ראשון בבוקר, רכבת ישראל

בשעה שבע וחצי נכנסה הרכבת לתל אביב אל הרציף בתחנת הרכבת של חיפה חוף הכרמל, זה אפילו לא איחור גדול מדי (הרכבת אמורה להגיע ב 7:28) בהתחשב בכל הגורמים חשבתי לעצמי עד שהכרוז הודיע שהרכבת שנכנסת לתחנה היא הרכבת הישירה לתל אביב ולא עוצרת בבינימינה. מי שנוסע תכופות ברכבת יבין במהירות את המשתמש – הרכבת שנכנסת לתחנה בשבע וחצי היא הרכבת שהייתה אמורה להיכנס לתחנה בשבע ורבע – כלומר היא גם כך כבר באיחור של רבע שעה.

יום ראשון הוא יום נורא לנסיעה ברכבת בעיקר בגלל מסת החיילים העצומה והרכבת של 7:28 היא אידיאלית מבחינתי כי בביצועים אידיאלים היא נכנסת כ 5-7 דקות אחרי שהקודמת עוזבת – הווה אומר שהרציף כמעט ריק ואין קרבות על הדלתות. אבל הפעם לא כך היה המצב והרציף היה עמוס בכמות אנשים המצפה לשתי רכבות.

אם זה לא מספיק, הרי שגשם שוטף מלמעלה גרם לכל הקהל הרב הזה להצטופף אל מתחת לגגון הקטן של התחנה כך שלזוז למקום כזה או אחר היה בגדר משימה בלתי אפשרית כמעט. היתרון היחידי הוא שהרכבת הישירה ביום ראשון היא כל כך ארוכה עד כדי כך שהקרון האחרון עוצר בד"כ מעבר לשפת הרציף. קפיצה זריזה מעל הגדר איפשרה לי להימנע מקרבות החיילים ותנופות הקתות ואפילו לתפוס מקום בקרון שהסתמן כמעט ריק. אם חשבתי שפה נגמר הסיפור, טעיתי.

השעה הייתה כמעט 8 כשהרכבת נכנסה אל תחנת עתלית, נסיעה של קצת פחות מ 10 דקות התארכה לכמעט חצי שעה בה הרכבת עצרה, זחלה, האטה ואפילו נסעה קצת לאחור. בעתלית הרכבת עצרה עצירה מלאה על הרציף אך הדלתות לא נפתחו שכן זו הרכבת הישירה. זה כמובן לא מנע מציבור הנוסעים שהיה משוכנע שזו הרכבת שלו לצבוא על הדלתות שכמובן לא נפתחו. עמדנו בתחנה כ 5 דקות, מספיק זמן כדי שכולם יעלו, ובכל זאת, הדלתות לא נפתחו.

הרכבת המשיכה לזחול לאורך הפסים כשהיא מאיצה ומאיטה לסירוגין עד שהגענו לבסוף אל התחנה. הרכבת של שבע ורבע אמורה להגיע אל תחנת תל אביב מרכז בשמונה ועשרה לערך, השעה הייתה תשע כשהרכבת הגיע לבסוף אל תחנת תל אביב מרכז וכאילו לא הספיק כל הסיפור עד עכשיו הודיע הכרוז ברכבת כי זו התחנה האחרונה לרכבת והיא לא תמשיך אל תחנת תל אביב השלום או ההגנה. על הרציף עצמו הדהד כרוז אחר שהודיע לאנשים שלא לגשת אל משרד מנהל התחנה לדרוש את הפיצוי המגיע להם שכן פיצוי ינתן רק אחרי הצהריים או מחר. בנוסף, כך הודיע הכרוז, אוטובוסים לתל אביב השלום נמצאים בפתח התחנה.

וכך מגיעה רכבת חיילים של יום ראשון, רכבת שהיא גם כך ארוכה פי 1.5 מהרכבת הרגילה, עמוסה לעיפה ופורקת את כל הנוסעים שהיו אמורים להתפזר על פני שלוש תחנות בתחנה אחת. לכל רציף שכזה יש שתי נקודות ניקוז המובילות אל אותו הגשר וכשכל הרכבת פרקה פנימה, נוצרו פקקים אדירים. הוסיפו על זה את העובדה שבתל אביב מרכז יש 3 רציפים ושכולם צריכים להגיע אל התחנה ותקבלו עיסה אנושית אחת גדולה שהתנועה בה כמעט בלתי אפשרית.

בדף הבית של רכבת ישראל מתנוסס מד הדיוק שלהם ומכריז על אחוזי דיוק של 45.57% – הווה אומר שיותר מחצי מהרכבות מאחרות או מתעכבות ואני מניח שזו לא תהיה הפעם האחרונה שנראה את המראות הללו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *