סביבה

המים שלנו

למדינת ישראל אין בעיה של מים, למדינת ישראל יש בעית ניהול כושל שהנגזרת שלה מתחיל בירידת מפלס המים בכינרת ונגמר בשלל איומים על סגירת מים לבתים. כמו בתחומים רבים אחרים (תחבורה, אבטלה ועוד היד נטויה) היכולות הלקויות של ממשלותינו המסורסות פוגעות בנו גם בתחום הזה.

באמצע שנות התשעים, החליטה אימי שהיא רוצה להצמיד לשמה את התואר ד"ר – אמרה ונרשמה לפקולטה להנדסה אזרחית בטכניון. נושא עבודת הדוקטורט היה שימוש בצמחי מים צפים לטיהור קולחים ובמסגרתו הועמדו במכון הטיהור בחיפה שורה של מיכלים בהם זרמו המים שסיימו את שלב הטיהור.

כבן מסור, בילית את שעות הצהריים, אחה"צ והחופשות מהצבא בעזרה לאמא – סידור מיכלים, לקיחת דגימות של מים, מדידות במעבדה וכמובן ניתוח התוצאות והדפסה. זו הייתה עבודה מסריחה (במלוא מובן המילה) אבל למדתי הרבה על מה קורה עם המים שלנו.

איך עובד מכון טיהור

השלב הראשון שעובר הביוב שלכם הוא סינון. הביוב מוזרם לבריכה גדולה שבה מופרדים מהמים רוב המוצקים הגדולים. מדובר כאן בשקיות שנשאבו לביוב, קופסאות, מיכלים, ענפים ושאר מרעין בישין שאי אפשר "לטהר".
לאחר מכן, מועברים המים לאגני שיקוע ראשוני למשך מספר שעות. החומרים הכבדים במים שוקעים (חול, אדמה ושאר סחופת) והחומרים הקלים צפים (בעיקר שאריות שמנים, חתיכות קטנות של ענפים ועלים). את השכבה העילית גורפים וקוברים, את השכבה התחתונה (הנקראת בוצה) שואבים ומעבירים לטיפול. בהמשך יסחטו מהם הנוזלים והחומר המוצק יועבר לטיפול אנאירובי (ללא חמצן). התוצרים של הטיפול הזה הם גז מתאן – שהולך להפעלת הגנרטורים של מכון הטיהור וקומפוסט שהולך לחקלאות.
את המים שנותרו אחרי השיקוע הראשוני מעבירים אל אגני אוורור. בתהליך זה, מאווררים גדולים מחדירים אוויר רב למים ומערבלים אותם. הסביבה מאפשרת התפתחות של מיקרואורגניזמים המפרקים את שארית החומר האורגני.
אגני שיקוע קולטים את המים בתום התהליך ומאפשרים שקיעה של המיקרואורגניזמים (שנאספים ומוחזרים לשלב הקודם). לאחר השיקוע כבר יש מי קולחין ברמה טובה. בשלב הזה מועברים מי הקולחין אל תוך בריכות הכלרה שם מתווסף לתהליך כלור שנועד לחטא את המים ומשם מוזרמים המים, כמה עצוב – אל הים.

עצוב, אבל נכון

אחרי כל תהליך הטיהור נשפכים רוב המים ממכוני הטיהור אל הים (או אל נחלים שזורמים לים) לרוב בגלל שהחקלאים אינם מוכנים להשתמש בהם. נכון שהמים טוהרו אבל הם ממשיכים להכיל עומס של חנקן, נתרן ושאר תרכובות כלורופנוליות שבהשקייה מצטברת ממליחה את הקרקע החקלאית והופכת אותה ללא ראויה לגידולים.
בדיוק בשלב הזה עסקה עבודת הדוקטורט של אמי, שגילתה שע"י יצירה של סידרת בריכות בזרימה רציפה (המים עוברים בין בריכה לבריכה) והכנסה של צמחי מים צפים כגון יקינטון המים ניתן לסלק את רוב התרכובות הבעיתיות.
צמחי המים מפתחים בית שורשים צפוף שקולט את התרכובות הבעיתיות מהמים ומעשיר את המים בחמצן ומונע התפתחות אפשרית של אצות (הבעיה העיקרית של מאגרי מים עומדים).
השלב הזה אמור להיכנס בשלב שבין סיום הטיהור במכון והוצאת המים לחקלאות. איכות המים בשלב הזה היא כה גבוהה שהיא מאפשרת קיום חיים בתוכם, לא כל שכן איכותית להשקיה. לרוע המזל המחקר הזה נשאר בגדר עבודה על מדפי הטכניון ולא הגיע ליישום פעיל – אבל אם מישהו מכיר מישהו שאחראי על המים שלו, ספרו לו עליה.

מה אפשר היה לעשות
גם ללא שלב הטיהור בעזרת הצמחים עדיין יש מספר אפשרויות לשימוש במים הללו. אחת מהאפשרויות היא החדרה של המים הללו אל תוך שכבות האקוויפר ומאגרי מי התהום דרך פילטר חול. למעשה מאפשרים למים לחלחל לקרקע דרך כמות עצומה של חול. המים מחלחלים בקלות ואילו התרכובות הנותרות נתפסות ונלכדות בחול. כשהמים מגיעים למאגרי מי התהום הם כבר בשלב ראוי לשתיה. החדרה של כמויות מים שכזו אל תוך אקוויפר החוף למשל תוריד את כמות המים המליחים בו שנגרמו עקב כניסה של מי ים למאגר מי התהום בגלל שאיבה מוגברת שהפרה את האיזון.
פיתרון אחר, הוא הפיכה של אותם מים למאגרי "מים אפורים" לשימוש שאינו מי שתיה או השקיה.

צריכים מול צורכים?

כששואלים מישהו כמה מים צריך לשתות ביום התשובה המקובלת היא 10 כוסות מים. זו התשובה הרשמית שתקבלו מכל דיאטנית שתרכיב לכם תפריט ולרוב זו כמות גדולה יותר מכמות המים שאתם באמת שותים כל יום. אל 10 כוסות המים מצטרפים המים מהקפה / תה / קולה שאתם שותים. גם הירקות והפירות מכילים אחוזי נוזלים גבוהים שמצטרפים למאזן הנוזלים בגוף. אבל בסך הכל כמה מים אתם שותים ביום? אני מהמר שפחות מ 2 ליטר לאדם – זה מה שהגוף "צריך".
כשבודקים בכמה מים משתמש אדם במהלך יום מגלים כמות גדולה בהרבה. מה נפח מיכל ההדחה בשירותים שלכם? כמה ליטרים של מים שוטפים את גופכם בכל מקלחת? כמה ליטרים זורמים לביוב בכל פעם שאתם שוטפים כלים וכמה מים צורכת מכונת הכביסה שלכם?
הכמות הזו, שמגיעה למספר ליטרים עצום יחסית לאדם היא הכמות שאתם צורכים. אחוז מי השתיה שאתם צריכים הוא זניח לעומת כמות המים שאתם צורכים.

ועכשיו נשאלת השאלה – מדוע צריך לשטוף כלים במי שתיה, לא כל שכן להוריד את המים בשירותים? האם מכונת הכביסה שלכם באמת צריכה לכבס את הבגדים במי שתיה? זה באמת נראה למישהו הגיוני? מסתבר שכן.

מים אפורים הם מים שעברו טיהור וסינון ראשוני. הם לא ברמה מספקת למי שתיה אבל הם יהיו מצויינים כדי להוריד את המים באסלה, לשטוף כלים לכבס בגדים, וכן, אפילו בכדי להתקלח. אם זה נשמע לכם מופרך נסו להיזכר בפעם האחרונה שהייתם בבית מלון, לרוב על יד הברז באמבטיה כתוב שהמים אסורים לשתיה. בחו"ל זה מאוד מקובל וברוב המדינות המתוקנות יש מערכות אספקת מים וביוב כפולות. המים של האסלה והמים של שטיפת הכלים לא הולכים לאותו ביוב כמו שמי השתיה והמים לאסלה לא מגיעים מאותו הצינור. התמחור הוא לרוב בהתאם, עלות גבוהה על מי השתיה ועלות נמוכה מאוד על המים האפורים. מצד שני כמות מי השתיה ש"מתבזבזת" היא כמעט אפסית שכן צורכים רק מה שצריכים.

אל המים האפורים מצטרפים המים המליחים. מים אלו, הם מים נקיים לחלוטין שכמות המלח שבהם גבוהה יותר מכמות המלח במי השתיה אבל הם עדיין לא מים מלוחים. לשתות כוס של מים מליחים לא יהרוג אדם, זה יהיה בעיקר מגעיל אבל לא יותר מזה. מי שלעומת זאת ישתה 3-4 כוסות מים מליחים עלול למצוא את עצמו מאושפז בבית החולים מחובר לשלל אינפוזיות. בכמות גדולה כמות המלח במים משנה את ריכוז המלחים בדם ומכאן גורמת ליציאה של נוזלים מתוך התאים (זה המצב ההפוך להרעלת מים – מצב שבו ריכוז המלחים בגוף יורד ולכן מים נכנסים אל תוך כדוריות הדם ואלו מתפוצצות). מים מליחים אינם מתאימים להיות מי שתיה אבל כמים למקלחת, לשטיפת כלים, מכונת כביסה, שטיפת ריצפה ואפילו בישול הם מצויינים.

הבעיה העיקרית היא שעל מנת לספק מים אפורים לכל בית בישראל תאלץ מדינת ישראל לאשר הוצאה כספית ראשונית גדולה למדי. נכון שמדובר בתהליך שאפשר לפרוש על כמה שנים ולא חייבים לגמור בקיץ אחד ועדיין, ההשפעה שלו על משק המים תהיה מהירה בהרבה ורמת האפקטיביות תהיה גבוהה מלהתפיל מים. אבל במדינת ישראל, יעדיפו לממן את המיזם של אגאסי והמכוניות החשמליות מאשר לפתור את מצוקת המים – הרבה יותר פשוט לאיים בלסגור את הברז.

ואם כל זה לא מספיק, הרי שכמה פעמים בשנה, כשכבר יורדים גשמים ברכה המים הללו לרוב הולכים לאיבוד. בין אם מדובר בהצפות השנתיות באילון שזורמים לים או מי השטפונות במדבר יהודה – בשני המקרים מדובר בכמויות מים אדירות שהולכות לאיבוד. ברמת הגולן הקימו את תאגיד המים שלהם שאחראי על הקמת מאגרי ענק לריכוז מים. במאגרים הללו נאספות במהלך החורף כמויות אדירות של מים המספקות מים לישובי הגולן במהלך הקיץ.
הקמת מאגרים שכזו היא לא בלתי אפשרית, גם לא מדובר בפרוייקט יקר מדי ופריסה טובה שלהם יכולה להוריד את התלות שלנו במי התהום או במי הכנרת. אבל שוב מוכיחה מדינת ישראל חלמאות אדירה בתחום ומחליטה לוותר על הקמה של מאגרים כאלה ולשפוך את המים לים.

קריאה נוספת:

אתר סביבה – מוטי ניר – מספר דברים על מים אפורים
אתר סביבה – הרצליה: 7 מיליון קוב מים – לים
אתר סביבה – מים במיליונים נזרקים למדבר
רויטל סלומון – לא מגיע לנו גשם

12 thoughts on “המים שלנו

  1. נראה לי שאימא שלך הייתה המורה שלי לביולוגיה בתיכון.

    בעקבותיה גם אני הלכתי ללמוד ביולוגיה בטכניון.

    ואחד הנושאים שהכי מעניינים אותי עד היום זה צמחי מים.

  2. שתי הערות לפוסט:
    1. בעמק בית שאן, בנגב ובערבה, קיימים מאגרים לאגירת מי שטפונות וגשמים. כך שלהגיד שכל מי הגשמים מבוזבזים בארץ היא אמירה לא נכונה בעליל.
    2. הפעולה הבאמת לא אחראית שנעשית במדינה היא עמידתם של מתקני התפלה כאבן שאין לה הופכין. המתקנים הוקמו בעלויות אדירות, אבל לא הופעלו, מסיבות פוליטיות שונות ומשונות (שאני לא בקיאה בהן, אלא רק בתוצאה הסופית).
    כדי להציץ פה על פרויקטים מענינים שכן עובדים:
    קק"ל

    1. את צודקת, בערבה אגב מגדלים עגבניות ותותים על מים מליחים. כתוצאה מכך בגלל מפל הריכוזים של המלחים יוצאים יותר מים מהתאים של הפירות ומעלים בכך את רמת הסוכרים – הפירות יוצאים טובים ומתוקים.
      באשר למי הגשמים – לא כל מי הגשמים מבוזבזים, זה נכון. אבל כאמור – אילון מוצף פעם בשנה וזורם כולו לים וכך קורה גם על הכרמל. ככל שיש יותר תוואי בטון וזפת יש פחות חילחול ויותר אובדן של מים.
      גם זיהום של מקורות מים הוא חלק מהבעיה שכן כל טיפה שזורמת למקור מים מזוהם. כדוגמא אפשר לראות את נחלי הקישון והירקון אבל גם כל איזור רמת חובב בדרום שבו טיפול לא נאות בפסולת רעילה גרר חילחול למי תהום וזיהום הנחלים בסביבה.

  3. אין לי סטטיסטיקות מול העיניים, אבל למיטב ידיעתי הרוב המכריע של הקולחין בישראל הולכים לחקלאות.
    כל המים של גוש דן, למשל, מוזרמים לנגב המערבי דרך השפד"ן.

    1. אכן, השפד"ן מעביר את המים המטוהרים אל הנגב, למיטב ידיעתי הוא גם מבצע סינון ע"י חילחול בשכבות חול – פעולה שכאמור מקרבת את ניקיון המים לרמה של מי שתיה.

      עם זאת, יש בעיה עם השקיה בקולחים, שכן ההשקיה חייבת להיות השקיית שורשים בלבד (אסור להשתמש במתזים, ממטרות, השקיה עילית וכ' אלא רק בטפטפות ודומיהן) זה בעייתי ברמת גידולים כגון חיטה ותירס אבל מצויין להשקיה של כותנה.

      הנקודה היא שמקומות שבהם לא הייתה ברירה התאקלמו. אם אין לך מאגרי מים וכל מה שאתה מקבל זה מי קולחים מטוהרים בזה אתה תשתמש. אם יש לך נחל או מעיין ליד, יש סיכוי שתגזול את מימיו בחיבור פירטי.

  4. פוסט מעניין ומעמיק מאד. תודה! ותודה למגיבים שמתקנים או משוחחים על אי-דיוקים. בפוסט כל כך ארוף ומפורט ברור שיהיו שגיאות. בכל מקרה, החכמתי.

  5. מי השפד"ן מועברים להשקייה חקלאית בנגב. אכן, הם גם מועברים לאקוויפר החוף בחילחול (שטחי החילחול הם איפשהו ליד יבנה).
    הרעה החולה בניהול משק המים הוא באי שימוש בהתפלה. ים הוא מאגר בלתי נדלה. יש לנו ארץ שלכל אורכה צמוד ים כך שעלות ההובלה ממתקן ההתפלה אל הצרכנים נמוכה יחסית. אבל תראו לי פוליטיקאי שיאשר פרויקט ארוך טווח שהוא עלול לא לקבל קרדיט עליו.

    אבל יש עוד בעיה-חקלאות בזבזנית. מי אמר שבנגב צריך לגדל כותנה שהיא שתיינית גדולה? האתוס הציוני שם לנו רגליים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חזרה למעלה