בשלהי 2007, נכנס תיקון לחוק המוכר גם בשם "חוק העישון", התיקון הזה לא הגיע סתם כך, הוא לא "נפל משמיים", הוא הגיע בגלל שלציבור הלא מעשנים נמאס שדורסים אותם, נמאס שרומסים אותם ופשוט נמאס להם שמיעוט מנצל את הכוח שלו כדי לעשן עליהם. צידדתי בחוק הזה, ובאופן מידי הפכתי על ידי המעשנים לטרחן, נודניק, מניאק וכדומה – אני, שרציתי לנשום אוויר נקי – הייתי לא בסדר. השורה התחתונה, תמיד הייתה – אנחנו רוצים לעשן ואם לא טוב לכם, אז לכו למקום אחר.
והנה יש לנו את מחאת הדיור החדשה. פתאום אותם אנשים שפעם קראו לי טרחן על זה שביקשתי מהמחוקק להתערב, עומדים בכיכר העיר ומבקשים שיתערב גם בשבילם. היום חברים אני ארשה לעצמי לשים לכם מראה מול העיניים. היום, בעלי הדירות הם המעשנים בפאב ואנחנו אלו שרוצים את האוויר הנקי שלהם. הקטע העצוב הוא, שפתאום כל אלה ששלחו אותי לחפש מקום אחר בעודם נושפים עלי עשן, מרגישים חופשי לגעור בי כשאני עונה להם באותו משפט ישן – לא טוב לכם? לכו למקום אחר.
אז כן, אמרו את זה לפני ואני אחזור על המנטרה – הבעיה היא לא בעלי הדירות ולא מצוקת הקרקע – הבעיה היא חינוך. כי אם אנחנו גדלים אל תוך מציאות שבה כל דאלים גבר, שבה אתה עושה מה שאתה רוצה כי אתה יכול – אז ככה החברה שלנו נראית.
זה מתחיל בלשים את הרגליים על המושב או להשמיע מוזיקה מהסלולר באוטובוס, זה ממשיך ללעשן במקום ציבורי על אנשים שזה מפריע להם וזה נגמר בלהשכיר חורים שלא ראויים למגורי אדם במחירים מופקעים.
המחאה צודקת, אבל היא בסך הכל ניסיון לעשות סתימה במקום לעשות טיפול שורש.
ותודה לאיתי על התמונה שבראש העמוד
כתיבת תגובה