ערבי, רוסיה וישראלית עובדים בדואר. נשמע כמו התחלה של בדיחה? לצערי, יותר כמו סרט אימה.
אם יש יום בשבוע שכדאי להתרחק בו מסניפי דואר ישראל הרי שזהו יום שישי. היות ורוב האנשים לא עובדים ביום הזה, זהו בדיוק היום ללכת לשלם חשבונות, לקנות מט"ח, להחליף בעלות על הרכב וכמובן לאסוף חבילות. היות ויום שישי הוא יום קצר, הסניפים פתוחים בין השעות 8 בבוקר ועד 12 בצהריים, לכן אפשר להבין עד כמה יום שישי בדואר הוא יום עמוס.
בדיוק כמוני, רוב האנשים שאני מכיר, משלמים את החשבונות שלהם דרך הוראה בכרטיס האשראי או הוראת קבע בבנק, אלו שלא עושים כך, משלמים את החשבונות דרך הטלפון או דרך האינטרנט. לכן לראות מישהו מגיע אל סניף הדואר כדי לשלם את החשבון של HOT קצת מפתיע לרגע. מצד שני, כמות האנשים שככל הנראה לא יודעת להתמודד עם טכנולוגיה ועושה את הדברים ב"דרך הישנה" היא גדולה למדי. מצד שני, כמה זמן כבר לוקח לשלם חשבון ישאל את עצמו המתבונן מהצד? לוקחים נייר, לוקחים כסף, רושמים במחשב, מדפיסים חותמת, נותנים עודף – זהו – דקה, שתיים גג.
לרוע המזל, רוב האנשים הללו אוספים שקל לשקל במהלך החודש כדי לשלם את החשבון ומגיעים אל הדואר עם שקיות שמכילות סכום מדוייק – במטבעות. עכשיו, כשצריך לספור 300 שקל במטבעות זה כבר לוקח יותר מדי זמן. חוקי מרפי אומרים שתמיד יהיו בתור לפחות 2-3 שכאלה והם תמיד יהיו לפניך.
אם יש יום בחודש שבו כדאי להתרחק מסניפי דואר ישראל הרי שזהו ה 28 לחודש. בתאריך הזה מעביר ביטוח לאומי את הכסף לכל המובטלים, חולים, נכים ושאר החלכאים והנדכאים. אלו מהם שהתמזל מזלם להחזיק בחשבון בנק מקבלים את הכסף ישירות אל חשבונם ובזה תם הסיפור מבחינתם, אך מעבר אליהם, יש ציבור גדול של אנשים שככל הנראה אינם מחזיקים חשבון בנק ומושכים את כל כספי הביטוח ב 28 לכל חודש ישירות בסניף הדואר. וכך, כבר ב 8 בבוקר, מתחילה ההתנפלות על הסניפים בתקווה לבצע את המשיכה וללכת לעשות קניות לשבת.
אני מניח שהתופעה הזו משתנה בין סניף לסניף, אני מניח שבסניף שבשכונת דניה (שכונת יוקרה בחיפה) למשל, מעולם לא ראו את העומס הזה, עומס שהייה מורכב בעיקר מקשישים, רובם רוסים וערבים – רובם אנשים שלא היו יכולים להרשות לעצמם בית בשכונת יוקרה שכזו.
פעם בכמה זמן מתרחש אירוע מפתיע בקנה מידה קוסמי – ה 28 בחודש יוצא יום שישי. חברו את הסיוט הראשון ביחד עם הסיוט השני והרי לכם סרט אימה שנמשך 4 שעות ללא הפסקה. חברו את העובדה שחלק מהסניפים אינם פתוחים ביום שישי, ובכלל קיבלתם שישו ושמחו.
זה התחיל בכך שאת התור ניתן היה לראות כבר מהקצה של הרחוב. בהתחלה עוד קיוויתי שאלו סתם אנשים שמדברים על סיגריה מחוץ לסניף ומחכים לחבר שנמצא בפנים, אבל ככל שהתקרבתי, כך התפוגגה יותר ויותר האפשרות הזו. היה ברור שמדובר באנשים שעומדים בחוץ כי בתוך הסניף עצמו כבר לא נותר מקום לעמוד.
נגמר הכסף
שעתיים ועשרים דקות לאחר שהסניף נפתח, הסניף כבר היה ריק מכסף. האנשים שהיו חכמים מספיק כדי להגיע ב 8 בבוקר לקחו את הכסף והלכו, האנשים שהגיעו לקראת 9, לאחר שעה של המתנה בתור, נוכחו לדעת כי לא נשאר כסף בסניף. היות ואנשים הם קטני אמונה, הם המשיכו לעמוד בתור ולקוות שאולי פתאום יופיע איזשהו סכום עלום שישלם את הקיצבה שלהם. עובדי/ות הדלפק ניסו נואשות לנפנף אותם בשלל משפטים כגון "אני לא יכולה לתת לך מה שאין לי", או "לכו לסניף אחר אולי להם יש". האנשים לא הלכו ולכן גם התור לא התקדם עד שאחד הפקידים עלה על רעיון "גאוני" ואמר ללקוחות שכל מי שרוצה לשלם שיגש אליו.
התור התחיל לזוז אט אט, ולבסוף הגיע תורי אצל אותו הפקיד. הגשתי לו את הפתק כדי לקבל את החבילה שלי והוא, תוך התעלמות ממני, שאל שוב אם יש מישהו שצריך לשלם. שוב נפנפתי בפניו עם הפתק, ושוב חזרה הצעקה שלו.
מי שמכיר אותי יודע שאני בחור גדול, אני מתנשא לגובה של כמעט מטר תשעים, ושוקל כ 100 ק"ג, התקופה שבה שחיתי והתעמלתי בחדר כושר פתחו אצלי כתפיים גדולות ורחבות, בקיצור אני לא מסוג האנשים שאפשר לפספס בקלות.
בשלב הזה שאלתי אותו האם דואר ישראל הפסיק להתעסק בדואר ועוסק רק בתשלומים? מדוע הוא לא יכול להביא לי את החבילה שלי. התשובה שלו הייתה מעצבנת – כשיגיע התור שלך, אטפל בך. בהתחשב בעובדה שאני הייתי זה שעמד מול הדלפק שלו וזה היה התור שלי, חשבתי שזו התשובה החצופה ביותר ששמעתי בחיי.
הדגשתי את העובדה שעכשיו התור שלי ואני רוצה את החבילה ופקיד הדואר השיב במשפט לבבי – "אני עובד זמני פה, אני עוסק רק בתשלומים". יש מצב שאפילו הייתי קונה את התירוץ הזה, אלמלא הוא בעצמו הגיש לי לא מעט חבילות לאורך השנה בערך שהוא כבר "עובד זמני" בסניף הלז.
טיעון המחץ שלי התבסס על כך שמעל הדלפק שלו התנוסס שלט "אשנב כל" שפירושו שבדלפק הלז מקבלים את כל שירותי הדואר הקיימים – זכה בהתעלמות מוחצת, הפקיד הסתכל אל מעבר לראשי וצעק לתור – יש עוד מישהו שיש לו תשלומים.
כשהבנתי שמהתור הזה לא אקבל את החבילה שלי, נעמדתי בתור לדלפק הסמוך, שם טיפלה ילנה בזוג קשישים רוסים ששילמו חוזה דייר מוגן. הבחורה לפני בתור רק רצתה לקנות מט"ח ואני רק רציתי את החבילה שלי, לא היה נראה שזה כל כך רחוק.
טעיתי.
בעוד ילנה מטפלת באותו זוג קשישים, נדחפה קשישה אחרת והתחילה לשלם חשבונות. כשהתחלנו לנסות להבין מה קורה שם, ענתה לנו ילנה בשיא ה"אדיבות" – אני מטפלת רק בעולים חדשים.
איזה יופי, סניף דואר, יום שישי, עומס מטורף – פקיד אחד הוא "זמני" ורק לוקח כסף, הפקידה השניה מטפלת רק ב"עולים חדשים".
כשהבחורה שרק רצתה מט"ח ניסתה לפנות אליה שוב, היא זכתה בהתעלמות טוטאלית, מבחינת ילנה, היא לא הייתה קיימת, ילנה אפילו לא הפנתה את ראשה לכיוונה. כשכבר הגיעה תורה ילנה ניסתה לנפנף אותה עם תירוץ בסיגנון "נגמר לי הנייר במדפסת ולכן אני לא יכולה למכור לך מט"ח ולבסוף זזה הצידה כדי לטפל במישהו שהרגע נכנס לסניף כי יש לו "רק שאלה".
אתה לומד באיזשהו שלב שלעמוד בתור בשקט זה לא מספיק טוב. שמי שלא צועק ולא נדחף לא מקבל שירות, אתה מנסה להדחיק את זה, להיות האיש הבסדר בסיפור, להיות זה שכן מתנהג כמו שצריך, אבל 35 דקות אחרי שכבר נכנסת לסניף נשבר לך ואתה מפסיק לקבל את התירוצים הללו.
בסופו של דבר, חסמתי את הגישה לדלפק של ילנה, כל מה שהייתי צריך לעשות זה לעמוד במרכז הדלפק ולהניח יד אחת בכל קצה שלו, הדלפקים הללו מספיק קצרים והידיים שלי מספיק ארוכות כדי שאני אוכל לעשות את זה מבלי שאיש יוכל להסתנן דרכי.
ילנה עוד ניסתה להביט דרכי כאילו היא תצליח לשרת מישהו אחר אבל מהר מאוד התברר לה שכל זמן שאני עומד שם אף אחד אחר לא יוכל להגיע ושאני לא מתכוון לזוז עד שאני לא אקבל את החבילה שלי.
וראו זה פלא, פתאום, בעיית האין נייר במדפסת ואי אפשר למכור מט"ח נעלמה, אותה בחורה קיבלה את הכסף שהיא באה לרכוש, לא לפני שהיא הספיקה לרטון שבשעה שהיא מחכה, כבר היה עדיף לה לשלם את העמלה בבנק. כמובן שקבלת מט"ח הוא סיפור ארוך, כך שהזמן נמתח עוד כ 7 דקות ולאחר מכן קיבלתי את החבילה שלי.
סה"כ, כ 45 דקות של המתנה, ריבים, צעקות ושירות מחורבן כדי לקבל חבילה – פעולה שנמשכת בדיוק דקה. אולי זה היה מרגיז קצת פחות אלמלא מעל הדלפקים התנוסס לו מסך LCD ענק שהקרין פירסומות על השירותים הנפלאים שאפשר לקבל בדואר. מט"ח? רק בדואר, ביטוח? רק בדואר – וסניף הדואר בפירסומת הוא גדול, מרווח, עם יחס אישי ואדיב ממנהל הסניף שאפילו מכיר את האנשים בשמם. איזה הבדל בין הפרסומת למציאות – סניף קטן, דחוס, ללא אוורור נאות, שלושה עובדי דלפק – מהם שניים אדישים, חצופים ולא שירותיים. כל זה מגיע מ"חברת דואר ישראל" היום חברת דואר פרטית, שאין לה למעשה שום אלטרנטיבה אמיתית והסלוגן שלה הוא – בכל מקום, בשביל כולם.
אני חושב שיש לדואר הרבה מה ללמוד ממרכזי השירות של ספקיות הסלולר למשל. שם לקוח מגיע, בוחר את סוג השירות שהוא צריך, מקבל מספר ויושב, כשמגיע תורו הוא יודע לאיזה דלפק הוא צריך לגשת. האם מופרך מדי לצפות שגם הדואר יתייעל בצורה דומה?
כתיבת תגובה