זהו, תמו ונשלמו להם 33 ימי מילואים באיזור הר חברון. למרות שהיו מספר ימים בבית במהלך זמן זה עדיין יש דברים שהזריקה הזו, לאיזור אחר לגמרי בארץ, גורמים להם.
הראשון, זה כמובן הגעגועים לבת הזוג. להיות צמוד צמוד מסביב לשעון – כמו שהיה בתקופת המלחמה זה נחמד מאוד בהתחלה אך יכול להעיק בשלב מסויים. ניתוק שכזה לתקופה ארוכה מאפשר להעמיד את הדברים בסדרי עדיפויות מחודשים ולהבין את החשיבות של הזוגיות כמו גם את המשמעות האמיתית של געגועים.
הדבר השני – קיומה של הרשת. כמו רבים אחרים, גם אני רואה אותה כ"כאן ועכשיו". הזמינות שלה בכל מקום כמעט הופכת אותה למעין דבר מובן מאליו ושוב, אפקט הניתוק מראה את המשמעויות האמיתיות. ביום חמישי חזרתי אל האזרחות. מסיבות ברורות של סדרי עדיפויות רק לפני שעה קלה פתחתי את קורא ה RSS שלי ומצאתי קרוב ל 200 פוסטים חדשים {כשהגלוב (מזל טוב אם כי באיחור) מצליח לתפוס את החלק הארי של העידכונים}. היתרון בקורא RSS על פני סימניות חמות של פיירפוקס למשל טמון ביכולת להציג את התקציר. אחרי שסיננתי את כל הפחות חשובים נותר רק לקרוא את התקצירים ולפתוח את הפוסטים המעניינים.
שלישית עיתונים – לפני מספר שנים טובות היה לי מינוי למעריב. כל בוקר בשעה 7 בבוקר הייתי קם, אוכל ארוחת בוקר זריזה, שותה קפה, מתקלח, מתלבש, לוקח את התיק ויוצא מהבית. בדרך הייתי נותן בעיטה קלה עם הקצה של הנעל לעיתון שכבר חיכה מחוץ לדלת כך שיחכה ליד הדלת אבל הפעם מהצד הפנימי שלה. לקח לי שלושה חודשים להבין שאני לא באמת הולך לקרוא את ערימת העיתונים שעוד שוכבת מגולגלת על יד הדלת, עוד 20 דקות לקח לשכנע את ההיא מהשירות לקוחות שאני לא מעוניין במבצעי שימור שלהם, אני רק מנסה להקטין את כמות הפסולת שלי. אבל, כשאין לך אינטרנט פתאום העיתון הזה הופך להיות הקשר שלך לעולם החיצון. מאידך, אתה יודע שבצורה זו או אחרת אתה זה שגם מייצר את החדשות, למרות שדי משעשע לשמוע בבוקר על "כמויות אמל"ח גדולות שנתפסו מדרום להר חברון במהלך הלילה" כשאתה יודע בדיוק את רשימת המצאי כי הפלוגה שלך השתתפה בלכידה הזו. ודי מרגיז לראות שלא כתבו כלום על המטען שהסיור שלך נתקל בו בלילה עדיין העיתון מספק לא מעט שעות תעסוקה. המזל העיקרי הוא – שאני לא קורא את מוסף הספורט.
ואם כבר עיתון ואינטרנט – כאשר יצאתי לחופשה לפני כשלושה שבועות בדיוק התחולל פה הבאזז התקשורתי על נושא חוק אונס המחשבים של מרץ. כשחזרתי למילואים, באחד מגליונות העיתון תחת מכתבים למערכת הייתה פניה מטעם מרץ הממוענת ליובל דרור ומתיחסת לכתבה שלו בנושא. משום מה, ציפיתי למצוא לפחות פוסט תגובה של יובל דרור בבלוג – התאכזבתי.
אבל הסיבה האמיתית שלשמה נתכנסתי כאן היום היא נושא הריח. "אויר הרים צלול כיין" כתבה נעמי שמר בשירה "ירושלים של זהב", האוויר בירושלים כבר מזמן אינו צלול, אך בהר חברון, בגובה של 800 מטרים מעל פני הים. עם תנועת רכבים דלילה וללא מפעלים מזהמים בסביבה, פתאום הופכת השורה ההיא למובנת.
באופן אירוני, השורה הזו לא הופכת למובנת כשמגיעים לאזור אלא דווקא כשעוזבים אותו וחוזרים אל העיר. את הדרך חזרה מהמילואים עשיתי ברכבו של חבר לפלוגה אשר זכה ברכב חדש מהעבודה. הודות למערכת המיזוג האיכותית, הטעימה הראשונה של אוויר חיצוני נעשתה אך ורק ליד מחלף נתניה. קצת קשה לתאר את הסירחון האופייני לכבישי ארצנו, השילוב של ריח אגזוזים אשר נדבק אל תוך האוויר העמוס בלחות ביחד עם ריחות אופייניים אחרים כגון מזבלות, בריכות חימצון, זיבול שדות וכדומה – מכה בעוצמה רבה באף לא מורגל. למזלנו (או אולי לרעתנו) המוח האנושי מסתגל במהירות לריחות הסביבה ולומד להתעלם מהם – עד מהרה שאפתי גם אני מלוא ריאותי מהסירחון המבאיש הזה מבלי להבין בכלל את עוצמתו, כשרק זיכרון מר של הסירחון הכבד מטריד את ראשי.
אז אם יש לכם יום חופש, קחו אוטו, רצוי חדש, רצוי כזה עם מזגן המבצע סירקולציה של האוויר בתוך הרכב ולא שואב אוויר מבחוץ. סעו רחוק רחוק, למקום שבו יד אדם כמעט ואינה נוגעת. תפתחו דלתות, תעשו קפה תנשמו עמוק ואז, תחזרו לכם בחזרה אל העיר ותפתחו שוב חלון. זה רק דקה אחת של סבל אבל שווה כל רגע.
כתיבת תגובה