בעוד כחודשיים אני אחגוג את יום הולדתי ה 30, בנוסף לכך, באותו תאריך בערך אני גם אסגור שנה מאז שהפסקתי לעשן. לצערי, היום שבו הפסקתי לעשן, הוא בערך היום שבו הפסקתי לצאת לבתי קפה ולפאבים.
האף האנושי לומד להסתגל מהר מאוד לריחות שמטרידים אותנו ולהתעלם מהם, זה נכון כשנכנסים לקיבוץ ונדהמים מארומת צואת הפרות שבאוויר ומתפלאים איך זה שאחרי 10 דקות כבר לא מרגישים את הריח, אבל זה נכון גם כשמעשנים – מעשן, לא יכול להריח את הסירחון של עצמו.
אני זוכר את הימים ההם, איך הייתי שוטף ידיים טוב טוב עם סבון אחרי סיגריה, משתמש בסוכריות מנטה ודומייהן – מרחרח את עצמי לוודא שלא מריחים עשן ומתפלא איך כל פעם כולם עשו את פרצוף ה"אתה מסריח מסיגריות".
לקח לי בערך שלושה – ארבעה ימים ללא סיגריה עד שהאף שלי השתכנע שבאמת הפסקתי והסיר את הפילטר הזה שמנע ממני להריח את העשן (ועוד הרבה דברים). שלושה ימים אחרי שאתה מפסיק לעשן פתאום אתה מתחיל להבחין בריחות שלא יכולת להריח כבר הרבה מאוד זמן.
ואז, בוקר אחד אתה קם, פותח את הארון ומתוכו בוקעת צחנה של סיגריות. זה לא שהיא לא הייתה שם קודם – פשוט לא יכולת להבחין בה. ארבע כביסות מאוחר יותר הדברים כבר מתחילים להריח כמו בגדים נקיים ואתה משתכנע לחזור וללבוש אותם. בצורה "מצחיקה" למדי, אלו בדיוק אותם הבגדים שלא הייתה לך שום בעיה ללבוש עד היום, רק שהפעם הם הסריחו – ממש.
אותו יום שבו הפסקתי לעשן – היה גם היום שבו הפסקתי לצאת לפאבים. לא כי "כבר לא יכולתי להעריך בירה בלי סיגריה" או כי פחדתי "להיכנע ללחץ ולחזור לעשן". נהפוך הוא – כי פתאום הבנתי עד כמה הסירחון הזה מפריע לי, עד כמה הריח הזה פשוט לא נעים.
והנה, עכשיו, אחרי שנכנס לתוקפו החוק למניעת העישון, אני מוצא את עצמי נעמד בצד של המצדדים בו ומגן בתוקף על זכותי לנשום אוויר נקי.
יש כאלה בחברי שקוראים לי צבוע וטורחים להזכיר לי שאני מגיע איתם אל פינת העישון ויושב איתם שם בזמן שהם מעשנים ולא מתלונן – מאידך, כאשר אני מגיע אל פינת העישון אני עושה את זה מתוך בחירה שלי – אני הולך בעצמי למקום שמיועד למעשנים ולכן איני יכול להתלונן (אני יכול רק לא להגיע). כאשר אני מגיע לפאב אני מגיע למקום ציבורי שמיועד לכולם, ויש מעשנים שכופים עלי את העשן שלהם. יחי ההבדל הקטן.
ואז מגיע טיעון ה"זה חוק לא דמוקרטי", באיזו זכות קם לו מיעוט וכופה עלינו להפסיק לעשן תוהים המעשנים? זו פשוט חוצפה (ויש כאלו שאף מרהיבים ואומרים שמדובר בהצעת חוק פאשיסטית) . עם זאת, בפעם האחרונה שקראתי את הסטטיסטיקות הן דיברו על פחות מ 25% מעשנים מה שמותיר יותר מ 75% לא מעשנים. במקרה וזיכרוני אינו מטעה אותי – הרי שבניסוח מופשט, הדמוקרטיה היא סוג של "הרוב קובע" ואם 75% לא מעשנים אז ככל הנראה, הם הרוב.
התגובה לטיעון הזה איכשהו תמיד הופכת ל – אבל רגע, בלא מעשנים יש גם תינוקות וזקנים ומבוגרים שלא יוצאים לפאב.
התשובה לכך מתחלקת לשניים:
א. לא נכון – ההתפלגות של המעשנים / לא מעשנים בסטטיסטיקה לא לוקחת בחשבון תינוקות וילדים.
ב. גם בין המעשנים (שכן נספרים בסטטיסטיקות) יש כאלו שלא יוצאים לפאבים.
ואז יש את הטיעון הצדקני – "אני אדם מתחשב, אני מכבה כשמבקשים ממני".
רק שלא תמיד אני יכול לדעת אם אתם שייכים לאותם מתחשבים שבאמת יכבו את הסיגריה או שמא אתם משתייכים לאותם בריונים שיטרחו לנשוף לי בפרצוף (במקרה הטוב) או להכניס לי מכות (במקרה הפחות טוב). מה גם, שאם באמת הייתם מתחשבים כמו שאתם מנסים להציג את עצמכם – הייתם בודקים אם הסיגריה שלכם תפריע למישהו לפני שאתם מדליקים אותה ואני מראש לא הייתי צריך לבקש שתכבו.
ויש את הטיעון של "העולם כל כך רע, יש כולסטרול, אוטובוסים מזהמים, אנטנות סלולאריות ודווקא לכיף שלי עם הסיגריה נטפלת?" או בניסוחו האחר – "אפשר לחשוב שהמצב כל כך טוב שלא נותר כלום לתקן"
וגם על זה יש שתי תשובות – האחת – מה הקשר? איך בדיוק קשור הכולסטרול בדם שלך לעשן שאתה נושף לי בפנים?
כשאני חוזר הביתה מהפאב אני מסריח מסיגריות, כשאני חוזר הביתה מהרחוב אני לא מריח כמו אגזוז של אוטובוס.
אבל התשובה האמיתית היא – שהטיעון עצמו אינו תופס כי לאט לאט ובמקביל מטפלים בכל הבעיות. העולם לא יהיה מתוקן בבת אחת אבל כל מסע מתחיל בצעד אחד קטן. ועכשיו החוק נגד עישון במקומות בילוי מצטרף לשורות של חקיקות שאחראיות על בדיקות קרינה לאנטנות סלולריות, חקיקות על התקנות של אנטנות סלולאריות, בדיקות לגבי כמויות מזהמים שפולטים רכבים ואפילו מפעלים היום נסגרים בגלל שהם פולטים אל הסביבה חומרים רעילים (פרוטרום ליד עכו למשל שבמשך שנים שפך פסולת ברום ושאר מזהמים אל חוף הים).
ובכלל, בזמן האחרון מציעים לנו, חובבי האוויר הנקי, לפתוח מקומות בילוי פרטיים משלנו שיהיו מוגדרים כמקום נקי מעישון. השאלה המעניינת היא למה לא מתאגדים המעשנים וקמים לפתוח מקומות בילוי למעשנים בלבד. אם הקהל המעשן הוא הרכיב העיקרי של הפאבים, הרי שמקומות למעשנים בלבד אמורים להיות להיט. מצד שני, מי שהציץ פעם אל פינת העישון בסינמה סיטי ביום של כנס, או יתרה מזאת, העז להיכנס פנימה, זכה לראות קוביית זכוכית שבתוכה ענן עשן (וסירחון בלתי נסבל). הסיבה שהמעשנים נלחצים היא לא כי "מחר יאסרו עלי לעשן בבית" אלא כי פתאום הם מבינים שהברירה שלהם היא מקומות בילוי נקיים מעשן במחיר של לצאת החוצה לסיגריה או לחילופין לשבת בתוך ענן עשן מצחין – הרגשה לא נעימה גם למעשנים הכבדים במיוחד.
בסופו של דבר, בימים האחרונים אני שומע שלל של טיעונים מופרכים שמסבירים לי למה הזכות של המעטים לעשן בפאב, עומדת מעל זכותם של הרבים שלא יעשנו עליהם. עד לפני עשור למשל עישון במטוס היה אופציונאלי, לפני 20 שנה, יכולתם להדליק סיגריה באוטובוס ואף אחד לא היה יכול להגיד לכם דבר – איסור העישון במטוסים ובאוטובוסים נראים לנו כיום כמובן מאליו למרות שבסופו של יום הוא חוקק מאותן סיבות בדיוק כמו אלו שאסרו על העישון בפאב.
לא משנה איך חובבי העישון יסובבו את זה, כשהם מעשנים עלי, הם כופים על סביבתם את עשן הסיגריות שלהם. לא רק שזה מסריח, מפריע ומזיק לבריאות זה גם מעשה של ביריונות. לאלץ אותי (או כל אחד אחר) לשאוף עשן סיגריות לא שונה בהרבה מלטפוח על ישבנה של בחורה שעוברת לידך בפאב. רק שעד עכשיו כן היו לנו חוקים כנגד הטרדה מינית ולא היו לנו חוקים כנגד הטרדה ריאתית.
כתיבת תגובה