תקן פרטי זה המצאה גאונית, בעזרת שימוש בתקן פרטי יכול תאגיד מסויים לקשור את המשתמשים שלו ולהשאירם אצלו לנצח. כך למשל תקן ה DOC של מיקרוסופט הוא תקן פרטי שדי מגביל העברה בין תוכנות מעבדי תמלילים שונות. אומנם, ניתן לפתוח בעזרת Open Office מסמכים שנוצרו באופיס של מיקרוסופט, אך התמיכה היא עדיין לא מושלמת ולעיתים קרובות העיצוב מתבדר בזמן המעבר.
באותה צורה בדיוק מוחזקים המשתמשים כבולים בעזרת DRM למיניהם, ה DRM של IPOD שונה מזה של ה ZUNE ושניהם שונים בצורה מהותית מה DRM של חלק מהחנויות המספקות מוזיקה ברשת. כך יכולה אפל להיות בטוחה שמשתמשיה הנאמנים שטרחו לקנות ממנה מוזיקה לא ירוצו כל כך מהר אל הנגן המתחרה – שכן זה ידרוש רכישה מחודשת של כל השירים. המשתמשים המתוחכמים יותר, ידעו כמובן להסיר את ה DRM עצמו בעזרת שלל כלים הקיימים לכך ברשת – אך כמובן שלא עליהם מדובר.
את התקנים ברשת קובע אירגון W3C, כך למשל יש כללים מאוד מאוד מוגדרים אשר דף HTML, או אפילו קובץ CSS צריכים לעמוד בהם. רוב הדפדפנים המתקדמים כגון שוא"ש, אופרה וכ', הולכים על פי התקן של ה W3C אשר נועד למעשה להבטיח שכל הדפים יראו בצורה זהה בכל דפדפן.
מאידך, הדפדפן של מיקרוסופט עובד עפ"י תקן פרטי משלו ומצפצף על חוקי ה W3C. כתוצאה מכך – דפים שנראים זהים ברוב הדפדפנים עלולים להראות שונה בדפדפן אקספלורר.
נשאלת השאלה – מי התקן הנכון והמתאים?
חובבי השוא"ש ומשפחתו יקומו ויצעקו מייד כי התקן של ה W3C הוא הקובע, אך האם באמת יש לטענה זו מקום?
בשנת 1975 יצאה סוני עם המצאה מהפכנית – קלטות ה BetaMax. שנה לאחר מכן הוכרז פורמט ה VHS על ידי JVC. ההיסטוריה מלמדת אותנו שפורמט ה VHS השתלט על השוק והפך להיות תקן אחיד, אך בבדיקה מדוקדקת מתברר כי הגורמים לניצחון ה VHS על הבטא מקס לא התרחש בזכות היות VHS תקן מוצלח יותר (ככל הנראה דווקא בטא מקס היה התקן העדיף טכנולוגית) אלא דווקא בגלל גורם פשוט אחד – קלטות הבטא מקס היו באורך של 60 דקות ואילו קלטות ה VHS היו בנות 3 שעות.
למרות שסוני טרחה לשחרר לשוק קלטות ארוכות יותר, זה כבר היה מאוחר מדי ופורמט ה VHS השתלט על השוק. בשנות ה 80 המאוחרות נגמרה מלחמת הפורמטים ותקן ה VHS השתלט באופן סופי על שוק מכשירי הוידאו.
שנים מאוחר יותר הגיע פורמט ה VCD שהוחלף לאחר מכן ב DVD וכרגע מגיעים אל שורת הקרב שלושה תקנים מתחרים – בלו-ריי, HD, והדיסקים ההולוגרפיים.
גם כאן, ההחלטה הסופית על התקן הדומיננטי לא תוכרע על בסיס עדיפות טכנולוגית אלא על ידי העדפת המשתמשים. למודי ניסיון מהעבר התחילו החברות במאבקים על פריסה מקסימלית של המדיה שלהם. החל מנושא ה PS3 שיוכל גם לשמש לאחר מכן כנגן בלו-ריי בנוסף לכותרים וכלה במאבק על חברות המדיה באשר לפורמט בו יופצו הסרטים שלהן בעתיד.
בגלל התאוצה הטכנולוגית בה מצוי העולם כיום, יתכן מאוד שבקרוב מאוד לשלושת התקנים הללו לא תהיה כל חשיבות והם יוחלפו על ידי תקן עדיף יותר. קרוב לוודאי שהמלחמה בין שלושת הפורמטים לא תוכרע בכלל אלא תובס ותידחק הצידה כמיושנת.
אם נחזור לנושא התקן של W3C מול אקספלורר, הרי שהתגובה יכולה בשלב זה להיות טיפה שונה. למרות קיומו של התקן של W3C הרי שדפדפן האקספלורר הוא הנפוץ יותר לשימוש ולכן רוב האתרים יעדיפו לכתוב בצורה שתתאים עבורו. אומנם ניתן ליצור מניפולציות בקוד כך שהדף יראה זהה גם באקספלורר וגם בשוא"ש ודומיו אך מדובר בעבודה מסורבלת הכרוכה בלעבור ולשכתב אלפי שורות קוד.
בסופו של דבר, טוב הייתה עושה מיקרוסופט אם הייתה משחררת את ה"תקן" של האקספלורר באופן חופשי וכך ניתן היה לבצע התאמות / האחדות של שני התקנים. במקרה שכזה – כולם היו מרוצים ולא היינו נתקלים בכל כך הרבה בעיות וויכוחים.
כתיבת תגובה