כמה שבועות מאוחר יותר, התברר לי שהיחצן קרא את הכתבה, חטף את הג'נענע והתקשר לעורכת עצבני על כך שהעזתי לכתוב ביקורת לא מספיק טובה על המוצר הנפלא הלז. אני חושב שלא משנה עד כמה העורכת הסבירה לו שאי אפשר לשקר לגולשים ושזו נקודה חשובה וצריך לאזכר אותה – כלום לא עזר, לדעתי העסק נסגר בכך שאותו יחצן לא הסכים שאקבל מוצרים שלו לביקורת.

ההטבות שמקבלים עיתונאים מיח"צנים במשך הזמן, ערכן לא יסולא בפז. ארוחות שחיתות בבוקר, בצהריים, טיסות לחו"ל, כנסים, אירועי השקה, מוצרים לביקורת ועוד שלל צ'ופרים וכיוצ"ב. חושבים שלכתוב ביקורת על מקלדת זה מגניב? מה לגבי לבלות סופ"ש בבית מלון או צימר בשביל לכתוב עליו ביקורת?
ארי ליבסקר, כתב של גלובס, הדגים את זה בצורה הטובה ביותר בכתבתו "אכול ושתה כי מחר דד-ליין" בה הוא מתאר איך חי על חשבון יחצנים במשך שבוע שלם תוך שהוא מקבל הטבות בשווי של כמעט 20 אלף שקל (הנה הפירוט).

אין ספק שמערכת היחסים שבין עיתונאים ליחצנים היא מערכת הדורשת טיפוח ועבודה מתמדת. ראשית יש לבנות אמון בסיסי כזה שיגרום לכך שבכלל תקבל יחס ואחר כך יש לעבוד קשה עוד יותר כדי להיכנס לחמישיה הנבחרת של אותו היחצ"ן – האנשים שמקבלים ראשונים.
ופה בערך מתחילה הדילמה, מצד אחד היושר העיתונאי שלך מונע ממך לכתוב כתבה מהללת על מוצר מחורבן, ומצד שני חשיבותו של הקשר עם היחצ"ן מונעת ממך לכתוב כתבה מחורבנת על מוצר מחורבן. אתה לא רוצה להרגיז את העורך שלך ואתה לא רוצה להרגיז את היחצ"ן שלך ופה בערך זה מתחלק לשלושה סוגי כותבים – כל אחד והפיתרון שלו.
הזן הראשון יכתוב שהיה מוצר מחורבן, במילא הוא שייך לגוף עיתונאי גדול שהיחצ"ן לא ירצה (או לא יוכל) להתעלם מקיומו. הזן השני פשוט יחזיר את המוצר ליחצ"ן, יגיד לו מה דעתו על המוצר ויודיע לו שהוא לא יכתוב עליו ביקורת. הזן השלישי יכתוב את הביקורת בצורה כזו שתפרט את כל המגרעות הקימות אבל תהפוך אותם לזניחים ביותר. מי שיקרא את הכתבה יהיה משוכנע ששווה להשקיע במוצר ומי שיבוא להתלונן לא יוכל להגיד "למה לא אמרת ש…".

הבעיה הגדולה היא, שיש מספר מצומצם של משרדי יח"צ (ביחס לכמות המשתמשים ביח"צ) וכך יוצא שחלק גדול מהיחצנים מתעסקים עם מספר גדול של חברות. היות וכל יחצן מתמקד בתחום מסויים ההשלכות של לעצבן יחצן יכולות להוות חסם על תחום גדול של מוצרים בתחום.

עדיין לא סומכים על בלוגרים
אחת הפעולות האחרונות שלי בנענע היה לעדכן את שלל היחצנים איתם אני בקשר בפרטי הקשר החדשים שלי, בנוסף, אני גם מנוי על רשימת התפוצה של יחצנים בנושאי מחשבים לבלוגירים שהקימה אילנה תמיר, מנהלת ישראבלוג. כתוצאה מכך, זורמות לתיבה שלי שלל הודעות יח"צ בנושאים שונים.
מי שיציץ ברשימת הודעות היח"צ לבלוגרים עלול להתאכזב קלות. מדובר בערימה של הודעות מסגנון "שגר ושכח" בתקווה שאולי איזה בלוגר יאזכר אותן אצלו בבלוג בחצי שורה. אף אחת מההודעות לא עוסקת בדברים חשובים כמו מוצרים חדשים ולמעשה, תחום היח"צ לפי הרשימה הזו נראה קצת כמו מערכת מבזקים של מדור מחשבים – אוסף ידיעות שלא מצריכות יותר משורה וחצי.
מוזר שיחצנים, בעיקר כאלה של טכנולוגיה שמשווקים ציוד הקפי, עדיין לא התחילו לנצל את הרשימה – מצד שני, בהחלט יש מצב שהם פשוט לא מעוניינים.

הפוסט אל תעצבן את היחצן פורסם על ידי ~ניצן~ בבלוג המכללה

בשלהי 2007 נכנס לתוקפו החוק האוסר על עישון במקומות ציבוריים, ועבור רוב האוכלוסיה הישראלית זו הייתה סיבה למסיבה. חודש לאחר כניסת החוק לתוקפו יצאתי לפאב עם חברים וישבנו באווירה נטולת עשן – פשוט תענוג. ביום שישי האחרון ניסינו לחזור על החוויה הזו בפאב הפולה בחיפה – אחרי 2 דקות נמלטנו החוצה כשאנחנו מריחים כמו מאפרות משומשות.

כמה צעקתם אז, המעשנים, איך אתם מסכנים, איך מקפחים אתכם, איך זה יכול להיות שבדמוקרטיה המיעוט (76.7% מהאוכלוסיה) הלא מעשן יכול לכפות על הרוב (23.3% מהאוכלוסיה) הלא מעשן להפסיק. כמה טיעונים הבאתם, כמה מופרכים הם נשמעו ועדיין נאבקתם על הזכות שלכם לזהם את המרחב האישי שלי, להסריח אותי ולכפות עלי לשאוף את אותו העשן שהחלטתי שאין ברצוני לשאוף יותר.
מדגדג לכם כבר? מרגישים לאיפה אני מוביל את זה? אה, כן – החוק נגד הספאם.

בואו נבהיר דבר אחד, אני נגד ספאם בדיוק כמו שאני נגד העישון במקומות ציבוריים, אני שונא שמעשנים עלי בדיוק כמו שאני שונא ששולחים לי ספאם, וזה לא הולך להיות איזה מאמר שמצדיק את הספאמרים המסכנים, אלא מאמר שמוכיח אתכם – כל אלה שחטאו במה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. כי אולי אין דין סיגריה כדין מייל ואין מה להשוות בין הנזקים הנגרמים ועדיין, אני מקבל משהו שלא ביקשתי ושאני לא יכול לגרום לו להעלם.

אז הנה שלל הטיעונים של המתנגדים לחוק העישון והמתנגדים לחוק הספאם, אחד מול השני ואתם מוזמנים להוסיף אם שכחתי או להסביר למה זה לא אותו הדבר.

opt-out מול opt-in –
הספאמרים: צריך לעשות כמו באמריקה – רשימה שכל מי שרשום בה לא מקבל ספאם וכל השאר כן.
המעשנים: צריך להקים מקומות שמוגדרים כמקומות למעשנים ושהלא מעשנים ילכו למקום אחר.

שני הטוענים גורסים שאלה שלא רוצים לסבול צריכים לבצע פעולה אקטיבית של התרחקות. במקום שהנורמה תהיה כזו שאתה לא סובל אלא אם ביקשת את זה, הגישה היא – לא נעים לך, אז לך לחפש מקום אחר.

אתם סוציומטים שפוגעים בעסקים
הספאמרים: מי שיפגע זה בעלי העסקים הקטנים והמסכנים שלא יהיה להם עכשיו איך לפרסם את עצמם בכלל.
המעשנים: מי שיפגע זה בעלי הפאבים המסכנים שיאבדו את כל הלקוחות שהם.

הפאבים לא נסגרו, הם המשיכו לעבוד, בדיוק כמו שבעלי העסקים הקטנים ימצאו דרכים אחרות ולגיטימיות לפרסם את עצמם.
נהפוך הוא, דווקא לאחר חוק איסור העישון יותר צרכנים לא מעשנים הגיעו אל הפאבים והמסעדות.

יש צרות גדולות יותר
הספאמרים: פורנו באתרים יותר פוגע מהודעת ספאם על שירות לגיטימי למה לא לטפל בפורנו.
המעשנים: למה נופלים על המעשנים, אוטובוס או מפעל פולטים הרבה יותר עשן ממני.

או, זה טיעון מנצח כי הוא אומר שיש בעיות יותר דחופות ולכן צריך לפתור אותן לפני שפותרים את הבעיה שלו. למעשה, אין קשר בין שתי הבעיות ושתיהן מטופלות במישורים נפרדים. הן אם מדובר בחקיקה לגבי תקנים מחמירים יותר של דלקים ופליטות חלקיקים מהמנוע והן אם מדובר בחוק הצנזורשת המדובר של ש"ס – שניהם חוקים שבאים לטפל בבעיות האחרות, מי בדרכים מקובלות יותר ומי בדרכים מקובלות פחות.

המרחב הפרטי הוא בר זיהום
הספאמרים: אפשר לחשוב מה עשינו, שלחנו דואר? למחוק ספאם זה שטויות, ואם אתם לא רוצים תתקינו אנטיספאם.
המעשנים: אפשר לחשוב מה עשינו, הדלקנו סיגריה? שטויות, לא רוצים תתרחקו / אל תבואו / תשארו בבית.

העשן של הסיגריות לא נשאר צמוד למעשן, הוא מתפשט בכל רחבי הפאב. הוא נשאר שם גם כשהמעשן אינו מעשן והוא ישאר שם גם אחרי שמהעשן ילך. אם זה היה רק מעשן אחד או רק סיגריה אחת ניחא, אבל אם כל מעשן מדליק "רק" סיגריה אחת ובכל פאב יש "רק" 23% מעשנים עדיין מדובר בכמות מצטברת של עשן ששורר באוויר. כמה חבל שהעשן לא מכיר בגבולות והוא לא יודע לזהות את השלב שבו הוא עובר את תחום אזור המעשנים.
אותו דבר לגבי הספאם, בשביל הספאמר הספציפי הזה אולי מדובר רק בהודעה אחת שהוא שלח רק פעם אחת, אבל בעולם מופצץ ספאמרים הלקוחות מקבלים עשרות אם לא מאות הודעות ביום. ההודעות הללו תופסות נפח מהתיבה, והמחיקה שלהן מצטברת להרבה יותר מרק שניה. נכון שאפשר לעשות מחיקה גורפת של תיבת הספאם, אבל מיניין לכם שאין שם מייל רלוונטי שנפל קורבן למסנן?

זה לא יעזור
הספאמרים: החוק החדש לא ימנע מכם לקבל ספאם.
המעשנים: החוק החדש לא ימנע מכם לשאוף עשן סיגריות.

ראשית, גם אם הוא לא ימנע – הוא בכל זאת יפחית בצורה משמעותית – סיגריות או ספאם – ובכך כבר הושג שיפור מהמצב הקודם. עם זאת, עצוב למדי, אבל נכון לגמרי – בדיוק כמו שעדיין יש בתי עסק שמתעלמים מהוראות החוק ומאפשרים לעשן בתוכם ימשיכו להיות ספאמרים שיתעלמו מהוראות החוק וימשיכו לזבל.
קצת לפני שנכנס לתוקפו החוק נגד עישון היה גל כזה של תביעות נגד בתי עסק שהרשו לאנשים לעשן, זה עבד זמן מה, אנשים עשו קופה ובסוף לשופטים נמאס והם התחילו לגלגל אנשים מכל המדרגות – כשיש חוק אבל אין אכיפה, אין כל טעם לחוק.
אותו הדבר לגבי חוק הספאם – בהתחלה אנשים יתבעו, בסוף לשופטים ימאס מבזבוז הזמן וה"חמדנות" והם יתחילו לזרוק את התביעות הללו לכל הרוחות. גם לאנשים ימאס באיזשהו שלב לחרוש את תיבת הספאם שלהם על בסיס יומי בתקווה למצוא את האלפייה הבאה והחוק הזה יתפוגג בדיוק כמו שהחוק נגד עישון התפוגג.

הנקודה היא, שחלק גדול מחברי שבעד החוק כנגד הספאם מתנגדים לחוק נגד עישון במקומות ציבוריים, סוג של טיעון נוחיות. כשפוגעים להם בתיבה – הם נגד המזהמים, כשפוגעים להם ב"זכות" לפגוע במישהו אחר, בדיוק כמו הספאמרים – הם מצטעקים.

זהו, אמרתי את מה שהיה לי להגיד בנידון.

הפוסט זה חוק העישון, שוב פורסם על ידי ~ניצן~ בבלוג המכללה

הרבה מחשבה מושקעת בכל נושא ארוחת הילדים, החל מהאריזות, דרך המחיר וכלה במתנות. ארוחת ילדים צריכה להיות מספיק אטרקטיבית במחיר, ומושכת באריזה, מספיק טעימה בשביל הילד ומזינה בשביל ההורה וכמובן שאסור לשכוח את רווחיות המתנה. ארוחת ילדים שמתומחרת נכון, יכולה להביא את ילדי בית הספר היסודי הקרוב בסופו של יום לימודים או אחרי החוגים. ההורים, שמחד חוסכים לעצמם את כאב הראש של להכין ארוחה ומצד שני יודעים שהילד אוכל ושבע מעדיפים את הפיתרון הזה, מי פעם בשבוע ומי על בסיס יומי.

בורגראנץ (ז"ל) מול מקדונלדס
שתי רשתות ההמבורגרים דלעיל, שיווקו גם מנות ילדים לפי הספרים. כ 23 שקלים שהעניקו לילד המבורגר, ציפס שתיה וצעצוע עטופים בקופסת נייר צבעונית וחביבה. עם זאת, כל אחת מהרשתות טיפלה בצורה שונה בנושא המתנות, ואני מניח שהייתה לכך חשיבות בהמשך.
רשת בורגראנץ' דגלה בשיטה של בחירה מתוך היצע. בשיטה זו היו מגיעות אל הסניף מבחר מתנות שהיו מוצגות לראווה בארון ליד הקופה. הפעולה הראשונה של כל קבוצת זאטוטים המבקרת בסניף הייתה נהירה אל הארון ובחירת המתנה. נושא ההזמנה הפך להיות משני, ובוצע רק לאחר שנבחרה מתנה הולמת.
היות והיה מגוון של מתנות זמינות, איפשרו ברשת בורגראנץ' ללקוחות לרכוש מתנות נוספות (בעבור כ 7 שקלים נוספים) מעבר לזו הכלולה בארוחת הילדים. למעשה, ילדים מעצבנים במיוחד בעלי הורים עם סף שבירה נמוך במיוחד היו יוצאים פעמים רבות עם 3-4 מתנות שונות.
ברשת מקדונלדס לעומת זאת הגישה היא שונה. במקום להביא מבחר של מתנות, בכל תקופה מוציאה הרשת סידרה חדשה של מתנות המבוססת על נושא אחיד (למשל, כשיצא הסרט צעצוע של סיפור – דמויות צעצוע של סיפור וכ'). בכל שבוע, קיבל הסניף אך ורק את אחד הדגמים מהסידרה ובסוף השבוע היה צריך להחזיר לרשת את המתנות הנותרות ולקבל סט חדש של דמות חדשה.
התוצאה הישירה של השיטה הזו היא שעל מנת להשלים 4-5 דמויות של סידרה, הילד צריך להגיע אל הסניף כל שבוע. לא הגעת – הפסדת, אי אפשר לקבל את המתנות של שבוע שעבר ואי אפשר לקבל את המתנות של השבוע הבא.
היות ואין מחזוריות אלא בכל פעם שמסתיימת סידרה מגיעה סידרה חדשה – לפיספוס של שבוע יש מחיר כבד.

למעשה בעוד שרשת בורגראנץ' השקיעה בדרכים כדי להגדיל את ממוצע ההזמנה, הרי שרשת מקדונלדס השקיעה מאמצים בלייצר חזרה של לקוחות. למרות שהגישה של הבורגראנץ' היא יותר נחמדה עבור הספרים (ממוצע הזמנות גדול ביום מעיד על מנהל מוצלח ומוכרניות טובות שיודעות "לדחוף" ללקוח), הרי שהחשבון לאורך זמן עבור ילד שרוצה 5 מתנות הוא כזה:
בורגראנץ – מחיר ארוחת ילדים (23 ש"ח) + מחיר 4 מתנות (28 ש"ח לפי 7 ש"ח למתנה) = 51 שקלים
במקדונלדס – 5 פעמים מחיר ארוחת ילדים – 115 ש"ח.
ההפרשים במחיר הם אגב הרבה יותר משמעותיים כי רוב הילדים שמקבלים ארוחת ילדים מגיעים לפחות עם מבוגר אחד שאוכל גם הוא. אם מחירה של ארוחת מבוגר היא 32 שקל, הרי שבבורגרנץ זה מסתכם ב 84 ש"ח בעוד שבמקדונלדס זה מסתכם ב 275 שקלים. אפשר להמשיך בזה עד מחר, אבל נציין רק שהמקרה של זוג הורים עם שני ילדים הוא לא מראה שכיח בסניפים הללו, ואני אתן לכם לחשב את ההפרשים.

האם זה מה שהכחיד את רשת בורגרנאץ'? כמובן שלא, היו שם גורמים רבים נוספים, אך קרוב לוודאי שזה היה אחד מתוכם.

הסופר הקרוב לביתכם

ארוחות ילדים מצויות בכל מקום שכן מקומות רבים מכירים בכוחם של הילדים ובהשפעה של צעקותיהם על בחירת האם. אחת הטעויות החמורות ביותר (לדעתי) היא ללכת לקניות עם זאטוט שכבר יודע לבקש שיקנו לו. אני חושב שנדירות הן הפעמים שהסתובבתי בסופר ולא נתקלתי באם עם מבט מיואש על הפנים כשבנה נעמד עם שקית במבה/ביסלי ודרש בתוקף, תוך צרחות ודמעות שיקנו לו גם את זה.
מי שעושה קניות ברשתות הגדולות (מגה, שופרסל, קשת טעמים וכ') יכול להבחין שמסדרות המזון על המדפים לובשות לעיתים חולצות ממותגות – תנובה, יוטבתה, אחלה וכ'. לבחורות הללו יש מספר תפקידים שאחד מהם היא פיקוח על סידור המוצרים של החברה על המדפים עצמם. רוב האנשים רואים בעיקר את מה שמונח מול עיניהם וזה הופך שתי שורות עיקריות על המדפים לאטרקטיביות מאוד עבור החברות. המדפים הללו, שממוקמים כ 1.5 – 1.7 מטר מעל לרצפה, הם המדפים הראשונים שהעיניים שלנו פוגשות כשאנחנו נכנסים למעבר ומחפשים מוצר מסוים. אם תסתכלו כחצי מטר – 80 ס"מ מטה מהמדפים שנועדו לכם, תפגשו את המדפים שיועדו לילדים. בעוד שרוב המוצרים במדף "שלכם" ידגישו דברים כמו ערכים תזונתיים או כמות קלוריות, המדף שנועד עבור הילדים שלכם יתבטא בעיקר בצבעוניות, ססגוניות ושאר אלמנטים שקורצים לילדים. מהסיבה הזו בדיוק ממוקם השוקו בתחתית המקרר בעוד שהחמאה ממוקמת בראשו, ושלל הקורנפלקסים הבריאותיים (ביופלקס ודומייהם) ממוקמים למעלה בעוד שלמטה תמצאו את שוגי, עוגי והכריות.

בשורה התחתונה, ארוחת ילדים היא הרבה יותר מכינוי לארוחה בבורגראנץ, מדובר בשם ג'נרי למשפחה ענפה מאוד של מוצרים שהושקעה בהם מחשבה רבה החל מרמת המוצר העטוף, דרך העטיפה וכלה במשפטי המחירה והפרסומות. סלוגנים כמו "כי בשבילו זה דני ובשבילך חלב" או הפרסומות שמראות את הילד נהנה מהטעם ואת האמא נהנית מרשימת המרכיבים הם המהות של שלב מכירת המוצר כי הם מכילים גם אקט שובר התנגדות. אם האם סירבה לקנות את הדני בגלל שזה סוג של קינוח או פינוק, הרי שעכשיו יכול לבוא העולל ולטעון – אבל זה מוצר חלב וזה טוב בשבילי.

הפוסט ארוחת ילדים פורסם על ידי ~ניצן~ בבלוג המכללה