אתמול, הלכתי עם אישתי לראות את הארי פוטר. הקרנה של 10:30 בלילה, כך הנחנו, תהייה ריקה מספיק. כשבאנו לרכוש את הכרטיסים בשעה 9 וקצת, התברר שנותרו רק כמה מקומות בודדים. האולם היה מלא ברובו בילדים קטנים (ימח שמו של החופש הגדול) שעשו הרבה מאוד רעש (כן מטומטמת, הארי יעשה לך ילד, בסדר). בדרך היו כמה תקלות כמו סליל שנתקע במקרן ולכן התלקח, אני לתומי הייתי בטוח שכבר עברו לנגנים דיגיטלים אבל התקלה הזו גרמה לכך ש 20 דקות ישבנו באולם חשוך וחיכינו להסבר על מה קורה. בסוף הסרט חזר, ואז עף שוב פעם ובקצרה – הקרנה מלאת חוויות ותקלות.
אבל, ללא ספק ההיילייט של הערב – בעת היציאה איזו פספוסה בת 10 אומרת לחברתה:
"אני כבר לא יכולה לחכות שהסרט ייצא באימיול"
והמשפט הקטן הזה מעלה שתי תהיות משמעותיות לגבי הגישה של אותם צעירים אל כל התעשיה.
1. "ייצא באימיול" – אני יודע על סרטים ש"יוצאים" לקולנוע, או "יוצאים" ב DVD, אבל "יוצאים לאימיול"? זה חדש לי. האם הזאטוטה אכן מאמינה שיש "שיחרור רשמי" של הסרט לאימיול? או שזו פשוט צורת ניסוח?
2. הטענות של תעשיית הקולנוע היא שהביטורנט והאימיול הם הגורמים העיקריים להפסדים של התעשייה, מצד שני, אם הזאטוטים קודם כל הולכים לראות את הסרט בקולנוע ורק אחרי זה בוחרים אם בכלל שווה להוריד את הסרט באימיול, האם זה לא מפריך את הטענה הזו?
ברור שלא מדובר בכל הזאטוטים, אבל את שיחת ה"יגיע באימיול" שמעתי לא מעט פעמים באותו ניסיון יציאה מהקולנוע. הגישה שלי, בתקופת ההורדות שלי, הייתה להוריד את הסרט, לראות אם הוא שווה את ה 30 שקל (לא כולל פופקורן וקולה) ורק אז להחליט אם ללכת או לא. והנה, דווקא הדור הצעיר הולך בגישה ההפוכה – קודם כל רואים את הסרט בקולנוע ואז מחליטים אם שווה לבזבז את הזמן על הורדה שלו.
כתיבת תגובה