קטגוריות
צרכנות

זה חוק העישון, שוב

בינואר הקרוב, עוד חודש וכמה ימים, ימלאו שנתיים ליום בו נטשתי את קופסת הסיגריות והפסקתי לעשן. כמעט שנתיים ללא עישון אקטיבי. שבוע לאחר שהפסקתי לעשן יצאתי עם חברים לפאב, ופתאום הבנתי עד כמה הריח הזה מפריע לי. ניסיתי לצאת לפאבים עוד מספר פעמים עד שנשבר לי ונטשתי את הנושא, ענן הסירחון שפתאום עטף אותי לא היה שווה את זה. זה לא שקודם לא הסרחתי, פשוט שכמעשן האף שלך לומד להתעלם מהריח של הסיגריות, קצת כמו הבחור ההוא במשרד שכולם חושבים שהוא צריך לשים דאודורנט ובכלל לא מודע לעובדה שהוא מסריח.

בשלהי 2007 נכנס לתוקפו החוק האוסר על עישון במקומות ציבוריים, ועבור רוב האוכלוסיה הישראלית זו הייתה סיבה למסיבה. חודש לאחר כניסת החוק לתוקפו יצאתי לפאב עם חברים וישבנו באווירה נטולת עשן – פשוט תענוג. ביום שישי האחרון ניסינו לחזור על החוויה הזו בפאב הפולה בחיפה – אחרי 2 דקות נמלטנו החוצה כשאנחנו מריחים כמו מאפרות משומשות.

כמה צעקתם אז, המעשנים, איך אתם מסכנים, איך מקפחים אתכם, איך זה יכול להיות שבדמוקרטיה המיעוט (76.7% מהאוכלוסיה) הלא מעשן יכול לכפות על הרוב (23.3% מהאוכלוסיה) הלא מעשן להפסיק. כמה טיעונים הבאתם, כמה מופרכים הם נשמעו ועדיין נאבקתם על הזכות שלכם לזהם את המרחב האישי שלי, להסריח אותי ולכפות עלי לשאוף את אותו העשן שהחלטתי שאין ברצוני לשאוף יותר.
מדגדג לכם כבר? מרגישים לאיפה אני מוביל את זה? אה, כן – החוק נגד הספאם.

בואו נבהיר דבר אחד, אני נגד ספאם בדיוק כמו שאני נגד העישון במקומות ציבוריים, אני שונא שמעשנים עלי בדיוק כמו שאני שונא ששולחים לי ספאם, וזה לא הולך להיות איזה מאמר שמצדיק את הספאמרים המסכנים, אלא מאמר שמוכיח אתכם – כל אלה שחטאו במה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. כי אולי אין דין סיגריה כדין מייל ואין מה להשוות בין הנזקים הנגרמים ועדיין, אני מקבל משהו שלא ביקשתי ושאני לא יכול לגרום לו להעלם.

אז הנה שלל הטיעונים של המתנגדים לחוק העישון והמתנגדים לחוק הספאם, אחד מול השני ואתם מוזמנים להוסיף אם שכחתי או להסביר למה זה לא אותו הדבר.

opt-out מול opt-in –
הספאמרים: צריך לעשות כמו באמריקה – רשימה שכל מי שרשום בה לא מקבל ספאם וכל השאר כן.
המעשנים: צריך להקים מקומות שמוגדרים כמקומות למעשנים ושהלא מעשנים ילכו למקום אחר.

שני הטוענים גורסים שאלה שלא רוצים לסבול צריכים לבצע פעולה אקטיבית של התרחקות. במקום שהנורמה תהיה כזו שאתה לא סובל אלא אם ביקשת את זה, הגישה היא – לא נעים לך, אז לך לחפש מקום אחר.

אתם סוציומטים שפוגעים בעסקים
הספאמרים: מי שיפגע זה בעלי העסקים הקטנים והמסכנים שלא יהיה להם עכשיו איך לפרסם את עצמם בכלל.
המעשנים: מי שיפגע זה בעלי הפאבים המסכנים שיאבדו את כל הלקוחות שהם.

הפאבים לא נסגרו, הם המשיכו לעבוד, בדיוק כמו שבעלי העסקים הקטנים ימצאו דרכים אחרות ולגיטימיות לפרסם את עצמם.
נהפוך הוא, דווקא לאחר חוק איסור העישון יותר צרכנים לא מעשנים הגיעו אל הפאבים והמסעדות.

יש צרות גדולות יותר
הספאמרים: פורנו באתרים יותר פוגע מהודעת ספאם על שירות לגיטימי למה לא לטפל בפורנו.
המעשנים: למה נופלים על המעשנים, אוטובוס או מפעל פולטים הרבה יותר עשן ממני.

או, זה טיעון מנצח כי הוא אומר שיש בעיות יותר דחופות ולכן צריך לפתור אותן לפני שפותרים את הבעיה שלו. למעשה, אין קשר בין שתי הבעיות ושתיהן מטופלות במישורים נפרדים. הן אם מדובר בחקיקה לגבי תקנים מחמירים יותר של דלקים ופליטות חלקיקים מהמנוע והן אם מדובר בחוק הצנזורשת המדובר של ש"ס – שניהם חוקים שבאים לטפל בבעיות האחרות, מי בדרכים מקובלות יותר ומי בדרכים מקובלות פחות.

המרחב הפרטי הוא בר זיהום
הספאמרים: אפשר לחשוב מה עשינו, שלחנו דואר? למחוק ספאם זה שטויות, ואם אתם לא רוצים תתקינו אנטיספאם.
המעשנים: אפשר לחשוב מה עשינו, הדלקנו סיגריה? שטויות, לא רוצים תתרחקו / אל תבואו / תשארו בבית.

העשן של הסיגריות לא נשאר צמוד למעשן, הוא מתפשט בכל רחבי הפאב. הוא נשאר שם גם כשהמעשן אינו מעשן והוא ישאר שם גם אחרי שמהעשן ילך. אם זה היה רק מעשן אחד או רק סיגריה אחת ניחא, אבל אם כל מעשן מדליק "רק" סיגריה אחת ובכל פאב יש "רק" 23% מעשנים עדיין מדובר בכמות מצטברת של עשן ששורר באוויר. כמה חבל שהעשן לא מכיר בגבולות והוא לא יודע לזהות את השלב שבו הוא עובר את תחום אזור המעשנים.
אותו דבר לגבי הספאם, בשביל הספאמר הספציפי הזה אולי מדובר רק בהודעה אחת שהוא שלח רק פעם אחת, אבל בעולם מופצץ ספאמרים הלקוחות מקבלים עשרות אם לא מאות הודעות ביום. ההודעות הללו תופסות נפח מהתיבה, והמחיקה שלהן מצטברת להרבה יותר מרק שניה. נכון שאפשר לעשות מחיקה גורפת של תיבת הספאם, אבל מיניין לכם שאין שם מייל רלוונטי שנפל קורבן למסנן?

זה לא יעזור
הספאמרים: החוק החדש לא ימנע מכם לקבל ספאם.
המעשנים: החוק החדש לא ימנע מכם לשאוף עשן סיגריות.

ראשית, גם אם הוא לא ימנע – הוא בכל זאת יפחית בצורה משמעותית – סיגריות או ספאם – ובכך כבר הושג שיפור מהמצב הקודם. עם זאת, עצוב למדי, אבל נכון לגמרי – בדיוק כמו שעדיין יש בתי עסק שמתעלמים מהוראות החוק ומאפשרים לעשן בתוכם ימשיכו להיות ספאמרים שיתעלמו מהוראות החוק וימשיכו לזבל.
קצת לפני שנכנס לתוקפו החוק נגד עישון היה גל כזה של תביעות נגד בתי עסק שהרשו לאנשים לעשן, זה עבד זמן מה, אנשים עשו קופה ובסוף לשופטים נמאס והם התחילו לגלגל אנשים מכל המדרגות – כשיש חוק אבל אין אכיפה, אין כל טעם לחוק.
אותו הדבר לגבי חוק הספאם – בהתחלה אנשים יתבעו, בסוף לשופטים ימאס מבזבוז הזמן וה"חמדנות" והם יתחילו לזרוק את התביעות הללו לכל הרוחות. גם לאנשים ימאס באיזשהו שלב לחרוש את תיבת הספאם שלהם על בסיס יומי בתקווה למצוא את האלפייה הבאה והחוק הזה יתפוגג בדיוק כמו שהחוק נגד עישון התפוגג.

הנקודה היא, שחלק גדול מחברי שבעד החוק כנגד הספאם מתנגדים לחוק נגד עישון במקומות ציבוריים, סוג של טיעון נוחיות. כשפוגעים להם בתיבה – הם נגד המזהמים, כשפוגעים להם ב"זכות" לפגוע במישהו אחר, בדיוק כמו הספאמרים – הם מצטעקים.

זהו, אמרתי את מה שהיה לי להגיד בנידון.

לדרג את הפוסט
0

17 תגובות על “זה חוק העישון, שוב”

יש עוד כמה דברים דומים, כמו האפשרות לתת אכיפה עצמית והפיצויים של 1,000 ש"ח ללא הוכחת נזק.

השוני הוא אחד, ואחד בלבד. המעשנים משלמים את העלות של הסיגריות והספאמרים לא משלמים את העלות של ההפצה.

לא ידעתי שיש אפשרות לאכיפה עצמית בנושא של העישון.

אגב, הספאמרים הם אומנם הנפגעים הגדולים מכל הסיפור הזה, אבל הצעקות שלהם הם שהחוק הורג את העסקים הקטנים, ככזה – למעשה העסקים הקטנים הם הצרכנים של הספאם והם אכן משלמים.

ניצן – כל הכבוד. פוסט מסכם וממצה. אני מתכנן כבר זמן רב לכתוב כמה מילים על חוק העישון אצלי, אבל איכשהו תמיד מצליח להתחמק מזה.

יהונתן – אני לא מסכים. גם ספאמר משלם משהו – על תוכנה (תבדוק ותראה שתוכנות "ספאמרים" טובות עולות לא מעט), על החיבור שלו לרשת (במיוחד אם וכאשר הספק סוגר לו את החשבון כל יומיים) ועל השרתים. אני לא אתפלא אם העלות החודשית של עסק דיוור פרסומות עולה לפחות כמו צריכת הרעלים של סגריונר ממוצע.

לא מדויק.

"
opt-out מול opt-in –
הספאמרים: צריך לעשות כמו באמריקה – רשימה שכל מי שרשום בה לא מקבל ספאם וכל השאר כן.
המעשנים: צריך להקים מקומות שמוגדרים כמקומות למעשנים ושהלא מעשנים ילכו למקום אחר"

ניצן, ההבדלים בעיני בין החוקים מתבטאים ביחס לרכוש הפרטי. תיבת הדואר שלי היא שלי, אני הבעלים שלה (בערך), אני יכול לבחור בין לאשר לספאמרים לזהם אותה או שלא. עכשיו נניח שאני בעל בר, ודווקא אוהב מעשנים ומעשן בעצמי, מדובר במקום שלי. למה אני לא יכול לעשן בו או לאשר לאחרים לעשן בו?

"המרחב הפרטי הוא בר זיהום
הספאמרים: אפשר לחשוב מה עשינו, שלחנו דואר? למחוק ספאם זה שטויות, ואם אתם לא רוצים תתקינו אנטיספאם.
המעשנים: אפשר לחשוב מה עשינו, הדלקנו סיגריה? שטויות, לא רוצים תתרחקו / אל תבואו / תשארו בבית."

ההחלטה צריכה להיות של בעל המקום, זה שמישכן את הנשמה שלו לבנקים (במקרה של בעל בר) או זה שפתח חשבון בג'ימייל. אם אני מוכן שיזהמו, סבבה. לא מוכן אז לא.

אנלוגיה מתאימה יותר לחוק איסור העישון הוא חוק שיאסור על בעלי בלוגים פרטיים להשתמש במילים גסות בבלוג שלהם.

הסיבה ששני החוקים האלה נאכפים בצורה די מרשימה (למרות התנגדות מסוימת בחזית העישון) הינה הפטת האכיפה. מהלך מבריק מצד המחוקקים שלנו.

האנלוגיה שלך לא נכונה, על פי האנלוגיה שלך, אם גוגל אוהבים ספאם, והתיבה שלך בגוגל אז אתה צריך לקבל ספאם וזה לא נכון – ההשוואה הנכונה היא שהריאה שלך היא שלך כמו שהתיבה שלך היא שלך.
אתה לא יכול לאפשר לאנשים לעשן אצלך בעסק כי אתה לא יכול לסגור את העסק שלך למעשנים בלבד, בדיוק כמו שאתה לא יכול לאסור על כניסת מזרחים, ערבים וכ' אתה לא יכול לזרוק החוצה לא מעשנים.
הפאב הוא אומנם עסק פרטי, אבל הוא לא מקום פרטי. ברגע שאתה פותח את העסק שלך לציבור – אתה מחוייב להתחשב בכל הציבור.
כשמישהו מדליק סיגריה, העשן לא נשאר רק אצלו, הוא מתפזר בכל החדר, אני לא יכול להגיד "אני לא רוצה עשן סיגריות ולכן אני בוחר שלא לנשום עשן סיגריות" זה לא עובד ככה.

ההחלטה היא לא של בעל המקום, היא של המדינה שנותנת לבעל המקום רשיון עסק, יש סידרה של חוקים ודרישות שהוא צריך לעמוד בהם, וזה חלק מהם, בדיוק כמו הדרישה למטף ויציאת חירום.

אני משער שהגענו לנקודת אי ההסכמה. אני אישית לא חושב שהממשלה צריכה להתערב במה שבעל עסק עושה בשטח הפרטי שלו ממש כמו שאם אחליט שלא להכניס לבית שלי אשכנזים (לצורך הדוגמה, חלק מידידי הטובים ביותר וכו') לממשלה אין זכות להתערב (לדעתי כמובן).

הרעיון שהמדינה תיתן לי "רשיון" למשהו שהוא שלי מלכתחילה מגוחך בעיני. בעיני, הזכות היחידה שיש למדינה היא להתערב כדי להגן על קניין האחר שלא בחר להכנס לשטח הפרטי שלי (קרי: הגנה על השכנים ממפגעי רעש,שמירת הנקיון של המרחב הציבורי וכיו"ב). רמת הפירוט האנאלית של הרשיונות האלה גרמה לכך שרק פעם אחת בחיי עבדתי במקום שהיה לו רשיון עסק מהעיריה (ועבדתי בדי הרבה בארים ומסעדות בעיר) וגם זה הושג דרך שוחד.

אם כבר, יותר הגיוני שבמרחב הציבורי האמיתי (קרי הרחוב) ששייך לכל הציבור יאסר זיהום אוויר מעל רמה מסויימת ,לא בשטח פרטי.

בנוגע לגוגל:

גוגל משמשים בפירסומות במקום בספאם, הם בוחרים לפרסם בצורה שלא מטרידה את המשתמשים שלהם רק מכיוון שמדובר במודל עסקי רווחי יותר ונוח יותר.
אם האינטרס של גוגל היה שתקבל ספאם אז בהחלט היית מקבל ספאם. השוק החופשי גרם (למזלנו) לכך שדווקא שירותי דוא"ל חינמיים, בלי הגבלת מקום ועם אחלה ספאם פילטר יגרמו לגוגל להרוויח יותר כסף.

בוא נחליף לרגע את עישון סיגריות בסחר בסמים, או בסחר בבני אדם, או ברצח. האם הטיעון שלך לדעתך עדיין תופס?

גוגל הייתה רק דוגמא, הייתי יכול להגיד ספק המייל המומצא "mailmagniv.com", אל תתפס לקטנות. אם הספקית דואר הייתה לוקחת את היוזר שלך ברגע שנרשמת ומפיצה אותו לכל ספק ספאם בעולם, היית מקבל את זה? קרוב לוודאי שלא.

אחד אחד..

סחר בסמים – אני באמת חושב שלממשלה אין זכות להתערב בו (כל עוד מדובר בבגירים שפויים) גם ברשות הכלל.
אבל זזה לא הדיון אז אני מעדיף שלא להיכנס לזה כרגע.

רצח וסחר בבני אדם: מה עם מקום שעושה המתות חסד (בהסכמה מטבע הדברים), האם למדינה יש זכות מוסרית לאסור עליי למות כשאני רוצה בכך? האם חיי שייכים למדינה?
היום כמובן הדבר אסור בחקיקה, אז הרופאים מנתקים את המכשירים ואף אחד לא מדבר על זה, ומפעם לפעם (כמו אתמול) ישנה כתבה על זוג קשישים שהתאבדו יחד.

האם למדינה יש זכות לאסור עליי ללכת למועדון BDSM ולהיות שם לעבד או אדון?
אם אני נכנס למקום בו אני יודע מראש שיכפה עליי דבר מה, קרב איגרוף למשל, ואני עושה זאת מרצוני החופשי כאדם בוגר, למרות שאם המתאגרף השני היה מכה אותי ברחוב או מחוץ לזירה הוא היה מואשם בתקיפה – עדיין בתוך הזירה מותר לו לשבור לי את האף בלי שום השלכות חוקיות.

ללכת בעירום, לעשן או למנוע כניסה מאנשים רק בגלל שהם ירוקים, כל אלא הם דברים שמותר לך לעשות בבית שלך ואסור לך לעשות בשטח ציבורי.
חלק מהדברים האלה עשויים להיות דוחים בעיניי, יכול להיות שמגעיל אותי לראות אנשים אוכלים אוכל לא כשר , או מתנהגים בגזענות, או מקבלים הצלפות ממלכת דראג. אבל פאב איננו מקום ששייך לציבור. לא הציבור ישלם לבעל הבר את שני המשכנתות שהוא לקח כשהבר ייסגר (כמו שכ60% מהם עושים בשנה הראשונה) , מנקים של העירייה לא באים לשטוף את הרצפה של המקום בסוף היום, תקציב הממשלה לא משלם על האסלה שמישהו שבר. זה מקום פרטי.

אם בקרב הלא מעשנים ישנה דרישה לבר ללא עישון ייכבדו ויפתחו אחד על חשבונם, בלי לכפות את הכללים שלהם על אנשים אחרים.אם הדרישה גדולה כפי שאתה מתאר אני בטוח שהמקום יצליח.
ממש כמי שאנשים דתיים פותחים מסעדות כשרות ולא מחוקקים חוק איסור אכילת שרצים.

"אם הספקית דואר הייתה לוקחת את היוזר שלך ברגע שנרשמת ומפיצה אותו לכל ספק ספאם בעולם, היית מקבל את זה? קרוב לוודאי שלא."

קרוב לוודאי שפשוט הייתי זונח את השירות כבר כשבחוזה היה מופיע "שליחת דואר פירסומי" ו"העברת פרטייך לחברות אחרות". אבל זוהי בהחלט זכותו של ספק הדואר אם ציין זאת מראש בחוזה, התחרות פשוט גדולה מדי מכדי שספק כזה ישרוד.

לפי התשובות שלך אני מניח שאתה מעשן, לכן קשה לך להבין את הטיעון נגד עישון במקומות ציבוריים, אני אנסח את זה בצורה אחרת שתקל על ההקבלה.

כשאני יושב לידך – לקוח לצד לקוח – ואתה שולף סיגריה ומדליק אותה, אתה מבצע פעולה אקטיבית שהמשמעות שלה היא זיהום של המרחב האישי שלי. למעשה, אתה כופה עלי לנשום את העשן שלך. לא משנה איך תסובב את זה ואם למדינה יש זכות או אין זכות או אם כשר או לא כשר – כשאתה מעשן – אתה מפגין אקט של חוסר התחשבות במרחב האישי שלי שפוגע בי.

אותו דבר לגבי הספאמר – כמוני כמוהו גם הוא משתמש באינטרנט, אבל הוא מבצע פעולה אקטיבית שכופה עלי את הזבל שלו.

הסיגריה שלך, מבחינת הלא מעשן, לא שונה מהספאם שלו עבור משתמש הדוא"ל התקין.

"לא משנה איך תסובב את זה ואם למדינה יש זכות או אין זכות או אם כשר או לא כשר – כשאתה מעשן – אתה מפגין אקט של חוסר התחשבות במרחב האישי שלי שפוגע בי."

אני מפגין חוסר התחשבות בחרדים כשאני אוכל במסעדה לא כשרה או הולך בלי כיפה, אני מפגין חוסר התחשבות במוסלמים בזה שאני חי, אני עושה לנכים כואב בלב כשהם רואים אותי הולך ויודעים שהם לא יכולים.
ואף על פי כן אינך חוזר בתשובה, מתאבד או חותך את רגלייך.

כשאתה אומר "לא משנה איך תסובב את זה" זה נחמד. אבל זה לא טיעון.

נניח שיש לי בר משלי, אני ירקתי עליו דם, אני אשקע בחובות אם הוא יכשל. אני רוצה שהמוזיקה תהיה ג'ניס ג'ופלין, שהתאורה תהיה חשוכה ויעשנו.

אתה רוצה לשמוע שרית חדד, להאיר באורות מהבהבים ולא לעשן? סבבה. קח משכנתה והלוואות מכל מי שאתה מכיר ותשקיע במקום.

למה אתה רוצה להכריח אותי לשנות את המקום שלי, שאני בניתי, שאני השקעתי בו?
בנה לך אחד משלך.

http://web.archive.org/web/20071227110236/http://cafe.themarker.com/view.php?t=261844

אתה לא נכנס לאכול אוכל לא כשר במסעדה כשרה, אתה אוכל אוכל לא כשר במסעדה לא כשרה. זה לא פוגע באף חרדי, כי החרדי לא נמצא במסעדה ביחד איתך ובעצם האכילה של אוכל לא כשר אתה לא פוגע בו, גם כשאתה הולך ללא כיפה אתה לא פוגע בו. כשאתה מעשן לידי – אתה פוגע בי.

הנקודה היא, שאתה כל הזמן מדבר על הפאב הזה שאתה הולך להקים וזו בכלל לא הנקודה. הנקודה היא לא מה אתה רוצה או לא רוצה לעשות בעסק שאולי תקים. הבעיה היא שכשאני ואתה הולכים לפאב ואתה מדליק סיגריה אתה כופה עלי עישון. בדיוק כמו שכשאתה נרשם לשירות דואר ומישהו מפציץ אותך בספאם הוא כופה עליך ספאם – זו הייתה האנלוגיה, הייתי מבין אם היית טוען שהאנלוגיה שלי לא דומה, אבל אתה לא טוען את זה, אתה פשוט מנסה למשוך את זה למקום אחר – מקום שהוא לא. אני מדבר על שני משתמשי אינטרנט ואתה אומר לי לא – הנה ספקית אינטרנט ואם לא טוב לך אז לך לאחת אחרת.

"אתה אוכל אוכל לא כשר במסעדה לא כשרה. זה לא פוגע באף חרדי, כי החרדי לא נמצא במסעדה ביחד איתך ובעצם האכילה של אוכל לא כשר אתה לא פוגע בו"

וואלה. ביקרת פעם בירושלים?
http://news.walla.co.il/?w=/90/1269556
מסתבר שזה כן פוגע בהם.

"אתה כל הזמן מדבר על הפאב הזה שאתה הולך להקים"

הבהרה: אני לא הולך להקים פאב בזמן הקרוב, זו הייתה דוגמה.

"הייתי מבין אם היית טוען שהאנלוגיה שלי לא דומה, אבל אתה לא טוען את זה"

כמו שציינתי בתגובתי הראשונה-
"אנלוגיה מתאימה יותר לחוק איסור העישון הוא חוק שיאסור על בעלי בלוגים פרטיים להשתמש במילים גסות בבלוג שלהם"

אני לא רואה אנלוגיה בין כפיה והפקעת הרכוש הפרטי מחד לבין חוק הספאם שנועד להגן על רכוש פרטי.

אתה מנסה לכפות אנלוגיה בין חוק העישון שאיננו מוצדק (פאב הוא עסק פרטי, לבעליו הזכות לבחור אם יעשנו בו או לא בדיוק כמו שבביתך יש לך זכות לבחור אם יעשנו שם או לא. אם תבוא אלי הביתה ולא ימצא חן בעיניך שאני או אחד מהאורחים האחרים מעשן- היכבד וצא). תיבת הדואר שלך שייכת לספקית הדואר שלך ומושאלת לך (זו הפשטה ,כיוון שיש לך זכויות חוזיות בתיבה, אך בכל זאת), הספאמרים עוברים על תנאי השימוש של ספקית הדואר (הפרת חוזה) וכן עוברים על חוק הגנת הפרטיות בבניית מאגרי כתובות,מספרי טלפון וכו'.

במקרה אחד הממשלה פוגעת ברכוש הפרטי של בעלי הברים ובמקרה השני הספאמרים פוגעים ברכוש הפרטי של ספקיות האינטרנט ושלך (בערך, כי התיבה היא לא באמת שלך).

לדוגמה התביעות של מייקרוסופט ו012 נגד אמיר גנס, הרבה לפני החוק:
http://www.nrg.co.il/online/10/ART/873/870.html

http://www.nrg.co.il/online/10/ART1/445/510.html

אנלוגיה טובה יותר

כשאתה מעשן על מישהו – אתה פוגע בו, הוא שואף עשן המכיל רכיבים מסרטנים. אם אתה אוכל אוכל לא כשר אין פה שום השפעה פוגעת באדם שאוכל כן כשר. נכון שיש קיצוניים שנהנים לצעוק גוועלד ולכפות את דעתם על הרוב, מצד שני רגע… כשאתה מעשן וכופה עלי עשן – אתה עושה בדיוק את אותו הדבר.

ואני אגיד שוב, הפוסט לא עסק בטענותיהם של בעלי הפאבים אל מול טענותיהם של הספאמרים, הפוסט עסק בטיעוניהם של המתנגדים לחוק נגד עישון אל מול טיעוניהם של המתנגדים לחוק הספאם. נכון שיש בעלי פאבים וספאמרים שנופלים בקטגוריה הזו – אבל לא בהם עוסק הפוסט.

"אני לא רואה אנלוגיה בין כפיה והפקעת הרכוש הפרטי מחד לבין חוק הספאם שנועד להגן על רכוש פרטי."

הפוסט עוסק בהשוואה בין התירוצים שהעלו מתנגדי החוקים כדוגמא ללמה החוק הזה לא בסדר. לא באתי לשפוט מי צודק – עשיתי השוואה – אחד מול אחד הטיעונים שעלו.

"פאב הוא עסק פרטי, לבעליו הזכות לבחור אם יעשנו בו או לא בדיוק כמו שבביתך יש לך זכות לבחור אם יעשנו שם או לא" – פאב הוא עסק פרטי, אבל במהותו הוא מקום ציבורי – שכן מטרתו היא הציבור ולא חבריו הפרטיים של בעל העסק.
ולא, כל זמן שהעסק שלך משרת את כל הציבור, אתה לא יכול להגיד שאתה מתעלם מחלק ממנו. אתה רוצה להקים לעצמך משרד פרטי ולעשן בו כאוות נפשך – בסדר גמור, אבל ברגע שאתה כבר צריך להעסיק אנשים ולשרת אנשים – אתה בבעיה.

"הספאמרים עוברים על תנאי השימוש של ספקית הדואר (הפרת חוזה)" – כדי שתהייה הפרת חוזה צריך להיות קודם כל חוזה. אני לא מכיר ספאמרים שחתמו על חוזים עם ספקיות דואר. המקרה של גנס הוא שונה כי הוא אכן השתמש בשירותיהן של 012 והוטמייל כדי לשלוח ספאם, אבל הספאמרים של היום לא זקוקים לתיבה כדי לפרסם. אגב, אם אני לא טועה, התביעה הזו התקפלה ונעלמה מהר מאוד, אבל יכול להיות שאני טועה.

"אנלוגיה מתאימה יותר לחוק איסור העישון הוא חוק שיאסור על בעלי בלוגים פרטיים להשתמש במילים גסות בבלוג שלהם"
האנלוגיה הזו שגויה, הבלוג שלי שקול לבית הפרטי שלי ובו אני יכול לקלל כמה שאני רוצה בדיוק כמו שאתה יכול לעשן בביתך הפרטי כמה שתרצה. אם היית רוצה לדייק באנלוגיה שלך הרי שהיית צריך להגיד – חוק שיאסור על בעלי אתרים חדשותיים או שירותיים להשתמש במילים גסות באתרים שלהם. Ynet לצורך העניין הוא גוף חדשותי ולכן הוא לא יכול להרשות ניבול פה בכתבותיו, אבל בלוגר? לא טוב לך אל תיכנס.

ולפני שתקפוץ – כן, בדיוק כמו שאם לא טוב לי להיות אצלך בבית כי אתה מעשן אני לא אדרוש ממך לכבות את הסיגריה, אני פשוט לא אבוא. כי כשאני מגיע אליך הביתה, אני יודע לאן אני מגיע ומה כרוך בכך. אבל כשאני יוצא לפאב אני רוצה לשתות ולהנות לא שיחנקו אותי ויסריחו אותי – וזו בדיוק למה האנלוגיה שלך לא מתאימה.

"עוברים על חוק הגנת הפרטיות בבניית מאגרי כתובות,מספרי טלפון וכו'. "
זו בדיוק המהות – יש חוק רישום מאגר מידע שמדבר על החובות הנדרשות בניהול של מאגר מידע – ונשאלת השאלה, מדוע יש חוק שכזה? החוק הזה נחקק כי היתה לו דרישה.

בדיוק מאותה סיבה נחקק החוק נגד עישון – כי קמו אנשים ואמרו שנמאס להם שהם לא יכולים לשבת במקומות ציבוריים מבלי לחזור מסריחים (ואגב, אתה נתפסת לפאבים כי זה נוח לך, אבל מה לגבי מי שמעשן בתחנת אוטובוס? או תחנת רכבת?) ודרשו שהמחוקק יעשה משהו בנידון.
אם מראש בעלי המקומות הציבוריים היו דואגים להפרדה נאותה בין מעשנים ללא מעשנים, לאיוורור נאות וכן הלאה הרי שלא היה קם צורך בחוק הזה. אני די משוכנע שאין חוק שאוסר על Ynet לפרסם כתבות המכלילות מילים גסות ובכל זאת אין מילים גסות – אין צורך אז אין חקיקה.

פאב הוא עסק פרטי בדיוק כמו שהמשרד של הספאמר הוא עסק פרטי, והמדינה "ניכסה" לעצמה את זכות השיפוט במקרה הזה בשני עסקים פרטיים.
אף אחד לא הלאים לך את הפאב, כל מה שאמרו זה שבמדינה דמוקרטית יש רוב שלא רוצה לעשן / לקבל ספאם ובגלל שבעלי העסקים לא מטפלים בזה מיוזמתם המדינה תכריח אותם לטפל בזה.

"כדי שתהייה הפרת חוזה צריך להיות קודם כל חוזה. אני לא מכיר ספאמרים שחתמו על חוזים עם ספקיות דואר"

תנאי השימוש הם חוזה לכל דבר.

"התביעה הזו התקפלה ונעלמה מהר מאוד"

אם אני לא טועה היא נסגרה בהתחייבות של גנס לא להשתמש בשירותי החברות יותר לעולם. שזו סוג של פשרה.

"הבלוג שלי שקול לבית הפרטי שלי ובו אני יכול לקלל כמה שאני רוצה בדיוק כמו שאתה יכול לעשן בביתך הפרטי כמה שתרצה."

"כל זמן שהעסק שלך משרת את כל הציבור, אתה לא יכול להגיד שאתה מתעלם מחלק ממנו"

אני אמור להיות מסוגל להגדיר אם כך את העסק שלי כמקום פרטי ולשרת רק את החברים שלי שמעשנים (לסגור את המקום כמועדון חברים). למה החוק לא נותן אופציה כזאת? בדיוק כמו שהבלוג שלך משרת את כל הציבור, למרות שאתה מייעד אותו (לצורך הדיון) רק לחברים שלך. לא סגרת אותו בסיסמה. הוא לא נעול בפני הציבור.
הרי בלוג "במהותו הוא מקום ציבורי", אם כן למה שלא תתחשב ברגשות כל הציבור?

"ואגב, אתה נתפסת לפאבים כי זה נוח לך, אבל מה לגבי מי שמעשן בתחנת אוטובוס? או תחנת רכבת?"

תחנות אוטובוס/רכבת הוקמו בכספי הציבור, שייכים לכלל הציבור וצריכים להתחשב בכלל הציבור. מטבע הדברים ברור שהעישון צריך להיות אסור בהם ומנגד שחובה להקצות בהם איזורי עישון למעשנים.

"כל מה שאמרו זה שבמדינה דמוקרטית יש רוב שלא רוצה לעשן / לקבל ספאם ובגלל שבעלי העסקים לא מטפלים בזה מיוזמתם המדינה תכריח אותם לטפל בזה"

דמוקרטיה איננה רק שלטון הרוב. אם רוב הציבור יחליט שלזוגות חד מיניים אסור לגור באותה דירה, למדינה תהיה זכות לגרש הומואים מהבתים שלהם?

"הפוסט עוסק בהשוואה בין התירוצים שהעלו מתנגדי החוקים כדוגמא ללמה החוק הזה לא בסדר. לא באתי לשפוט מי צודק – עשיתי השוואה – אחד מול אחד הטיעונים שעלו"

אני חושב שאנחנו מתווכחים על שני דברים שונים. אני נגד חוק העישון לא כי אני מעשן (אני דווקא כן, אבל מעט מאוד), בדיוק כמו שאני צעדתי במצעד הגאווה בלי להיות הומו או שאני בעד לגליזציה של סמים למרות שאני לא צורך סמים. אני נגד לתת למדינה לומר לי מה לעשות בגופי וברכושי. אני מאוד בעד שהמדינה תמנע גם מאחרים להזיק לגופי ורכושי ולדעתי זו המטרה היחידה בשבילה אנחנו צריכים מדינה.

"אני נגד לתת למדינה לומר לי מה לעשות בגופי וברכושי. אני מאוד בעד שהמדינה תמנע גם מאחרים להזיק לגופי ורכושי ולדעתי זו המטרה היחידה בשבילה אנחנו צריכים מדינה."

מצד אחד אתה אומר "אני נגד לתת למדינה לומר לי מה לעשות בגופי וברכושי" ומצד שני אתה אומר "אני מאוד בעד שהמדינה תמנע גם מאחרים להזיק לגופי ורכושי" וזו לדעתי – סתירה.

כי אם אתה מדליק סיגריה לידי אתה פוגע בגופי. אז בעצם מה שאתה אומר זה שאתה רוצה שהמדינה תגן על גופך מפגיעתם של אחרים אבל לא תפריע לך לפגוע בעצמך בגופם של אחרים.

ובגלל זה אני מסכים שבאיזורים ששייכים למדינה או לכלל האזרחים אין לאפשר לאנשים לעשן ממש כפי שאין לאפשר לאנשים להתאמן בהם בנונצ'קו או לרוץ עם מספריים. בשטחים פרטיים ששייכים לאנשים פרטיים זכותם לקבוע את החוקים שלהם תוך מתן אזהרה מראש לבאים בשעריהם.
שוב, בדיוק כמו שאדם שמתאמן באומנות לחימה לא יתבע את יריבו על תקיפה, בדיוק כמו שבסאונה בעירום איש לא ייתבע על חשיפה בלתי הולמת.

לא תדרוש שכל רכבות ההרים יסעו לאט וצמוד לקרקע בשביל שגם נשים בהריון ואנשים עם בעיות לב ייהנו מהם. הרי למרות שהדבר ייפגע בהם פיזית אם ייעלו עדיין לא מוטלת חובה על בעל הלונה פארק לשנות את המתקנים שלו בכדי שיתאימו לכולם, ממש כפי שבעל מסעדה לא חייב להגיש מוצרים דלי שומן לטובת אנשים עם עורקים חסומים ולא תדרוש מבעל בית קפה להכין הכל מחלב סויה לטובת אנשים שרגישים ללקטוז.

אני לא רוצה לפגוע בגופם של אחרים, אני רוצה שהמדינה לא תמנע מאנשים את הזכות לפתוח מקום למעשנים בלבד, בדיוק כמו שלצמחונים יש מסעדות צמחוניות או שלדתיים יש מסעדות כשרות.

"אתה אוכל אוכל לא כשר במסעדה לא כשרה. זה לא פוגע באף חרדי, כי החרדי לא נמצא במסעדה ביחד איתך ובעצם האכילה של אוכל לא כשר אתה לא פוגע בו"

אני רוצה אז "מסעדה לא כשרה" משלי, מקום שבו אוכל לעשן. אני מבטיח שלא אחייב אף לא מעשן להיכנס אליו.

אם אכן ישנו ביקוש כה רב למקומות נטולי עישון, אני בטוח שיזם זריז ייפתח מקום שכזה.

אז זהו- שניסו:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3121975,00.html

וזה נשמע רעיון ממש מגניב.
מוזר שה"פאב ללא עישון" נסגר מחוסר לקוחות.
הרי יש כל כך הרבה אנשים שאוהבים לשתות בלי לעשן!

ניצן – הפסקת אש. אנחנו לעולם לא נצליח לשכנע אחד את השני ופירטנו את הנימוקים שלנו מספיק. תן את התגובה האחרונה שלך על הדברים שאמרתי (אם תרצה) ונסכים שלא להסכים (אלא אם תצליח לשכנע אותי בנימוק מופלא אחרון. אבל אני בספק).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *