ההורים שלי לימדו אותי לשחות בשיטה ההונגרית, שזה פחות או יותר אומר להשליך את הזאטוט למים בגיל שנה וחצי ולתת לו להסתדר. אז נכון שזה היה בכינרת ולא בדנובה אבל הצלחתי להסתדר עם הקטע הזה של המים. בגיל 4 כבר רשמו אותי לחוג שחיה לגיל הרך ובגיל 6 כבר ידעתי לשחות מצויין בשלושה סיגנונות שחיה.
בגיל 4, הזכר הישראלי הממוצע כבר למד להכיר את הפריווילגיה של להשתין בעמידה. מורידים טיפה את החלק הקידמי של המכנס, שולפים את השטרונגולון ועושים פרצוף של נהנים. ברגע שלומדים את המיומנות הבסיסית הזו, היא נראית כל כך טרוויאלית שאי אפשר בכלל לחשוב על דרך אחרת לעשות את זה – לפחות לא בגיל 4.
וכך, יום אחד לקחה אותי אמי לבריכה וכמו ילד טוב שחיתי עד אליה בשלב זה אחר בדרישת ה"אמא, אני צריך פיפי" (בכל זאת, זאטוט). התשובה לא אחרה לבוא בדמות המשפט "תשתין במים, כולם עושים את זה". מה שאמא שלי לא צפתה זה שהזאטוט שלה יצא מהבריכה, יעמוד על המקפצה, ישלוף את השטרונגול שלו וישתין למים כי "כולם עושים את זה".
גם היום, אני אוהב לשחות, הסיגנונות שלי כבר לא מה שהיה פעם, החתירה שלי עקומה ושחיית הגב נראית יותר כמו שחיית חזה אבל הפוך. הבעיה הכי גדולה היא למצוא את הבריכה המתאימה ואת הזמן המתאים לשחיה. כשהייתי סטודנט בטכניון הלימודים התחילו ב 8 וחצי – הגעתי אל הבריכה ב 7 בבוקר לשחיה עד 8, מקלחת זריזה ואז להרצאה. היו עם זה שתי בעיות – ראשית, במשך כל היום הסתובבת עם מגבת רטובה בשקית וניסית למצוא איפה לפרוש אותה לייבוש, שנית – בזמן השחיה נאלצת להתמודד עם כל הזקנים ששוחים ב 7 בבוקר בקצב של צב גידם.
אחר כך, הפכתי להיות שכיר, הווה אומר ששעות השחיה שלי הפכו לשעות הערב – ביחד עם כל השכירים האחרים וביחד עם כל חוגי השחיה לילדים והילדים שהולכים לבריכה בערב וכן הלאה – הרבה רעש, מעט מסלולים.
ואז, הפכתי לעצמאי, ופתאום ללכת לבריכה בשעה 10 בבוקר זה נפלא – הזקנים כבר סיימו, השכירים בעבודה, הילדים בבית ספר ואני יכול לבחור איזה מסלול שאני רוצה, לעזאזל, אני יכול לשחות באלכסון אם בא לי. הכל היה טוב ויפה עד שבאתי לבריכה ב 10 ושכחתי שחופש חנוכה. שלל ילדים מצווחים, אימהות צורחות, מסלולי השחיה צומצמו לשני נתיבים בלבד שהיו עמוסים לגמרי. אז בסדר, חופשת חנוכה – 8 ימים, אני יכול להסתדר אבל עוד מעט יגיע פסח ואחריו גם החופש הגדול וזה ככל הנראה אומר שאני אצטרך למצוא שעות חדשות לשחות בהן.
פיד ה"פריטים משותפים בעברית" שהקימה שרון הוא הבריכה האהובה עלי. רוב הבלוגים שהוספתי במשך הזמן אל הקורא שלי נעשו בזכות הפיד הזה – בלוגים שלא ידעתי שקיימים או שלא הייתי מגיע אליהם במקרה. אבל פעם בכמה זמן גם שם מופיעה "חופשה" ואז, המים נהיים עכורים.
לפני חודשיים זה היה הבחירות לראשויות העירוניות, כל בלוגר הפך פתאום למטיף דב חנין שכתב לבלוגרים האחרים שאוהבים את דב חנין עד כמה הוא אוהב את דב חנין. הבלוגרים האחרים שיתפו את ההגיג ההוא עם חבריהם האוהבים דב חנין.
הבחירות היו ועברו, דב חנין לא נבחר והפיד חזר למתכונתו המהנה והמעניינת – לפחות עד שפרצה המלחמה או אז שלל מגני המלחמה כתבו פוסט בגנות המלחמה ושיתפו אותם עם חבריהם מגני המלחמה – שוב, עוד סוג של חופשה שכזו.
כשנגמרה המלחמה חזרו הבחירות לראשות הממשלה לפרק, ועכשיו קורא נמרוד לכל חבריו למלא את הרשת בעד כמה טובה התנועה הירוקה מימד. שוב הפיד יתמלא בקריאות הערצה למפלגה שתקבל במקרה הטוב 4 מנדטים. זה מגיע בדיוק אחרי משחק ה"רק לא ביבי" למרות שכיום ברור כמעט לכולם שצריך לקרות משהו מאוד סנסנציוני כדי שביבי לא יהיה ראש הממשלה.
עוד 10 ימים זה יגמר, הבחירות יעברו, תהייה ממשלה (או לא) והפיד יחזור להיות מהנה כמו פעם, אבל בינתיים חברה, אתם משתינים לי במים וזה מתחיל לעצבן.
הקטע העצוב הוא עד כמה אנחנו סלקטיביים לגבי החוק, איך שמחנו כשנכנס לתוקפו חוק הספאם – הנה, יותר לא יטנפו את התיבות שלנו בפירסומות. עד כמה התעצבנו כשגילינו שהפוליטיקאים השאירו לעצמם פירצה בחוק המאפשרת לשלוח פירסום פוליטי. אז אם חבר כנסת שולח לי מייל פירסומי זה רע, אבל אם בלוגר מנסה לשכנע את הבלוגספירה ללכת ולפרסם את מימד (או כל מפלגה אחרת) בכל האינטרנט בכל דרך אפשרית – זה בסדר.
תשתין במים, כולם עושים את זה אמרה לי פעם אמי וכמה שהיא צדקה. הדרך למנוע מפאב להפוך להיות אפוף עשן היא לנטרל את הראשון שמנסה להדליק סיגריה. קהל המעשנים בפאבים מתחלק לשניים – אלו שמחכים שאחרים יתחילו לעשן ואלו שיתחילו לעשן ראשונים. המזל הוא שיש מעט מאוד כאלה שיתחילו ראשונים בעוד שהרוב מחכים שאחרים יתחילו. כי שטויות, זו רק סיגריה ומה זה לעומת זיהום האוויר הגלובאלי או נפיחה של משאית. ההבדל הוא שאני יכול לעמוד בתחנת אוטובוס חצי שעה ועדיין לא להסריח כמו 2 דקות בפאב מעושן. זה כמובן לא רק סיגריות, זה גם לעבור מעבר חציה באור אדום, תמיד כולם יחכו לראשון שיעבור ויחצו אחריו – 2000 שנות גלות ואנחנו עדיין מחכים למשה שיעביר אותנו את המדבר.
אז הנה, קצת כמו הילד בן 4 אני מטפס עכשיו על המקפצה שלי, שולף את השטרונגול ומשתין לתוך הבריכה שכולנו שוחים בה – שטויות, זה רק קצת פיפי, זה יתערבב בשלכם.
במאמר מוסגר.
נפלתי על נמרוד כי הוא היה האחרון בדיוק כמו שנפלתי על הפיד של שרון כי היא אמרה לי שאם לא טוב לי שאלך. עם זאת אין להסיק מכך שיש לי משהו אישי נגד שרון או נמרוד שניהם אהובים עלי מאוד – אני פשוט מחכה שהבחירות כבר יעברו.
כתיבת תגובה