לפני מספר שבועות, התגלגלה לידי מכונת אספרסו. לא משהו משוכלל, מסוג המכונות שמגיעות דרך החוברת של הוויזה או משהו שכזה, מצ'וקמקת לגמרי – אבל עובדת. בעודי מפנטז על כמויות ההפוך העצומות שאני הולך להרביץ בבית אני כבר מחפש ביוטיוב סירטוני הדרכה לציורי קפה, נו, כאלה של עלים ולבבות, כאלה שבחיים לא יצאו לי.
קפה זה זמן
בשלב הזה, הסאגה רק מתחילה. ראשית, צריך את הקפה עצמו, ולמרות הנפוצות של חנויות שמוכרות קפה, חנויות שמתמקצעות בקפה, זה כבר בעייתי.
אבל כבר מצאת חנות שכזו, והנה יש לך שקיק עם קפה טחון ועכשיו, כל מה שנשאר לעשות זה להעביר אותו במכונה. כמובן שההוראות המצורפות יודעות לציין שבפעמים הראשונות עלול להיות טעם לוואי ולכן שוטפים שוב ושוב ושוב – רק כדי לוודא שהקפה לא יהרס.
והנה, סוף סוף שימוש ראשון, לוקחים את הפילטר ואת התערובת ומנסים למלא כמות של ספל אחד – אבל אין. המדיד על דופן הפילטר מציין בבירור את הכמות של 2 כוסות או 4 כוסות. גם על הקנקן שאליו ימזג הקפה מסומנת הכמות המתאימה לשתיים או ארבע כוסות. מדליקים את המתג, ועכשיו, צריך להמתין שהמים ירתחו, יהפכו לקיטור ואז יועברו דרך גרגירי הקפה כדי לספק את אותו הקפה המשובח לו אתם מצפים.
אחד הדברים הראשונים שמלמדים בקורס בארמנים, זה שלא סתם השייקר עשוי ממתכת. מתכת, כך מסתבר, מעבירה חום (או קור) הרבה יותר טוב מזכוכית או פלסטיק ובכך מאפשרת לברמן לדעת מתי המשקה בטמפ' הנכונה. אותו דבר חל גם לגבי הכלי שבו מקציפים את החלב – כלי ממתכת עדיף בקטע הזה על כל חומר אחר. אבל מי שומר בבית סתם כלי להקצפת חלב? מהר מאוד אתה מוצא את עצמך מנסה להקציף חלב בכוס זכוכית, ידיך עוטפות את הכוס על מנת לוודא שהחלב לא ייצא חם מדי. כמובן שלא טרחת לבדוק את הכמויות, חלב מוקצף מכפיל את הנפח שלו פי 3, הווה אומר שאם הכנת חצי כוס חלב, מהר מאוד החלב מאיים לגלוש, ועכשיו – או שתשתמש בחלב פושר, או שתיפטר מחלק מהחלב.
והנה הגיע הרגע הקסום, פתאום עומדת לפניך כוס הקפה המושלמת, וכל שנותר זה ללכת להיזרק בסלון אל מול הטלוויזיה. אך אויה, אותה הזרבובית שתפקידה להקציף את החלב מצופה כולה בקצף חלב ונוטפת על השיש. הקומקום מלוכלך וכך גם כל השיש. וכך, לאחר התחמשות בסמרטוט נקי וניקיון מהיר אפשר להגיע אל כוס הקפה.
בסך הכל, עבדת על להכין את הקפה הרבה יותר זמן מאשר לקח לך לשתות אותו ועד שכבר הגעת את הקפה כל המצב רוח כבר עבר. אתה מוצא את עצמך מוריד את הקפה בשני שלוקים ומתבאס לחלוטין. למחרת בבוקר, אתה עובר על יד מכונת הקפה, היא קורצת לך, אתה מחייך, מניד בראשך וניגש אל הקומקום החשמלי. אחרי 2 דקות אתה יושב עם כוס נס רותחת ואפס נקיפות מצפון. תוך 3-4 פעמים שכאלה, מכונת הקפה תמצא את מקומה במזווה היישר ליד אופה הלחם, סט הטאפאוור וחותך הסלט הסופר משוכלל שקנית.
קפה זה חברים
יש שתי דרכים לשתות קפה שחור, בשביל האחת מהן צריכים פינג'אן וגזיה, בשביל השניה מספיקים מים רותחים (או כוס שקופה, קטנה, עם מים רותחים אם אתה טייס של אל על). בעיקרון – כפית קפה, מים רותחים עד למעלה, קצת סוכר מערבבים והקפה מוכן.
תיאורטית לפחות הקפה מוכן, ברגע שתנסה לשתות ממנו רוב הסיכויים שהפרצוף שלך יעשה את העווית המוכרת של "פיחס, שוב נתקעו לי הגרגירי קפה בין השיניים, איכס".
והפינג'אן? הפינג'אן יושב בתוך שקיק סנדלים של שורש יחד עם גזיה מפורקת, שקיק קפה, קופסת סוכר, כפית וארבע כוסות זכוכית עטופות בגרב ישנה. כי אין מה לעשות, קפה שחור בפינג'אן זה טקס, יושבים בלילה, בקור, אל מול הגזיה, מחכים שהמים ירתחו, ודואגים להרחיק רגע לפני שגולש, מספר פעמים. אחרי שתי כוסות אתה מבין שזה לא הקטע של הטעם כמו שזה הקטע של החברים. שיש משהו בחוויה הזו של לשבת מסביב לגזיה שעושה את הקפה למה שהוא. זה לא משנה אם מדובר בנחלה, עלית או קפה תורכי צהוב שנסחב ממטבח צבאי, זה העובדה שכולם שותים את אותו החרא ביחד איתך שהופכת אותו לחוויה.
סוף דבר
אני אוהב קפה, באמת, כמויות הקפה שאני שותה ביום מביסות את כמות כוסות המים שאני צורך ולעזאזל, אני גומר כשני ליטר מים ביום. אבל קפה, זו חוויה וכמו שיש סוגים שונים של קפה, אני מוצא שקשה לי לאלץ חוויה אחת במקום אחרת. למרות שגם נס וגם שחור בבוקר לא דורשים יותר מאשר לחיצה על המתג של הקומקום הרי שהשחור ימתין לזמן הטיול הבא ולא ייצא מהארון עד אז. ועד כמה שלשבת בבית קפה על הפוך חזק זה נפלא, לא משנה כמה אני אתאמן ואתאמץ ההפוך שאני אעשה בבית לעולם לא ייצא אותו דבר כמו ההוא בבית הקפה.
כתיבת תגובה