הרומן שלי עם המחשב מתחיל אי שם בגיל 7, אבא הביא הביתה תואם IBM דור 1. שני כונני פלופי, כמה עשרות K של זיכרון ומסך ב-4 גווני ירוק. היו משחקים (בעיקר אליקאט ודומיהם), היה מעבד תמלילים (ABC ואיינשטיין) אבל מה שקנה אותי יותר מהכל הייתה תוכנה בשם לוגו. זו הייתה "שפת תכנות" גרפית שאיפשרה, על ידי סט פקודות בסיסי לצייר על המסך שלל יצירות אומנות. זה התחיל מצורות בסיסיות, המשיך ללואות שהפיקו עיגולים כאלה ואחרים ולבסוף, זה הגיע לפרקטלים חינניים שמילאו את המסך (חינניים, עד כמה שמסך בעל 4 גווני ירוק מאפשר). שנתיים לאחר מכן, הורי זיהו את התחביב המוזר שלי ושלחו אותי לקורס בייסיק. כך, על מחשבי אפל פרימיטיביים ששודרגו לאחר מכן לתואמי IBM בסיסיים, למדתי לעשות שלל תוכנות מרהיבות שהציעו ניחושי טוטו, לדעת מה השעה ולבדוק את יכולות השמיעה של המשתמש בעזרת רמקול בסיסי של מחשב. כל זאת, כמובן, באנגלית בסיסית אצל ילד שעוד לא התחיל ללמוד אנגלית בבית הספר.
השלב הבא הגיע בכיתה ה', עת עליתי דרגה והתחלתי ללמוד טורבו פסקל – ואז הכל נזנח לטובת התחביב החדש – חובבי רדיו.
נקודת המפנה הראשונה, אני מניח, הגיע בכיתות י"א-י"ב. דיבורים על גיוס לצה"ל החלו להישמע במסדרון. דיבורים על יחידות של צה"ל שמתעסקות במחשבים. אפשרויות של עתודה שאיפשרו לעשות תואר על חשבון צה"ל – כל אלה, לא הצליחו להפיג את הסלידה שחשתי ממערכת החינוך אחרי 12 שנות לימוד וכך, בעוד מיטב חברי הגיעו לאקדמיה אני ג'יעג'עתי על גבעות כלוחם חי"ר.
כמה שנים לאחר מכן, שוב עמדה בדרכי נקודת מפנה. תחילת שנות האלפיים, הבועה בשיא גודלה, כולם מחפשים מתכנתים ואני חייל משוחרר עם 15 אלף שקל מענק המיועד ללימודים. דיברו אז על אופציות, על משכורות לא פרופורציוניות של 5 ספרות. הטבות, רכב צמוד ושלל צ'ופרים. לעזאזל, היו חברות שהציעו לך ללמוד על חשבונן תמורת התחייבות לעבוד אצלן לפחות שנתיים לאחר סיום הלימודים.
במקום ללכת על זה, בחרתי להרשם ללימודים בטכניון, ואם זה לא מספיק – נרשמתי ללימודי הנדסת מיכון ובקרה. למה? לא ממש יודע, עשיתי טעות – טעות שעלתה ביוקר רב. את התואר – לא השלמתי, כישורי המחשב שלי לעומת זאת, הם אלו שהכניסו אותי לנענע – מקום עבודתי הנוכחי.
הסיבה לכל ההקדמה הארוכה הזו היא שבימים אלו אני ניצב שוב בפרשת דרכים. אני חוזר ללמוד עכשיו והפעם – את מה שבאמת מעניין אותי – מדעי המחשב.
למעשה יש פה התנגשות בין שני תחומי עניין שלי. הראשון, הוא תחום הכתיבה, בעוד השני קשור לתכנות. ולמען האמת הרגשות שלי בנושא עדיין מאוד מבולבלים. אני אוהב לכתוב, אני אוהב לדעת שקוראים אותי. את הבלוג הזה אני מחזיק כי זו הבמה הנוחה ביותר לפרסם את ההגיגים שלי ועצם הידיעה שקוראים אותם, בהחלט עושה הרגשה טובה. עד כמה אני טוב? מי יודע. הגלוב למשל יכול לייצר ב 5-6 פוסטים יותר תגובות מאשר אני צברתי בשנה. מאידך אני מניח שיש לא מעט בלוגים שהיו מקנאים גם בכמות התגובות שלי. מערכת הסטטיסטיקות אומרת לי שאנשים מגיעים וקוראים. קישורים מבחוץ גם אומרים שאנשים אוהבים, ובכל זאת, בערך שנה מאז שהבלוג הזה התחיל לרוץ ומשהו עדיין לא מרגיש שלם.
הכתיבה, אלא אם קוראים לך רם אורן (למשל) ואתה מוציא רב מכר פעם בשנה (לדוגמא) היא לא עסק רווחי במיוחד. אם אתה עיתונאי, אולי זכית בגלורי מסויים, אולי אפילו תזכה בחבילת הטבות נאה מדי פעם כמו אותו כתב שניסה (והצליח) לחיות שבועיים על טוב ליבם של יחצנים (לינק לכתבה יתקבל בברכה), אבל בסופו של דבר – המשכורת היא לא משהו. יכול להיות שאתה תעבוד על משכורת גלובאלית או שתעבוד כפרילנס. כך או כך – אלא אם מדובר בסיפור היסטרי עם בלעדיות רוב הסיכויים שהרבה כסף לא תראה מהכתיבה.
בעולם התיכנות לעומת זאת העסק משתנה. אם אתה טוב ויכול להוכיח את זה – אתה תקבל משכורת טובה ואפילו רכב צמוד. הכל תלוי ביכולת שלך לקחת קובץ פשוט – ולעשות אותו "פושע". בין אם תבחר להצטרף לצד של הרעים (ספאם, וירוסים, סחיטה ופורנו) או לצד של הטובים, גם היום, לאחר פיצוץ הבועה (למרות שהיא כבר מתנפחת מחדש) בהחלט אפשר למצוא בתחום הזה כסף טוב. מצד שני – כמה מתכנתים אתם כבר מכירים? האם מישהו טרח אי פעם לקרוא קטע קוד מסויים ולהגיד "אחחח… איזה תותח המוישה הזה, ראיתה איך הביא אותה בפונקציה הזו? איך עבר מלולאות מקוננות לפונקציות רקורסיביות – גאון, פשוט גאון"? לא, רוב הסיכויים שלא אמרתם דבר כזה. בדרך כלל כי עולם התיכנות שמאחורי המוצר שאתם משתמשים בו הוא אנונימי. גם אם הבוס שלך חושב שאתה תותח, בדרך כלל זה יסגר שם, כי הוא מראה לבוס שלו מוצר מוגמר, הוא לא מסמן במרקר מה כל אחד עשה.
אז מחד יש לנו אנונימיות רווחית ומאידך יש לנו תהילה שלא בהכרח משתלמת וכמו שאמרתי – כאן פרשת הדרכים שלי, כאן אני ניצב כרגע. זו לא הודעת פרישה, חס וחלילה. לא נמאס לי לכתוב ואת הבלוג אני כמובן אמשיך לתחזק ומן הסתם אשתמש בחלק מהידע שאצבור בלימודים על מנת לשפר את הבלוג ומן הסתם לתרום גם לקהילה. אני גם לא עוזב את עבודתי נכון לעכשיו כך שהכתיבה היא למעשה מה שיחזיק אותי בדרך ללימודי התיכנות. זה כתיבה וזה כתיבה – השאלה הנשאלת היא איך מאזנים בין הרצון בפירסום / הכרה לבין הרצון ביציבות כלכלית.
כתיבת תגובה