קטגוריות
כללי

על DRM, זכויות יוצרים ושאר חולירות

היום, מציין אירגון ה EFF את יום נגד DRM הבינלאומי. רבות כבר דובר על הבעיות של הנז"ק הלז, אבל הנושא עדיין מעלה מספר תהיות.

לפני כמה שנים הסתובב ברשת גזיר עיתון סרוק שהיה מעין הגיג של ג'נרל מוטורס לגבי מה היה קורה אם מיקרוסופט הייתה מייצרת מכוניות. מלבד כמה פרטים משעשעים הייתה שם גם אנקדוטה אחת לגבי רשיונות למושבים. לא מספיק שהיית צריך לרכוש את הרכב אלא גם עבור כל נוסע היית צריך לרכוש רשיון הסעה. בסופו של דבר, על פי גישת הנז"ק העניין דומה מאוד – זה שקנית דיסק לא אומר שמותר לך לצרוב עותקים ממנו, להוריד את השירים אל תוך נגן ה mp3 שלך וכדומה. למה? פגיעה בזכויות יוצרים.

השאלה הנשאלת היא מי נפגע בדיוק מנושא זכויות היוצרים כאן וכיצד? כאשר ניהלתי שיחות בנושא עם חברים רובם טענו שאין להם בעיה להוריד מוזיקה מהרשת, כל זמן שזו לא מוזיקה ישראלית – הם, תומכים ביצירה הישראלית ומעדיפים לקנות דיסקים.
לפני מספר ימים בעודי רץ על ההליכון בשייפ צד את עיני הטיקר של אחד הערוצים. הדג נחש, סאבלימינאל ואחד מהכוכבים הנולדים נרתמים למאבק נגד פיראטיות של המוזיקה. העסק מצחיק במיוחד בגלל שהם, לפחות בתקופת היותם מוחתמים אצל הלייבלים הגדולים, אמורים לדעת שמי שעושק אותם זה לא הגולשים שמורידים את השירים בתוכנות השיתוף אלא דווקא הלייבלים עצמם.

אמן ממוצע, אשר מוחתם בלייבל, מעניק למעשה את זכויות היוצרים על היצירות שלו לאותו הלייבל. כאשר מופק דיסק, יקבל אותו אמן – במקרה הטוב – 3 שקלים עבור כל דיסק שנמכר. במקרה הגרוע יותר, וזה לרוב מה שקורה אצל אמנים צעירים המנסים לפרוץ את דרכם, גם התשלום הזה מצטמק. למעשה, אם אומן מכר 1000 דיסקים באותו החודש הוא הכניס לכיסו לכל היותר 3000 שקלים – פחות משכר מינימום. כל זאת כמובן, בהנחה שמדובר באמן בודד ולא בלהקה שכן במקרה כזה הסכום מתחלק בין כל חברי הלהקה. גם השמעות של שירים ברדיו, מזכות אומנם את האומנים בתמלוגים אך שוב, מדובר בסכומים קטנים עד כדי גיחוך.

לעומת זאת, אם האמן היה מחזיק בזכויות היוצרים של השירים שלו, והיה יכול לעשות בהם כאשר חפץ ליבו, הרי שמה היה מונע ממנו לפתוח אתר עצמאי ולמכור את השירים שלו לכל דורש? תמחור המוזיקה על בסיס של שקל לשיר או 10 שקלים לכל הדיסק היה מכניס לאמן רווח גדול פי כמה וכמה מאשר הרווח שקיבל דרך הלייבל. אם היה מצליח למכור את אותם 1000 דיסקים מהדוגמא הקודמת למשל היה מרוויח 10000 שקלים, קצת יותר מפי 3 מאשר במכירה דרך הלייבלים. גם אם אנשים היו נמנעים מלרכוש את כל הדיסק והיו רוכשים רק את השירים שאהבו, הרי שעדיין מספיק שכל לקוח יקנה בממוצע רק 3 שירים על מנת להשוות להצעה של הלייבלים הגדולים.

אלטרנטיבות – או איך שוב נדפקנו.
כשראו חברות התקליטים שקשה לנצח את שיטת ההורדות – החליטו (בנוסף לשלל המאבקים המשפטיים) ללכת גם בכיוון השיר הבודד. כך קם לו שירות האיטיונס של אפל ועוד מספר שירותים מתחרים אשר מציעים לרכוש שירים בודדים במחיר של דולר לשיר. אומנם, זכויות היוצרים עדיין שיכות לליבלים, ושוב האמן מקבל תשלומים לאחר חיתוך ניכר מהרווחים, אבל בעלי הכוח מרווחים ולכן גם מרוצים.

משתמש ישראלי שינסה לרכוש שירים באיטיונס (או בשירות מקביל), יגלה שהוא לא יכול לעשות זאת. שירותים אלו חסומים עבור המשתמש הישראלי ולא בגלל טיעונים אנטישמיים למיניהם – אלא בדיוק בגלל נושא זכויות היוצרים. כאשר לייבל ישראלי רוצה "לייבא" דיסק של אמן, הוא רוכש את זכויות ההפצה של הדיסק במדינה ולכן הרווחים על מכירות הדיסקים הולכים אליו (כמובן בקיזוז ההוצאות). אם וכאשר ישראלי ירכוש שיר דרך איטיונס הרי שהוא עוקף למעשה את זכויות ההפצה של המפיץ הישראלי ולכן "פוגע בפרנסתו". אם למישהו זה מזכיר את החגיגה העצומה סביב המונדיאל – הרי שאין על מה להתפלא. צ'רלטון, רכשה את זכויות השידור של משחקי המונדיאל במדינת ישראל ועמדה על זכותה לגבות כל סכום שיראה נכון בעיניה. כאשר מישהו כבר שם לב שמדובר על זכויות השידור בשפות העברית האנגלית והערבית בלבד ודרש לאפשר את שידור המשחקים בערוצים הגרמניים והצרפתיים, כבר היה מאוחר מדי והקהל הישראלי נדפק.

אם כך, נשאלת השאלה מדוע לא קם בישראל שירות מכירת שירים צברי? הסיבה שוב טמונה בנושא זכויות היוצרים השמורה לליבלים הגדולים. למעשה, למרות שהיו בעבר ניסיונות ליצור שירות שכזה, הוא גסס מהסיבה הפשוטה – כל אחד מהלייבלים רצה להגדיל את נתח הרווחים שלו על חשבון המתחרים והתוצאה – שום דבר לא יצא לפועל. ניסיונות להקים שירותים עצמאיים על ידי כל אחד מהלייבלים נועדו מראש לכישלון שכן, למרות שהשוק הישראלי אולי רווי באמנים, הרי שכאשר הם מחולקים בין כל הלייבלים הרי שאין לאף אחד מהם מספיק בכדי להצדיק קיום של מפעל שכזה.

אז מי באמת נדפק מההורדות ה"פיראטיות"?
האמן כאמור, מקבל כשלושה שקלים על כל דיסק שנמכר. כל מי שרכש דיסקים לצריבה בארץ יודע שאלו נמכרים כיום על המשקל במחירים מגוחכים למדי. בניגוד לתהליך הצריבה הביתי, דיסק אשר נרכש בחנות אינו נצרב אלא מוטבע (תהליך מהיר בהרבה וכמובן זול בהרבה) וכמובן שמחיר המדיה עצמה קטן משמעותית מהמחיר של צרכן ביתי שרוכש 100 יחידות. אפילו עלות ההדפסה של העטיפות הינה יחסית זניחה למחיר הכולל של הדיסק. אבל, על מנת ליצור את הדיסק עובר הלייבל תהליך לא קצר. זה מתחיל בזמן אולפן (כ 40$ לשעת אולפן, מגיע לעיתים לכ 20 שעות עבודה על שיר), ממשיך דרך שעות העבודה של הגרפיקאי אשר אחראי על עיצוב העטיפה, וכמובן שאי אפשר להזניח את מערך ההפצה הענק – משאיות, נהגים, סבלים, שעות כביש, טיפולים לרכב, דלק ושאר הוצאות.
כאשר מגיע אומן צעיר, במיוחד כזה שהלייבל מאמין בו, מן הסתם הוא מנצל את העובדה שלאותו אומן אין את הסכומים המדוברים על מנת להחתים אותו על אותו חוזה דרקוני. האינטרס של אותו לייבל הוא כמובן להחזיר את ההשקעה אשר עשה באומן וזה מתבצע על ידי מכירת הדיסקים.
אם נניח שבדיסק יש 10 שירים, על פי 40$ לשעת אולפן ועל פי 20 שעות לשיר הרי שעל מנת להפיק דיסק מדובר בהשקעה של כ 34 אלף שקלים. אם ימכרו רק 1000 דיסקים הרי שמתוך מחירו של כל דיסק, 34 שקלים מוקדשים להחזר שעות האולפן. כאשר מדובר ב 10,000 דיסקים החזר ההשקעה על שעות אולפן יורד ל 3.4 שקלים לדיסק. וכאשר מדובר ב 100 אלף דיסקים הרי שמדובר כבר ב 34 אגורות ממחיר הדיסק. כך למעשה, למרות שמחירי הדיסקים יכולים להיות זהים, ככל שנמכרים יותר דיסקים גדל הרווח של הלייבלים בצורה אקספוננציאלית ולא בצורה לינארית. האומן לעומת זאת, ממשיך לקבל את שלושת השקלים שלו כך או כך ומצ'ופר במקרה הטוב בשלל בונוסים כגון דיסק זהב או דיסק פלטינה.

אומנם, ההבדל שבין 1000 דיסקים לבין 10,000 דיסקים יורגש היטב גם בכיסו של האמן, אבל כשמדובר בהבדלים שבין 10,000 דיסקים לבין 10,500 הרי שההבדלים אינם כה משמעותיים.

מגבלת השירים.
איה כורם הפכה בין לייל לזמרת מפורסמת. תגיד איה כורם ומכל מקום תשמע אנשים צועקים "יונתן שפירא" אבל כמה מאותם אנשים ידעו את שמם של שאר השירים בדיסק? אלמלא מדובר במישהו שרכש את האלבום רוב הסיכויים שאפסיים. אז למה כולם מכירים את יונתן שפירא? קרוב לוודאי בגלל שאי אפשר להעביר שעה מעל גלי האתר מבלי לשמוע את השיר הזה לפחות פעם אחת. אבל אם כולם צועקים איה כורם אז כנראה שהיא ממש טובה, וזה מספיק בשביל לרכוש את הדיסק שלה. וככל שיותר אנשים יחשפו לשיר – יותר אנשים ירכשו את הדיסק. אם הם כן אוהבים את שאר השירים או לא – זה כבר עיניין אחר, וממנו לא אכפת כבר לאיש, את הדיסק – כבר רכשת.
וכך, במשך שנים, רכישות הדיסקים שלנו מונעות על ידי "כוחות השוק" אבל לא מדובר פה בכוחם של האנשים אשר מכתיבים לשוק את כיוונו אלא לאלו בשוק שיש להם מספיק כוח על מנת להניעו.
במשך שנים הייתי רוכש דיסקים, אחרי שיום אחד שמתי לב שכולם שוכבים על המדף כאבן שאין לה הופכין לקחתי את כולם, שלפתי מכל אחד מהם את שני השירים שבגללם רכשתי את הדיסק ועוד שיר-שניים שאהבתי לאחר מכן. מערמה ענקית של דיסקים קיבלתי רשימת שירים שלא מספיקה כדי להעביר את הדרך מחיפה לבאר שבע. ואני, אוהב נסיעה מהירה.

בתקופה שבה איבטחתי טיולים של בית ספר, יצא לי לא פעם ולא פעמיים לשמוע את הוויכוח הנצחי על כמות השירים בדיסק הקשיח שלהם. לי יש 300 מגה של שירים התרברב האחד והושפט במיידית על ידי אחד אחר – אצלו הכילה תיקית ה Mp3 כ 3 ג'יגה. השלישי היה קופץ ומתרברב ב 10 הג'יגות שלו. זה לא הוגן קופץ השני – אתה מחזיק כל שיר בגירסה המקורית, גירסת הרדיו, הסינגל וגירסת המועדונים. האיפוד היום מתהדר ב 30 ג'יגה, יש גם 60 ויש נגנים שאפילו את הקו הזה כבר חצו. חלק מהאנשים מורידים לשם הדאונלואד עצמו. חלקם האחר מוריד רק את מה שהוא רוצה לשמוע. בסופו של דבר – כולם הגיעו אל השיר כי הם שמעו אותו איפשהו, קרוב לוודאי ברדיו. חלק הורידו רק את השיר הספציפי, השאר הורידו את כל השירים של אותו אמן.

בסופו של דבר העסק מוגזם לכל כיוון. אם תרצה למלא את האיפוד שלך באופן חוקי תאלץ לקנות עשרות דיסקים או לחילופין עשרות שירים. בכיוון השני עומד הפן הלא חוקי של הורד ככל יכולתך – אם זו הדרך הנבחרת נשאלת שאלת הנזק.

נזק – בלי נז"ק
הטיעון העיקרי של חברות התקליטים הוא הנזק העצום שנגרם להם בגלל ההורדות. ההורדות, כך הם טוענים פגעו במכירות הדיסקים ועל כך מגיע להן פיצוי.
חברות התקליטים כמובן מעדיפות להצביע על ההורדות הפיראטיות כעל הגורם מספר אחד לירידות במכירות. הן אינן מציינות את הצניחה במכירות נגני הדיסקים והמעבר לנגני ה mp3, שכן זה יהווה סימן לכך שחברות התקליטים בחרו להתעלם מהתקדמות הטכנולוגיה והעדיפו להישאר מאחור.
התביעות של RIAA כנגד הגולשים בארה"ב התמקדו ב"הפרות" או במילים אחרות – כמה שירים שונים קיימים על הדיסק הקשיח של המשתמש והושגו בדרך פיראטית, תוך תביעה של סכום קבוע כפול מספר ההפרות. חברת התקליטים ברחה למעשה מהצורך של הוכחת הנזק – אם המשתמש לא היה מסוגל או לחילופין היה בוחר שלא להשתמש בתוכנות שיתוף קבצים האם אכן היה רוכש את כל הדיסקים המדוברים?
סביר להניח שלא, אפילו סביר מאוד. אם כך, מדוע נבחרה דרך זו?
ברור לחברות התקליטים שרוב רובם של הגולשים יעדיפו שלא להיכנס לבית המשפט, לכן, ניתן מראש לנקוב בסכום גבוה בצורה משמעותית ולהגיע לאחר מכן לפשרה. חברות התקליטים מרוצות, הנתבע, קצת פחות.

בשורה התחתונה, בדיוק כמו עם צ'רלטון – בעל המאה הוא בעל הדעה. וכאן, למרות כל חילוקי הדעות, הלייבלים הגדולים עושים קו אחד כנגד הצרכן. לא מעניין אותם שירות, לא מעניין אותם איכות – מעניין אותם שנקנה וכמה שיותר.
הייתי אומר – בואו נפסיק לקנות דיסקים לתקופה, אבל אני בספק אם זה יעזור. גם כשהיו ה"ימים ללא סלולר" חברות הסלולר לא חשו בשום נזק, נהפוך הוא – קפיצה קלה בהכנסות למחרת כשכולם נצמדו מחדש לסלולרים והתרברבו איך הם הראו למערכת.
במקום שסאבלימינאל, הדג נחש והכוכב הנולד התורן יתגייסו לטובת הלייבלים שעושקים אותם, מן הראוי שיתגיסו לטובת האמנים הצעירים, יעמדו על הזכות לשמור את זכויות היוצרים לעצמם ועל האפשרות למכור את השירים באתרים עצמאיים.
אם זה יעבוד, ירגישו בלייבלים הגדולים נפילה משמעותית בהיקף הרכישות ואולי, סוף סוף, יתחיל לזוז כאן משהו.

לדרג את הפוסט
0

2 תגובות על “על DRM, זכויות יוצרים ושאר חולירות”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *