יש ימים – שבהם אסור לצאת מהבית

הבוקר התחיל ללא שום אזהרה מוקדמת, אלא אם מתעלמים מכך שהשעון המעורר צלצל ולמעשה פתח את הבוקר. בשעה 7 כבר התיישבתי על האופנוע וזה התניע ללא שום בלבול ולקח אותי היישר אל תחנת הרכבת "חיפה מרכז". ב 7:18 דקות כבר ישבתי על הרכבת ועוד לפני שהרכבת הגיעה אל בת גלים – כבר הייתי עסוק בחפירה בקוד של counterise – שכתובו ותרגומו (אם הכל ילך חלק – גירסה חדשה ועברית תצא עוד לפני שתשקע השמש של יום רביעי). 8:30 ואני כבר בתל אביב ועד רבע לתשע כבר הגעתי אל המשרד. היום התחיל בניסיון התקנה של ויסטה על הלפטופ. רבע שעה למצוא מברג מתאים כדי להחליף את הכוננים, שתי דקות כדי להגיע למצב שבו תוכנת ההתקנה מודיעה לי שהיא נכשלה בהעתקת הקבצים לכונן ולמעשה – אין מה לעשות. קצת עבודה והנה מתחילות לזרום הידיעות – תאונת רכבת על הקו ת"א חיפה. כשהגיעו התמונות כבר היה ברור לחלוטין שהסיכוי שאני אוכל לחזור עם רכבת בשעה סבירה היום שואף לאפס וכבר התחלתי לחפש מי נוסע לחיפה ומצוייד באוטו.

מצאתי אדם שכזה, ובשעה 16:30 יצאנו אל הדרך ובשעה 18:15 – הגענו בשעה טובה לחיפה. חיש קל עליתי על האופנוע והתחלתי בנסיעה. 10 ק"מ מפרידים בין הרכבת ובין הבית שלי ועם האופנוע, שבדרך כלל פתור מבעיות שוליות כמו פקקי תנועה זה לוקח כרבע שעה של נסיעה זריזה. אבל, אויה יום הסטודנט בטכניון היום ולמרות שאירוע זה הינו אירוע מלבב בדרך כלל, הרי שכל אירוע שכזה נפתח ברונדו של בני 24 שעוד לא השתחררו מהחוויה של כיתה י"ב. לרוע המזל, הם הצליחו להשיג אישור מהמשטרה, אשר בתורה סגרה את כל אזור נווה שאנן. דרך של 10 ק"מ ו 15 דקות, הפכה לדרך של 30 ק"מ וכמעט שעה. בצומת רוממה עמדה אישה בוכיה מחוץ לאוטו וניסתה לשכנע את השוטרת שתיתן לה לעבור. היא גרה ברמות ספיר – בערך כקילומטר מנקודת המחסום – אבל השוטרת, קיבלה פקודות ולא יכלה שלא למלא אותן.

19:30, הגעתי הביתה – הכתפיים תפוסות מרכינה על הכידון והרגל עדיין בטיקים עצבניים מההמתנה על ההילוכים. מהעבודה שלי – שהתחילה בצורה כל כך אופטימלית בבוקר הספקתי פחות מ 75% ועכשיו, צריך לשבת לעבוד ולמלא הספקים.