קטגוריות
אינטרנט

אפשר לקבל דביל?

photo: blmurch שיחה אמיתית בבית קפה אמיתי בהונגריה (גם היא אמיתית)

אבי למלצר: Can I get The Bill
אחותי לאבי: דביל? למה אתה אומר לו דביל?
אבי לאחותי: מה את רוצה?

מצלול – זה הכל.
השיחה ההזויה ההיא באותו בית קפה פתח בפני את הלהיט בדו שיח של בני הנוער – משחקי מצלול – מילה אחת הופכת למילה אחרת, דומה מבחינת מצלול, במטרה להצחיק, לשעשע או סתם לעצבן את המדבר. ככה למשל החשבון (The Bill) הופך לדביל במסעדה, אבל המילה דביל תהפוך בדרך כלל להתיחסות ל"ביל" (האדם, לרוב קלינטון אבל כל ביל אחר יכול לעבוד).

באותה מידה – "אל תשכח להביא ארנק" יכול לזכות בתגובה – "ארנב? מה הקשר לארנבים עכשיו?"
אפשר להמשיך עם זה עוד הרבה, משחקי מילים אף פעם לא היו חסרים ודוגמאות – בין אם בשפה העברית או אחרות לא חסרות.

ערבים? מה הקשר לארנבים?
כן כן, הנה זה מגיע – משחק המילים המתבקש שבין ערבים לארנבים, האסוציאציה המתבקשת בעקבות האירועים של הימים האחרונים היא זרובבלה עם משפט הסיום שלה – ארנבים עדיפים על ערבים. משחק המילים הזה הוא די ותיק, שמעתי אותו במקומות רבים, ככל הנראה, עוד הרבה לפני שזרובבלה הפכה להיות זרובבלה.

צונזראבל ערבים זה בעייתי, ומי כמו נענע (מחזיקת ישרבלוג) למודת הניסיון מיהרה לבקש את הצינזור של הפוסט המדובר לפני שיגיעו הימים הנוראים מחדש. בצורה אירונית למדי, מדובר באותה נענע שלא מהססת להשתמש בכותרות כגון "חייל יורה על פעילי שמאל ללא הבחנה", ומאפשרת פוסטים רוויי שינאה כלפי מתנחלים (מתנחבלים), או דתיים (יודונאצים), וניסח את זה בצורה הטובה ביותר אסף אביר

רוסים, מרוקאים והומלסים זה כן דבר מצחיק וכולם מוחאים על זה כפיים, אבל ערבים זה טאבו שלא חוצים – ובוודאי שלא חותכים מימין

נענע, היא אגב לא היחידה ב NRG התפרסמה בזמנו כתבה הנושאת את הכותרת "שחור בעיניים" עם משפט הפתיחה המשדר סובלנות ואהבה:

יעל משאלי חושפת את הרשימה השחורה שלה – ובה כל מה שהיא לא מוכנה שהילדים שלה יהיו, תתפלאו, אין לה בעיה עם הומואים וגויים גמורים – זה רק החרדים שמוציאים אותה מדעתה

כאן, לא מדובר באיזשהו בלוג ברחבי הסייבר ספייס אלא באתר גדול שהוא הפן הוירטואלי של אחד העיתונים הגדולים בארץ. כשהטקסט המדובר עלה ב NRG הוא עבר מן הסתם את כל שלבי העריכה והאישורים הנדרשים – ובכל זאת, אף אחד לא חשב שזה לא הולם. NRG בוודאי לא בודדה במערכה ומן הסתם בחפירות מעמיקות ניתן יהיה למצוא עוד משפטי "אהבה" ו"חיבה" באתרים אחרים בכל זמן שנשמר הטאבו – רק לא כנגד ערבים.

שבועיים אחרי
במשך השבועיים האחרונים הייתה שתיקה מעיקה בנושא מהצד הימני של המפה. פוסטים מצדיקים? תשכחו מזה – לכל היותר תגובות אנונימיות לפוסטים מתנגחים – בלי שם, בלי אימייל – שרק לא ידעו מי אתה. הפירוש די ברור, הרשת הישראלית חשפה פה את השיניים ואמרה בקול מאוד ברור – כולכם זכאים לדעה משלכם – בתנאי שהיא לא שונה יותר מדי מהדעה שאני ומיטב חבריי הנאורים רואים כמוסכמת.
לא אוהב את התמונה הזוהתמונה שמתנוססת פה משמאל מטיבה יותר מכל לבטא את כל הפרשה שהתפתחה פה מסביב. זרובבלה לא שמה לב לאיפה היא הולכת והמון זועם שמחזיק בדעה שונה הרגיש חופשי לשחוט אותה על גבי הרשת כאשר כל אחד מנסה להשתמש בביטויים יותר רעים, יותר קיצוניים – מעין תחרות למי יהיה יותר דם על הידיים, וירטואלי כמובן. האם באמת הייתה זו כוונתה של זרובבלה לקרוא להשמדת הגזע הערבי? אני בספק, יותר הגיוני שהיא ניסתה להגיד משהו בסיגנון – צריך לעקר הורים שמביאים ילדים לעולם כשהם יודעים שהם לא יכולים לדאוג להם. רק שהפעם אלו היו ערבים, מעניין לדעת איך הייתה מתנהגת הבלוגספירה אם בכל מקום שבו היה כתוב ערבים הייתה מתנוססת המילה חרדים.

משהו אומר לי שאף אחד לא היה צועק, עובדה – לא צעקתם ככה על יעל משאלי ב NRG, ולא על יוסי גורביץ בנענע.

הערה לסיום

פוסטר ענק בואדי ניסנסאת הפוסט הזה מאוד מאוד קשה לי לכתוב, הוא אמור להוות איזושהי נקודת מבט אוביקטיבית על כל השערוריה שמסביב לנושא זרובבלה, אבל היות שכמו כל אדם גם לי יש דעה, די קשה לי להפריד אותה. הפוסט הזה נכתב ונמחק שוב ושוב ושוב כל כך הרבה פעמים בשבועיים האחרונים, פעמים רבות בגלל שהרגשתי מאוד לא בנוח עם מה שכתבתי שם. בסופו של דבר, גם עכשיו, רגע לפני שאני שולח את הפוסט הזה לחלל הסייברספייס, אני עדיין לא מרגיש איתו לגמרי בנוח. יוסי גורביץ, שדבריו נלקחו כאן מספר פעמים כדוגמא הוא איש יקר ואהוב שאפשר להקשיב לו שעות. גם עם דבריה של יעל מישאלי די הסכמתי – גם אני לא הכי אוהב חרדים.
ומה דעתי באשר לערבים? ערבים זה הכללה, בדיוק כמו מרוקאים, רוסים, ועוד כהנה וכהנה. כאחד שגר בחיפה – עיר שהיא דוגמא לא רעה בכלל לדו קיום בין יהודים לערבים, לומדים איפשהו לעשות את ההבדל הזה. בין "כל הערבים מחבלים" לבין השכנים שלי, שבמקרה כולם ערבים. אבל גם בחיפה, אחרי שנים של דו קיום, ניתן לראות כיצד מספיקה נקודת חיכוך קטנה כדי להראות עד כמה הדו קיום הזה הוא שברירי.

לדרג את הפוסט
3.8

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *