הטיפ במסעדה הפך לסוג של מס המקודם בצורה של לחץ חברתי – הגיע הזמן להודות בעובדות – בעלי העסקים מגלגלים עלינו את המשכורת של המלצרים.

הנושא של הכשרות לפסח באזור של הבורסה גרם לרוב העסקים בתחום המזון לבחור בדרך הקלה ולסגור את העסק למהלך החג. חלקם ניצלו את זה כדי לשפץ ולנקות, חלקם סתם כחופש – כך או כך, אם אתם רוצים / צריכים לאכול בחוץ במהלך חול המועד המבחר מצטמצם עד מאוד במהלך החג. באזור שלנו, שגם בימים טובים הוא לא שופע מבחינה קולינרית האפשרויות היחידות היו ארומה או ריבר. ארומה כמובן כשרים לפסח אך ריבר, שאינה מסעדה כשרה גם בשאר ימות השנה לא טרחה לעשות שום צעד מיוחד לקראת פסח והתפריט הישן היה זמין גם במהלך החג.

כמובן, שכשאתה עסק בודד, יש לך מספר מותרות – כמו למשל – היכולת לבטל את ה"ארוחות העיסקיות". אני יכול להבין עסק שיש לו תפריט עיסקיות נפרד והוא מחליט שלא להשתמש בו בחג, אבל בריבר המשמעות של "עיסקית" היא שאתה מקבל כוס לימונדה (מתוך מיכל) ביחד עם המנה שלך וצלוחית קטנה עם סלט כרוב (קימצ'ה). במקרה שלנו – תשכחו מהקימצ'ה ותסתפקו במים. כן, המנה עולה 45 שקלים, אבל התקמצנו על הלימונדה.

מכאן לשם זה התפתח לדיון על הטיפ, גודלו והאם צריך או לא צריך להשאיר אחד שכזה. אני כידוע משתייך לזן שמאמין שטיפ אמור להיות צ'ופר על שירות טוב, שותפיי לשולחן גרסו שאני פוגע במלצר בגלל החלטה של בעל העסק שכביכול, לו, אין השפעה עליה. אני לא מסכים עם הקביעה הזו, אבל כל הדיון הזכיר לי שלפני כמה שבועות פתחתי פה סקר עבור מלצרים סביב הנושא של טיפים.
ציפית לקצת יותר מ 19 משתתפים אבל כנראה שזה מה שיש כשהקהל של הבלוג שלך הוא לא בחורות בנות 22. אני לא יודע אם האשמה היא בניסוח שלי, בעובדה שלא נתתי מספיק אפשרויות או פשוט בגלל שזה לגמרי לא מדגם מייצג, אבל את התוצאות ניתן לראות כאן.

בואו נתחיל מהעובדות – במדינת ישראל יש שכר מינימום אותו מחויב בעל העסק לשלם למלצרים. את השכר המינימלי הזה חייב בעל העסק לשלם למלצרים בין אם הייתה משמרת עמוסה ורווית טיפים ובין אם הייתה משמרת דלוחה ללא אף לקוח.
הרווח של העסק הוא סך כל ההכנסות פחות סך כל ההוצאות. בחשבון פשוט – כדי להגדיל את הרווח צריך להגדיל את ההכנסות או להקטין את ההוצאות. להגדיל את ההכנסות מצריך השקעה (פירסום, שיווק, שיפוץ וכ') בעוד שלהקטין את ההוצאות הרבה יותר פשוט (אם כי עלול להיות מסוכן לעסק בטווח הרחוק).

הדרך הפשוטה ביותר לעשות זאת היא כמובן לגלגל את ההוצאות על הלקוחות, וכדי שמחיר המנה לא יהיה גבוה מדי, מצאו בעלי העסקים את הפיתרון האידיאלי – "דמי שירות". עד התיקון בחוק שאסר על הכנסת הסעיף הזה, ניתן היה למצוא סעיף של "דמי שירות" על סך 10% בכל חשבון.

אומנם, התיקון לחוק אוסר על הכנסת הסעיף הלז אבל הרגלים רעים מתים לאט. אנחנו, כצרכנים, למדנו שהמשכורת של המלצר תלויה בנו, הלקוח ולא במחזור של בעל העסק. מוסד הטיפ, בלי לשים לב בכלל, עבר מיסוד כתחליף לדמי השירות. במיעוטם של העסקים, בעל העסק משלם שכר שעה כחוק וכל הטיפ נכנס ישירות לכיסו של המלצר (או לקופת מלצרים אשר מתחלקים בכל השלל ביניהם), אך ברובם יגיע כל הטיפ אל בעל המסעדה, כשזה בתורו ישתמש בסכום הלז כבסיס לשכר השעה של המלצרים.
התוצאה, אם כך, היא שעובד שעבד 4 שעות אמור לקבל 84 שקלים. אם הרוויח 50 שקלים כטיפ, בעל העסק צריך לשלם לו רק 34 שקלים ולא 84 – חיסכון של 50 שקלים לבעל העסק.
תכפילו את ההפרשים הללו במספר השעות הכולל של מלצרים במסעדה בחודש ותבינו כיצד קיצץ בעל העסק בהוצאות שלו – על חשבונכם ובעזרתכם.

מי שרוצה לקרוא הסבר נוסף מוזמן לקרוא את הצעת התיקון של ח"כ שיטרית לגבי חוק הגנת השכר .

אז למה לא לתת טיפ

אתחיל בהכרזה, כדי שלא תדלגו על החלק המעניין ותרוצו ישר לתגובות – אני לא אומר אל תשלמו יותר טיפים בכלל, אלא קורא לכם להחזיר את הטיפים לסטטוס המקורי שלהם – תוספת המשולמת לנותן השירות כאות להערכתכם על שירות טוב.

בסופו של יום, נוצר פה מעגל נצלני שהעביר את הטיפ מסטטוס של תגמול על שירות טוב לסטטוס של מס שאנו הצרכנים צריכים להוסיף מעבר למחיר המנה המופקע. מעגל שמעביר את הזעם מ"המעסיק לא משלם לי כשורה" ל"הלקוח החצוף לא השאיר טיפ, הוא פוגע בשכרי".
כל זמן שהמעגל הזה לא נשבר מעסיקים ימשיכו לנצל את המלצרים והיות ורוב הסיכויים שבעלי העסקים לא יתנדבו בוקר אחד להקטין את רווחיהם מוטל התפקיד הזה על כתפינו, הצרכנים.

אז איפה הבעיה? ראשית – יש פה בעיה לא ברורה מבחינת פקודת המיסים – הטיפ שאתם משאירים בצד החשבון לרוב לא הולך ישירות לכיסו של המלצר אלא דווקא אל קופת העסק. בפועל, יש פה סכום כסף שזז בצורה שחורה בתוך עסק – לא קיבלתם עבורו חשבונית או קבלה ואתם (אם זה רלוונטי עבורכם) לא יכולים לדווח עליו כחלק מתזרים המזומנים שלכם.
אם, לעומת זאת, הכסף נכנס ישירות לכיס של המלצר ולא עובר דרך המעסיק יש פה תשלום שלא מן המעסיק – כלומר המלצר צריך לפתוח תיק במע"מ ולשלם מיסים כחוק על הטיפ.

שנית – הגישה. כאשר טיפ היה תגמול על שירות טוב וניתן ישירות למלצר אשר שירת אותנו היה לאותו מלצר אינטרס לתת שירות טוב, חיכני, לבבי וכיוצ"ב. כאשר הטיפ הופך ל'מס חובה' האינטרס היחיד של המלצר הוא מספר השולחנות הפעילים במסעדה. כאשר הברירה היא בין טיפול איכותי במספר מצומצם של שולחנות לבין טיפול מחפף במספר רב של שולחנות – אנחנו, הסועדים משלמים. טעויות במנות, פריטים שלא מגיעים וכדומה. כבר יצא לי לא פעם ולא פעמיים פשוט לקום מהשולחן ולגשת לשלם בקופה כי אף אחד מארבעת המלצרים השונים מהם ביקשתי חשבון לא טרחו להביא אותו. שלא לדבר על כוסות מים (ככל הנראה המנה הכי מסובכת בכל בית קפה ומסעדה) שלא הגיעו למרות שביקשנו אותן שוב ושוב ושוב.
מלצר טוב, הסביר לי פעם מישהו אי שם באירופה, עומד מספיק רחוק כדי שלא תרגיש בו, אבל מספיק קרוב כדי שלא תצטרך לחפש אותו. עכשיו, נסו למצוא מלצר כזה במסעדה או בית קפה.

שלישית – בגלל איכות השירות. בעל עסק עם אצבע על הדופק מכיר את השעות החיות והמתות של העסק שלו ומתזמן את המלצרים בהתאם. אין שום סיבה להחזיק הרבה מלצרים בשעות מתות אך כמובן שכדאי ורצוי להגדיל את כמות המלצרים בשעות העומס. יש פה איזשהו גבול מאזן עדין כי במסעדה יש X מקומות ואם כל מלצר מסוגל לטפל רק ב Y שולחנות אזי מספר המלצרים הנדרשים לכל משמרת הוא לפחות x/y. הבעיה היא שמספר השולחנות מוגבל ולכן גובה הטיפ שיתקבל בסוף כל משמרת הוא מוגבל. אם המשכורת משולמת דרך הטיפים הרי שככל שיש יותר מלצרים הנתח לכל מלצר קטן ומכאן שההוצאה הנלווית לבעל העסק (השלמה לשכר מינימום) גדלה. כדי להקטין את ההוצאה שלו, האינטרס של בעל העסק היא להקטין את מספר המלצרים הזמינים ובכך בעצם להגדיל עליהם את העומס. זה מחזיר אותנו לסעיף השני – הגישה – כשהמלצר קורס, החיוך שלו אליכם זה הדבר האחרון שמעניין אותו.

ולבסוף, כי זה לא העסק שלכם – לתשלום משכורות למלצרים בעזרת טיפים יש רק מטרה אחת – להגדיל את הרווחים של העסק. בעל העסק מוציא מידיו את תשלום המשכורת למלצר וזורק אותה עלינו – הלקוחות. אם המסעדה הייתה העסק שלי והייתי מקבל נתח מהרווחים, ניחא. אבל אני לא ואני לא רואה שום סיבה למה הגדלת הרווח של הבעלים הוא האינטרס שלי.

במשך כל שנות עבודותיי כשכיר (ואפילו בתקופה בה הייתי עצמאי) מעולם לא פגשתי מצב שבו לקוח של החברה בא ושילם 10% נוספים שאמורים לזלוג ישירות לכיס שלי בנוסף לעלות העבודה ושכר העבודה שלי הוא קבוע ומוגדר מראש. גם המחיר ללקוח מוגדר מראש בתחילת העבודה והוא כולל, בין היתר, גם את המשכורת של המפתח, ראש הצוות, מנהל הפרוייקט וההוצאות השוטפות.
האם נראה לכם הגיוני להשאיר 10% טיפ לסוכן שמכר לכם רכב במגרש המכוניות? אולי 10% מערך הקניה שלכם בסופר לקופאית? מה לגבי סוכן הביטוח שלכם או לנציג השירות של אורנג' / יס / הוט / סלקום / נטוויז'ן / גוף כלשהו אחר.
התשובה היא לא – לא היינו משאירים תשלום שכזה ואף היינו מתרעמים אם היינו מתבקשים להשאיר אחד כזה. ואם כך, נשאלת השאלה, למה אנחנו כל כך ממהרים להשאיר מס שכזה בתום הארוחה, גם אם לא בהכרח היינו מרוצים מהשירות?