YNET מביא את סיפורן של 4 משפחות שהחליטו לצאת בתביעה כנגד myspace בגלל שבנותיהן הקטינות נאנסו על ידי עברייני מין שפגשו באתר. הטיעון המרכזי של המשפחות היא שהאתר לא טרח להטמיע מנגנוני הגנה כנגד מקרים כאלה.
מסתבר, שהילדות הלכו לפגוש את החברים שלהן ממיספייס, מבלי לבדוק מי באמת עומד מאחורי אותם דפים, וכשהן גילו שלא מדובר בבחור בן 14 אלא באנס מבוגר ומקצועי כבר היה מאוחר יותר. אם מייספייס היה מציג את הגילאים האמיתיים של האנסים הרי שהמקרים לא היו קורים טוענות המשפחות ולכן תובעות את האתר. אם מר חסון קרא את הכתבה ההיא מן הסתם נמתח חיוך ענק על שפתיו – עכשיו, הם יראו שאני צדקתי.
לא מדברים עם זרים.
אין ספק שבגלל האינטרנט תפיסת הגבולות שלנו השתבשה לחלוטין. פעם, כשהייתי קטן, אמי הייתה טורחת להזהיר אותי לא לדבר עם אנשים שאני לא מכיר ברחוב – הסביבה הקרובה הייתה הסכנה, האיש הרע בב"ש – הוא בכלל לא היווה איום. מאידך, כשפוגשים את ה"איש הרע ברחוב" קצת יהיה לו קשה להזדהות בתור "יעל 15", פריווילגיה השמורה למימד הוירטואלי. אבל כאשר כל אדם יכול לפתוח לעצמו אימייל, ICQ מסנג'ר וכדומה ובחינם, כמו גם לארגן לעצמו דף אישי בקלילות רבה באתר חברתי זה או אחר, והיות וגם הסוטים והאנסים הם בני אדם הרי שהיכולת הזו שמורה גם להם.
ישראל חסון, רוצה לכפות על הישראלים חובת הזדהות בטוקבקים. רוצה לכתוב טוקבק? אין שום בעיה – רק בוא ותגיד לנו איך קוראים לך ומה מספר תעודת הזהות שלך. ומה ימנע ממני לכתוב טוקבק בשמו של ישראל חסון ותחת מספר תעודת הזהות שלו? הרי כל מי שיודע כיצד לדוג ברשת המידע, לא יזדקק ליותר מדי זמן לאתר את הפרטים של מר חסון. אותו דבר בדיוק לגבי דפים אישיים – האם באמת יקשה עלי לפתוח לעצמי עמוד אישי בתור ילדה בת 14? האם באמת מישהו מאמין שיש איזושהי בעיה עם ליצור זהות בדויה? הרי כל אינטרנט קפה או ספרייה ציבורית יאפשרו לכל אדם לפתוח לעצמו עמוד אישי בצורה אנונימית לחלוטין.
לתבוע את האתר? מיותר!
כאשר מגישים תביעה כנגד אתר שכזה, ואין צורך שיהיה זה מייספייס שהרי בקלות יכול היה להיות מדובר בכל אתר היכרויות אחר, הרי יוצאים מתוך הנחה שלאתר צריכים להיות כלים לאמת את זהות משתמשיו, השאלה הגדולה היא – איך עושים דבר שכזה? איך יוצרים מצב שבו אדם א' אינו יכול להתחזות לאדם ב'? התשובה, לרוע המזל, עדיין לא נמצאה, ובארה"ב – מדינה בה מתבצעת גניבת זהויות בקנה מידה עצום, גם אין לכך ממש חשיבות. אנס הוא אנס אך ורק אחרי שהוא אונס, לפני כן – קשה מאוד לאתר אותו. כך גם לגבי רוצח או סתם מתעלל ברשת – אין שום דרך לאתר את החריגים לפני שהם מבצעים את החריגה. ניסיון לבצע חיתוך שכזה יכול להזכיר קצת את הסרט "דו"ח מיוחד" בו נתפסו "רוצחים" ונשלחו אל הכלא על בסיס המחשבה שלהם לבצע רצח.
במילים אחרות, רוצות אותן המשפחות להיעזר בחוק על מנת לחייב את האתר לבצע פעולה שהחוקיות שלה מוטלת בספק ובכך לפטור את עצמן (המשפחות) מהאחריות לילדיהן. כלומר, במקום שאנחנו כהורים נדאג לבדוק מה קורה עם ילדינו ונדאג לחנך אותם בצורה נכונה, נטיל את האחריות על האתרים שבדרך.
ומה יקרה אחר כך? האם יתחיל גל של תביעות כלפי כל מה שעמד בדרך? האם חברת האוטובוסים שהסיעה את אותה קטינה תאלץ לשאת בדין כי היא לא בדקה לאיפה הקטינה נוסעת? האם ספקית האינטרנט תאלץ לשלם גם היא את חלקה על כך שאיפשרה לקטינה גישה לאותה רשת חברתית?
איפה עובר הגבול?
הרשת אומנם חוצה גבולות ויבשות ומהווה מוקד נפלא לפעילות עבריינית. החל מעבירות כספים, דרך עבירות הונאה וכלה בעבירות מין – הכל נמצא ברשת, אבל הכל היה שם גם לפני זה. ובדיוק כמו שלמדנו להיזהר מחוץ לרשת, חובה עלינו להיזהר גם בתוכה. מי שמוריד את כל המגננות, לא יכול לבוא לאחר מכן בטענות על פגיעה ובטח ובטח שלא בהאשמות כלפי הסביבה.
כתיבת תגובה