לפני כחצי שנה הגיע למערכת נענע סט מקלדת ועכבר אלחוטיים – MX 5500 Revolution של חברת לוג'יטק, די חיפשתי מקלדת חדשה באותה תקופה ולכן הסכמתי להיסחב עד הבית עם החבילה (מגבעתיים עד לחיפה) ולנסות את המקלדת במשך כמה ימים בשימוש שוטף. העכבר היה נפלא, הוא היה מעוצב נפלא, התאים בדיוק ליד ובקיצור – תענוג של הנדסת אנוש. גם המקלדת הייתה לא רעה בכלל מבחינת נוחות או עיצוב – לפחות עד שחיברתי אותה למחשב וגיליתי שאין לה כפתור Num Lock. זה די עצבן אותי וכמובן אוזכר תחת "חיסרון" בביקורת שהתפרסמה בעקבות הסקירה.
כמה שבועות מאוחר יותר, התברר לי שהיחצן קרא את הכתבה, חטף את הג'נענע והתקשר לעורכת עצבני על כך שהעזתי לכתוב ביקורת לא מספיק טובה על המוצר הנפלא הלז. אני חושב שלא משנה עד כמה העורכת הסבירה לו שאי אפשר לשקר לגולשים ושזו נקודה חשובה וצריך לאזכר אותה – כלום לא עזר, לדעתי העסק נסגר בכך שאותו יחצן לא הסכים שאקבל מוצרים שלו לביקורת.
ההטבות שמקבלים עיתונאים מיח"צנים במשך הזמן, ערכן לא יסולא בפז. ארוחות שחיתות בבוקר, בצהריים, טיסות לחו"ל, כנסים, אירועי השקה, מוצרים לביקורת ועוד שלל צ'ופרים וכיוצ"ב. חושבים שלכתוב ביקורת על מקלדת זה מגניב? מה לגבי לבלות סופ"ש בבית מלון או צימר בשביל לכתוב עליו ביקורת?
ארי ליבסקר, כתב של גלובס, הדגים את זה בצורה הטובה ביותר בכתבתו "אכול ושתה כי מחר דד-ליין" בה הוא מתאר איך חי על חשבון יחצנים במשך שבוע שלם תוך שהוא מקבל הטבות בשווי של כמעט 20 אלף שקל (הנה הפירוט).
אין ספק שמערכת היחסים שבין עיתונאים ליחצנים היא מערכת הדורשת טיפוח ועבודה מתמדת. ראשית יש לבנות אמון בסיסי כזה שיגרום לכך שבכלל תקבל יחס ואחר כך יש לעבוד קשה עוד יותר כדי להיכנס לחמישיה הנבחרת של אותו היחצ"ן – האנשים שמקבלים ראשונים.
ופה בערך מתחילה הדילמה, מצד אחד היושר העיתונאי שלך מונע ממך לכתוב כתבה מהללת על מוצר מחורבן, ומצד שני חשיבותו של הקשר עם היחצ"ן מונעת ממך לכתוב כתבה מחורבנת על מוצר מחורבן. אתה לא רוצה להרגיז את העורך שלך ואתה לא רוצה להרגיז את היחצ"ן שלך ופה בערך זה מתחלק לשלושה סוגי כותבים – כל אחד והפיתרון שלו.
הזן הראשון יכתוב שהיה מוצר מחורבן, במילא הוא שייך לגוף עיתונאי גדול שהיחצ"ן לא ירצה (או לא יוכל) להתעלם מקיומו. הזן השני פשוט יחזיר את המוצר ליחצ"ן, יגיד לו מה דעתו על המוצר ויודיע לו שהוא לא יכתוב עליו ביקורת. הזן השלישי יכתוב את הביקורת בצורה כזו שתפרט את כל המגרעות הקימות אבל תהפוך אותם לזניחים ביותר. מי שיקרא את הכתבה יהיה משוכנע ששווה להשקיע במוצר ומי שיבוא להתלונן לא יוכל להגיד "למה לא אמרת ש…".
הבעיה הגדולה היא, שיש מספר מצומצם של משרדי יח"צ (ביחס לכמות המשתמשים ביח"צ) וכך יוצא שחלק גדול מהיחצנים מתעסקים עם מספר גדול של חברות. היות וכל יחצן מתמקד בתחום מסויים ההשלכות של לעצבן יחצן יכולות להוות חסם על תחום גדול של מוצרים בתחום.
עדיין לא סומכים על בלוגרים
אחת הפעולות האחרונות שלי בנענע היה לעדכן את שלל היחצנים איתם אני בקשר בפרטי הקשר החדשים שלי, בנוסף, אני גם מנוי על רשימת התפוצה של יחצנים בנושאי מחשבים לבלוגירים שהקימה אילנה תמיר, מנהלת ישראבלוג. כתוצאה מכך, זורמות לתיבה שלי שלל הודעות יח"צ בנושאים שונים.
מי שיציץ ברשימת הודעות היח"צ לבלוגרים עלול להתאכזב קלות. מדובר בערימה של הודעות מסגנון "שגר ושכח" בתקווה שאולי איזה בלוגר יאזכר אותן אצלו בבלוג בחצי שורה. אף אחת מההודעות לא עוסקת בדברים חשובים כמו מוצרים חדשים ולמעשה, תחום היח"צ לפי הרשימה הזו נראה קצת כמו מערכת מבזקים של מדור מחשבים – אוסף ידיעות שלא מצריכות יותר משורה וחצי.
מוזר שיחצנים, בעיקר כאלה של טכנולוגיה שמשווקים ציוד הקפי, עדיין לא התחילו לנצל את הרשימה – מצד שני, בהחלט יש מצב שהם פשוט לא מעוניינים.
כתיבת תגובה