד ידעתי לכבד את הבקשה של אותו אחד שהריח כן הפריע לו. ובזה הרי בדיוק מדובר – ביכולת להתחשב באנשים שאתה מפריע להם. כי למעשן לא יקרה שום דבר אם הוא ימנע מהסיגריה לעוד שעה, אבל בשביל ההוא שלא מעשן – זה מאוד מפריע.
ואם אתה לא מאמין לי עד כמה זה מפריע, אתה מוזמן לגלות לי איפה אתה גר ואני אגיע לעשות רעש מתחת לחלון שלך בכל פעם שאתה רוצה לישון. אתה בטח לא תגיד לי כלום, בהיותך האדם האכפתי שהינך, בוודאי שתעמוד על זכותי להרעיש כאוות נפשי, לא?
כתיבת תגובה