אם יש יום בשבוע שכדאי להתרחק בו מסניפי דואר ישראל הרי שזהו יום שישי. היות ורוב האנשים לא עובדים ביום הזה, זהו בדיוק היום ללכת לשלם חשבונות, לקנות מט"ח, להחליף בעלות על הרכב וכמובן לאסוף חבילות. היות ויום שישי הוא יום קצר, הסניפים פתוחים בין השעות 8 בבוקר ועד 12 בצהריים, לכן אפשר להבין עד כמה יום שישי בדואר הוא יום עמוס.
בדיוק כמוני, רוב האנשים שאני מכיר, משלמים את החשבונות שלהם דרך הוראה בכרטיס האשראי או הוראת קבע בבנק, אלו שלא עושים כך, משלמים את החשבונות דרך הטלפון או דרך האינטרנט. לכן לראות מישהו מגיע אל סניף הדואר כדי לשלם את החשבון של HOT קצת מפתיע לרגע. מצד שני, כמות האנשים שככל הנראה לא יודעת להתמודד עם טכנולוגיה ועושה את הדברים ב"דרך הישנה" היא גדולה למדי. מצד שני, כמה זמן כבר לוקח לשלם חשבון ישאל את עצמו המתבונן מהצד? לוקחים נייר, לוקחים כסף, רושמים במחשב, מדפיסים חותמת, נותנים עודף – זהו – דקה, שתיים גג.
לרוע המזל, רוב האנשים הללו אוספים שקל לשקל במהלך החודש כדי לשלם את החשבון ומגיעים אל הדואר עם שקיות שמכילות סכום מדוייק – במטבעות. עכשיו, כשצריך לספור 300 שקל במטבעות זה כבר לוקח יותר מדי זמן. חוקי מרפי אומרים שתמיד יהיו בתור לפחות 2-3 שכאלה והם תמיד יהיו לפניך.

אם יש יום בחודש שבו כדאי להתרחק מסניפי דואר ישראל הרי שזהו ה 28 לחודש. בתאריך הזה מעביר ביטוח לאומי את הכסף לכל המובטלים, חולים, נכים ושאר החלכאים והנדכאים. אלו מהם שהתמזל מזלם להחזיק בחשבון בנק מקבלים את הכסף ישירות אל חשבונם ובזה תם הסיפור מבחינתם, אך מעבר אליהם, יש ציבור גדול של אנשים שככל הנראה אינם מחזיקים חשבון בנק ומושכים את כל כספי הביטוח ב 28 לכל חודש ישירות בסניף הדואר. וכך, כבר ב 8 בבוקר, מתחילה ההתנפלות על הסניפים בתקווה לבצע את המשיכה וללכת לעשות קניות לשבת.
אני מניח שהתופעה הזו משתנה בין סניף לסניף, אני מניח שבסניף שבשכונת דניה (שכונת יוקרה בחיפה) למשל, מעולם לא ראו את העומס הזה, עומס שהייה מורכב בעיקר מקשישים, רובם רוסים וערבים – רובם אנשים שלא היו יכולים להרשות לעצמם בית בשכונת יוקרה שכזו.

פעם בכמה זמן מתרחש אירוע מפתיע בקנה מידה קוסמי – ה 28 בחודש יוצא יום שישי. חברו את הסיוט הראשון ביחד עם הסיוט השני והרי לכם סרט אימה שנמשך 4 שעות ללא הפסקה. חברו את העובדה שחלק מהסניפים אינם פתוחים ביום שישי, ובכלל קיבלתם שישו ושמחו.

זה התחיל בכך שאת התור ניתן היה לראות כבר מהקצה של הרחוב. בהתחלה עוד קיוויתי שאלו סתם אנשים שמדברים על סיגריה מחוץ לסניף ומחכים לחבר שנמצא בפנים, אבל ככל שהתקרבתי, כך התפוגגה יותר ויותר האפשרות הזו. היה ברור שמדובר באנשים שעומדים בחוץ כי בתוך הסניף עצמו כבר לא נותר מקום לעמוד.

נגמר הכסף
שעתיים ועשרים דקות לאחר שהסניף נפתח, הסניף כבר היה ריק מכסף. האנשים שהיו חכמים מספיק כדי להגיע ב 8 בבוקר לקחו את הכסף והלכו, האנשים שהגיעו לקראת 9, לאחר שעה של המתנה בתור, נוכחו לדעת כי לא נשאר כסף בסניף. היות ואנשים הם קטני אמונה, הם המשיכו לעמוד בתור ולקוות שאולי פתאום יופיע איזשהו סכום עלום שישלם את הקיצבה שלהם. עובדי/ות הדלפק ניסו נואשות לנפנף אותם בשלל משפטים כגון "אני לא יכולה לתת לך מה שאין לי", או "לכו לסניף אחר אולי להם יש". האנשים לא הלכו ולכן גם התור לא התקדם עד שאחד הפקידים עלה על רעיון "גאוני" ואמר ללקוחות שכל מי שרוצה לשלם שיגש אליו.
התור התחיל לזוז אט אט, ולבסוף הגיע תורי אצל אותו הפקיד. הגשתי לו את הפתק כדי לקבל את החבילה שלי והוא, תוך התעלמות ממני, שאל שוב אם יש מישהו שצריך לשלם. שוב נפנפתי בפניו עם הפתק, ושוב חזרה הצעקה שלו.

מי שמכיר אותי יודע שאני בחור גדול, אני מתנשא לגובה של כמעט מטר תשעים, ושוקל כ 100 ק"ג, התקופה שבה שחיתי והתעמלתי בחדר כושר פתחו אצלי כתפיים גדולות ורחבות, בקיצור אני לא מסוג האנשים שאפשר לפספס בקלות.

בשלב הזה שאלתי אותו האם דואר ישראל הפסיק להתעסק בדואר ועוסק רק בתשלומים? מדוע הוא לא יכול להביא לי את החבילה שלי. התשובה שלו הייתה מעצבנת – כשיגיע התור שלך, אטפל בך. בהתחשב בעובדה שאני הייתי זה שעמד מול הדלפק שלו וזה היה התור שלי, חשבתי שזו התשובה החצופה ביותר ששמעתי בחיי.
הדגשתי את העובדה שעכשיו התור שלי ואני רוצה את החבילה ופקיד הדואר השיב במשפט לבבי – "אני עובד זמני פה, אני עוסק רק בתשלומים". יש מצב שאפילו הייתי קונה את התירוץ הזה, אלמלא הוא בעצמו הגיש לי לא מעט חבילות לאורך השנה בערך שהוא כבר "עובד זמני" בסניף הלז.
טיעון המחץ שלי התבסס על כך שמעל הדלפק שלו התנוסס שלט "אשנב כל" שפירושו שבדלפק הלז מקבלים את כל שירותי הדואר הקיימים – זכה בהתעלמות מוחצת, הפקיד הסתכל אל מעבר לראשי וצעק לתור – יש עוד מישהו שיש לו תשלומים.

כשהבנתי שמהתור הזה לא אקבל את החבילה שלי, נעמדתי בתור לדלפק הסמוך, שם טיפלה ילנה בזוג קשישים רוסים ששילמו חוזה דייר מוגן. הבחורה לפני בתור רק רצתה לקנות מט"ח ואני רק רציתי את החבילה שלי, לא היה נראה שזה כל כך רחוק.
טעיתי.
בעוד ילנה מטפלת באותו זוג קשישים, נדחפה קשישה אחרת והתחילה לשלם חשבונות. כשהתחלנו לנסות להבין מה קורה שם, ענתה לנו ילנה בשיא ה"אדיבות" – אני מטפלת רק בעולים חדשים.
איזה יופי, סניף דואר, יום שישי, עומס מטורף – פקיד אחד הוא "זמני" ורק לוקח כסף, הפקידה השניה מטפלת רק ב"עולים חדשים".
כשהבחורה שרק רצתה מט"ח ניסתה לפנות אליה שוב, היא זכתה בהתעלמות טוטאלית, מבחינת ילנה, היא לא הייתה קיימת, ילנה אפילו לא הפנתה את ראשה לכיוונה. כשכבר הגיעה תורה ילנה ניסתה לנפנף אותה עם תירוץ בסיגנון "נגמר לי הנייר במדפסת ולכן אני לא יכולה למכור לך מט"ח ולבסוף זזה הצידה כדי לטפל במישהו שהרגע נכנס לסניף כי יש לו "רק שאלה".

אתה לומד באיזשהו שלב שלעמוד בתור בשקט זה לא מספיק טוב. שמי שלא צועק ולא נדחף לא מקבל שירות, אתה מנסה להדחיק את זה, להיות האיש הבסדר בסיפור, להיות זה שכן מתנהג כמו שצריך, אבל 35 דקות אחרי שכבר נכנסת לסניף נשבר לך ואתה מפסיק לקבל את התירוצים הללו.

בסופו של דבר, חסמתי את הגישה לדלפק של ילנה, כל מה שהייתי צריך לעשות זה לעמוד במרכז הדלפק ולהניח יד אחת בכל קצה שלו, הדלפקים הללו מספיק קצרים והידיים שלי מספיק ארוכות כדי שאני אוכל לעשות את זה מבלי שאיש יוכל להסתנן דרכי.
ילנה עוד ניסתה להביט דרכי כאילו היא תצליח לשרת מישהו אחר אבל מהר מאוד התברר לה שכל זמן שאני עומד שם אף אחד אחר לא יוכל להגיע ושאני לא מתכוון לזוז עד שאני לא אקבל את החבילה שלי.

וראו זה פלא, פתאום, בעיית האין נייר במדפסת ואי אפשר למכור מט"ח נעלמה, אותה בחורה קיבלה את הכסף שהיא באה לרכוש, לא לפני שהיא הספיקה לרטון שבשעה שהיא מחכה, כבר היה עדיף לה לשלם את העמלה בבנק. כמובן שקבלת מט"ח הוא סיפור ארוך, כך שהזמן נמתח עוד כ 7 דקות ולאחר מכן קיבלתי את החבילה שלי.

סה"כ, כ 45 דקות של המתנה, ריבים, צעקות ושירות מחורבן כדי לקבל חבילה – פעולה שנמשכת בדיוק דקה. אולי זה היה מרגיז קצת פחות אלמלא מעל הדלפקים התנוסס לו מסך LCD ענק שהקרין פירסומות על השירותים הנפלאים שאפשר לקבל בדואר. מט"ח? רק בדואר, ביטוח? רק בדואר – וסניף הדואר בפירסומת הוא גדול, מרווח, עם יחס אישי ואדיב ממנהל הסניף שאפילו מכיר את האנשים בשמם. איזה הבדל בין הפרסומת למציאות – סניף קטן, דחוס, ללא אוורור נאות, שלושה עובדי דלפק – מהם שניים אדישים, חצופים ולא שירותיים. כל זה מגיע מ"חברת דואר ישראל" היום חברת דואר פרטית, שאין לה למעשה שום אלטרנטיבה אמיתית והסלוגן שלה הוא – בכל מקום, בשביל כולם.
אני חושב שיש לדואר הרבה מה ללמוד ממרכזי השירות של ספקיות הסלולר למשל. שם לקוח מגיע, בוחר את סוג השירות שהוא צריך, מקבל מספר ויושב, כשמגיע תורו הוא יודע לאיזה דלפק הוא צריך לגשת. האם מופרך מדי לצפות שגם הדואר יתייעל בצורה דומה?

הפוסט יום שישי ה 28 / סיוט בבית הדואר פורסם על ידי ~ניצן~ בבלוג המכללה

אבל הרגע המסובך ביותר הוא הרגע שבו מתחילים להעביר חפצים ממקום למקום על שולחן העבודה ומתחילים לתהות האם קודם לסדר או קודם להביא נייר סופג ואם מסדרים אז מה מצילים ראשון.

תובנה בונוס – לא משנה מה יהיה סדר הדברים שיכניס חזרה סדר אל תוך המיני כאוס – תמיד האובייקט הנדרש ביותר יצליח לספוג לתוכו את מירב הקפה. זה לא ממש מפתיע בהתחשב בעובדה שזה בדיוק הכיוון אליו היד הושטה אבל בהחלט מעצבן כל פעם מחדש.

הפוסט רגעים של תובנה פורסם על ידי ~ניצן~ בבלוג המכללה

אם הנזק היה מסתכם בסורג ובתיבת התכשיטים הייתי אומר ניחא, אבל אותו פורץ החליט להיות יסודי ופשוט הפך לנו את כל הדירה. שלושה אנשים עבדו על לסדר את הדירה הזו החל משעה 2 בצהריים ועד שעות הערב המאוחרות. רק היום בבוקר, יומיים לאחר מכן הגענו לשלב של לנקות אחרי הפריצה. אני לא יודע מה הוא חשב למצוא בדירה שלנו, היא לא משדרת יוקרה ובטח לא נראית יותר מכל דירה של זוג נשוי בתחילת דרכו. ובכל זאת, לאחר שהפך את קופסת התכשיטים, הבחור טרח לעבור על כל ארון וכל מגרה בבית, הוא הזיז את המקרר וטרח לבדוק אפילו את הקוביות של הקרח (שלא הקפאנו יהלומים??) בקיצור – הבית נראה כמו איזה סדום ועמורה.

הדירה שלנו לא נמצאת באיזשהו איזור שכוח אל, אבל מצד שני היא מצויה ברחוב צדדי, שקט, ללא תנועה ניכרת ואין בה הרבה רעש. הייתי מצפה שהשכנים, בדיוק אותם שכנים שיודעים לצעוק טוב מאוד אם הכלב נובח אחרי 10 בערב, היו שומעים רעש של פורץ עובד על סורגים. לא מדובר פה בפורץ מתוחכם שהגיע עם ערכה לפריצת מנעול אלא במישהו שניסה לחצוב החוצה מהקיר סורגים עם מכוש וקילשון ואם זה לא עושה מספיק רעש – אני לא יודע מה כן. אפילו הכלב שנבח בהיסטריה לא גרם לשכנים (ששמעו ואף ידעו לציין שהנביחה הייתה שונה מכרגיל והעידה על חוסר שקט) להציץ לרגע ולבדוק מה קורה שם ואולי אף להזמין משטרה.

אז הזמנו משטרה, הגשנו תלונה, הגיע בחור חביב מזיהוי פלילי וחיפש טביעות אצבעות, אבל בסופו של דבר די ברור לנו שכל מה שנלקח אבד לעולמים וגם אם יום אחד יתפסו את אותו פורץ, זה לא יתן לנו שום דבר.

כל הסיפור הזה הוביל אותי לחשוב קצת על חוק דרומי, ועל מה הייתי מסוגל לעשות לאותו פורץ אם הייתי מגיע הביתה ותופס אותו על חם. אני רק יכול להגיד שהפנטזיות שרצו לי בראש היו הופכות גם את חוק דרומי (בהנחה שהוא היה עובר בגישה הכי פרו – בעלבית) לכזה שלא היה מועיל לי. בניגוד לאחרים שאמרו שהם היו מוכנים להרוג אדם כזה, אני דווקא דימיינתי איך אני משאיר אותו בחיים, אם כי אני חייב לציין שההגדרה שלי לחיים היא המינימלית – מודע ויכול לנשום – ובזה זה נגמר.

הפוסט האקר – גירסת הלואוטק פורסם על ידי ~ניצן~ בבלוג המכללה

אבל בשביל חלק מאיתנו שעבדו בנענע בשנים האחרונות הסיפור הזה נשמע מוכר, מאוד מוכר אפילו. דרור לוי, מי שהיה עורך הווידאו של נענע בערך מהיום שבו הסטודיו הוקם, השאיר עבור עובדי נענע מתנה מאוד מיוחדת, ויש שיאמרו מרגשת. שווה לצפות גם אם מעולם לא הייתם בנענע.

אולי מתבונן מהצד יגיד שאין דמיון או קשר, אבל עבור לא מעט עובדי נענע ותיקים מספיק היה לשמוע את הפירסומת (מבלי לראותה בלבד) כדי להיזכר בסירטון שדרור השאיר פה.
אז הנה הסירטון של דרור לוי:

והנה חלק מהסירטונים של דמארקר

30 שניות על נפילת הדולר

התפתחותה של הודו

נפילת הבורסה

ואולי אני קצת קטנוני, אבל לי (ולעוד אנשים פה בנענע), יש למסר של סיפורים ומספרים משמעות שונה לגמרי

הפוסט בין נענע לדמארקר פורסם על ידי ~ניצן~ בבלוג המכללה

סקודה חושפת את "הסופרב", המכונית הבאה של שרי ישראל: מנוע בנפח 3.6 ליטר עם הספק של 290 כ"ס; התענוג יעלה לנו יותר מ-200,000 שקל לשר

וזה מעלה לי כמה תהיות.

1. מהו שווי שימוש ברכב עבור רכב של מעל ל 200 אלף שקל?
2. האם שרים משלמים "שווי שימוש ברכב" כשהם משלמים מס הכנסה?
3. האם כל שנה מחליפים לכל השרים רכב?
3. והתהייה החשובה מכל לדעתי – המורים שובתים כבר מעל 60 ימים, המרצים מעל ל 40 ימים, בקופת המדינה יש עודף של מעל ל 7 מליארד שקלים – איך זה שמנפנפים את כולם עם התירוץ של אין כסף בקופה?

אז נכון ש 4.2 מליון שקלים לא היו יכולים לפתור את כל הבעיות של המדינה הזו, אבל להוציא 4.2 מליון ש"ח על צי רכב חדש בשעה שמנפנפנים בקלף האין כסף – זה כבר גובל בחוצפה.

לקריאה נוספת – פרוייקט איפה הכסף של "לחץ חברתי"

הפוסט אולמרט מצאתי לך 4.2 מליון שקל פורסם על ידי ~ניצן~ בבלוג המכללה

האף האנושי לומד להסתגל מהר מאוד לריחות שמטרידים אותנו ולהתעלם מהם, זה נכון כשנכנסים לקיבוץ ונדהמים מארומת צואת הפרות שבאוויר ומתפלאים איך זה שאחרי 10 דקות כבר לא מרגישים את הריח, אבל זה נכון גם כשמעשנים – מעשן, לא יכול להריח את הסירחון של עצמו.

אני זוכר את הימים ההם, איך הייתי שוטף ידיים טוב טוב עם סבון אחרי סיגריה, משתמש בסוכריות מנטה ודומייהן – מרחרח את עצמי לוודא שלא מריחים עשן ומתפלא איך כל פעם כולם עשו את פרצוף ה"אתה מסריח מסיגריות".

לקח לי בערך שלושה – ארבעה ימים ללא סיגריה עד שהאף שלי השתכנע שבאמת הפסקתי והסיר את הפילטר הזה שמנע ממני להריח את העשן (ועוד הרבה דברים). שלושה ימים אחרי שאתה מפסיק לעשן פתאום אתה מתחיל להבחין בריחות שלא יכולת להריח כבר הרבה מאוד זמן.
ואז, בוקר אחד אתה קם, פותח את הארון ומתוכו בוקעת צחנה של סיגריות. זה לא שהיא לא הייתה שם קודם – פשוט לא יכולת להבחין בה. ארבע כביסות מאוחר יותר הדברים כבר מתחילים להריח כמו בגדים נקיים ואתה משתכנע לחזור וללבוש אותם. בצורה "מצחיקה" למדי, אלו בדיוק אותם הבגדים שלא הייתה לך שום בעיה ללבוש עד היום, רק שהפעם הם הסריחו – ממש.

אותו יום שבו הפסקתי לעשן – היה גם היום שבו הפסקתי לצאת לפאבים. לא כי "כבר לא יכולתי להעריך בירה בלי סיגריה" או כי פחדתי "להיכנע ללחץ ולחזור לעשן". נהפוך הוא – כי פתאום הבנתי עד כמה הסירחון הזה מפריע לי, עד כמה הריח הזה פשוט לא נעים.

והנה, עכשיו, אחרי שנכנס לתוקפו החוק למניעת העישון, אני מוצא את עצמי נעמד בצד של המצדדים בו ומגן בתוקף על זכותי לנשום אוויר נקי.

יש כאלה בחברי שקוראים לי צבוע וטורחים להזכיר לי שאני מגיע איתם אל פינת העישון ויושב איתם שם בזמן שהם מעשנים ולא מתלונן – מאידך, כאשר אני מגיע אל פינת העישון אני עושה את זה מתוך בחירה שלי – אני הולך בעצמי למקום שמיועד למעשנים ולכן איני יכול להתלונן (אני יכול רק לא להגיע). כאשר אני מגיע לפאב אני מגיע למקום ציבורי שמיועד לכולם, ויש מעשנים שכופים עלי את העשן שלהם. יחי ההבדל הקטן.

ואז מגיע טיעון ה"זה חוק לא דמוקרטי", באיזו זכות קם לו מיעוט וכופה עלינו להפסיק לעשן תוהים המעשנים? זו פשוט חוצפה (ויש כאלו שאף מרהיבים ואומרים שמדובר בהצעת חוק פאשיסטית) . עם זאת, בפעם האחרונה שקראתי את הסטטיסטיקות הן דיברו על פחות מ 25% מעשנים מה שמותיר יותר מ 75% לא מעשנים. במקרה וזיכרוני אינו מטעה אותי – הרי שבניסוח מופשט, הדמוקרטיה היא סוג של "הרוב קובע" ואם 75% לא מעשנים אז ככל הנראה, הם הרוב.

התגובה לטיעון הזה איכשהו תמיד הופכת ל – אבל רגע, בלא מעשנים יש גם תינוקות וזקנים ומבוגרים שלא יוצאים לפאב.
התשובה לכך מתחלקת לשניים:
א. לא נכון – ההתפלגות של המעשנים / לא מעשנים בסטטיסטיקה לא לוקחת בחשבון תינוקות וילדים.
ב. גם בין המעשנים (שכן נספרים בסטטיסטיקות) יש כאלו שלא יוצאים לפאבים.

ואז יש את הטיעון הצדקני – "אני אדם מתחשב, אני מכבה כשמבקשים ממני".
רק שלא תמיד אני יכול לדעת אם אתם שייכים לאותם מתחשבים שבאמת יכבו את הסיגריה או שמא אתם משתייכים לאותם בריונים שיטרחו לנשוף לי בפרצוף (במקרה הטוב) או להכניס לי מכות (במקרה הפחות טוב). מה גם, שאם באמת הייתם מתחשבים כמו שאתם מנסים להציג את עצמכם – הייתם בודקים אם הסיגריה שלכם תפריע למישהו לפני שאתם מדליקים אותה ואני מראש לא הייתי צריך לבקש שתכבו.

ויש את הטיעון של "העולם כל כך רע, יש כולסטרול, אוטובוסים מזהמים, אנטנות סלולאריות ודווקא לכיף שלי עם הסיגריה נטפלת?" או בניסוחו האחר – "אפשר לחשוב שהמצב כל כך טוב שלא נותר כלום לתקן"
וגם על זה יש שתי תשובות – האחת – מה הקשר? איך בדיוק קשור הכולסטרול בדם שלך לעשן שאתה נושף לי בפנים?
כשאני חוזר הביתה מהפאב אני מסריח מסיגריות, כשאני חוזר הביתה מהרחוב אני לא מריח כמו אגזוז של אוטובוס.
אבל התשובה האמיתית היא – שהטיעון עצמו אינו תופס כי לאט לאט ובמקביל מטפלים בכל הבעיות. העולם לא יהיה מתוקן בבת אחת אבל כל מסע מתחיל בצעד אחד קטן. ועכשיו החוק נגד עישון במקומות בילוי מצטרף לשורות של חקיקות שאחראיות על בדיקות קרינה לאנטנות סלולריות, חקיקות על התקנות של אנטנות סלולאריות, בדיקות לגבי כמויות מזהמים שפולטים רכבים ואפילו מפעלים היום נסגרים בגלל שהם פולטים אל הסביבה חומרים רעילים (פרוטרום ליד עכו למשל שבמשך שנים שפך פסולת ברום ושאר מזהמים אל חוף הים).

ובכלל, בזמן האחרון מציעים לנו, חובבי האוויר הנקי, לפתוח מקומות בילוי פרטיים משלנו שיהיו מוגדרים כמקום נקי מעישון. השאלה המעניינת היא למה לא מתאגדים המעשנים וקמים לפתוח מקומות בילוי למעשנים בלבד. אם הקהל המעשן הוא הרכיב העיקרי של הפאבים, הרי שמקומות למעשנים בלבד אמורים להיות להיט. מצד שני, מי שהציץ פעם אל פינת העישון בסינמה סיטי ביום של כנס, או יתרה מזאת, העז להיכנס פנימה, זכה לראות קוביית זכוכית שבתוכה ענן עשן (וסירחון בלתי נסבל). הסיבה שהמעשנים נלחצים היא לא כי "מחר יאסרו עלי לעשן בבית" אלא כי פתאום הם מבינים שהברירה שלהם היא מקומות בילוי נקיים מעשן במחיר של לצאת החוצה לסיגריה או לחילופין לשבת בתוך ענן עשן מצחין – הרגשה לא נעימה גם למעשנים הכבדים במיוחד.

בסופו של דבר, בימים האחרונים אני שומע שלל של טיעונים מופרכים שמסבירים לי למה הזכות של המעטים לעשן בפאב, עומדת מעל זכותם של הרבים שלא יעשנו עליהם. עד לפני עשור למשל עישון במטוס היה אופציונאלי, לפני 20 שנה, יכולתם להדליק סיגריה באוטובוס ואף אחד לא היה יכול להגיד לכם דבר – איסור העישון במטוסים ובאוטובוסים נראים לנו כיום כמובן מאליו למרות שבסופו של יום הוא חוקק מאותן סיבות בדיוק כמו אלו שאסרו על העישון בפאב.
לא משנה איך חובבי העישון יסובבו את זה, כשהם מעשנים עלי, הם כופים על סביבתם את עשן הסיגריות שלהם. לא רק שזה מסריח, מפריע ומזיק לבריאות זה גם מעשה של ביריונות. לאלץ אותי (או כל אחד אחר) לשאוף עשן סיגריות לא שונה בהרבה מלטפוח על ישבנה של בחורה שעוברת לידך בפאב. רק שעד עכשיו כן היו לנו חוקים כנגד הטרדה מינית ולא היו לנו חוקים כנגד הטרדה ריאתית.

הפוסט הטרדה ריאתית פורסם על ידי ~ניצן~ בבלוג המכללה

הרכבת שמצולמת כאן היא הרכבת מנהריה לבאר שבע, יום ראשון בבוקר, בשעה 7:11 דקות. התמונה הזו צולמה בתחנת חיפה מרכז השמונה כשיש לה למעשה עוד 2 תחנות בחיפה, 4 בתל אביב ואז לבאר שבע דרך לוד, קריית גת ואם אני לא טועה, אפילו דרך נתב"ג.
מרגע צילום התמונה, ייקח לנוסעים ברכבת מעל לשלוש שעות להגיע לבאר שבע אם ירצה המזל ולא יהיו שיבושים בדרך. ברי המזל שביניהם אפילו יישבו כל הדרך, חלקם האחר יצליח להשתלט על מקומות שנעזבו בת"א.
מי שיתרכז בתמונה (או נכח במעמד ההסתערות על הרכבות של יום ראשון) יוכל לראות שהרכבת כל כך עמוסה, שאפילו האנשים שעומדים על הדלת דחוסים. הבחור שעומד כאן בחוץ לא הצליח בסוף לעלות לרכבת הזו. למזלו, 5 דקות אחר כך יש רכבת נוספת לת"א (עוצרת בעתלית, בינימינה וחדרה, אם הכל עובד כשורה ולא מחליטים להפוך אותה למאספת מלאה), בניגוד לרכבת המצולמת, הרכבת שמגיעה 5 דקות לאחר מכן בד"כ מגיעה ריקה לחלוטין.
אותו כלל אגב, חל בימי חמישי החל משעות הצהריים. הרכבות מלאות בחיילים וסטודנטים שחוזרים מהדרום לסופ"ש בבית, עמוסות לחלוטין.

הפוסט רכבת, ראשון בבוקר פורסם על ידי ~ניצן~ בבלוג המכללה

מסתבר שהחברה החייכנית הזו, החליטה שיום חמישי בצהריים זה טוב כדי לשתול לכל המנויים שלה הודעה על שידרוג במערכות ושינוי בשם המשתמש. כנראה שמישהו באינטרנט זהב חשב שהדרך הכי פשוטה היא לעשות את זה היא לאלץ את כל המשתמשים שלהם להריץ רכיב ActiveX שאמור ככל הנראה לעדכן את שם המשתמש בתוכנת הדוא"ל ואת שם המשתמש בחייגן. רק שבית הורי, מחובר ברשת עם ראוטר, והאקטיב איקס קצת מיותר במקרה שכזה. אחרי שתי שיחות למוקד של אינטרנט זהב התברר שהרכיב אמור להבין לבד שהמחשב מחובר דרך ראוטר ולבטל את עצמו.

למה ככה?
מה קרה לימים בהם היו שולחים מכתב, או לפחות מייל, טורחים לעדכן מראש, עושים תקופת חפיפה? למה ככה לאנוס מחשבים של לקוחות, להשתלט על הדפדפן, לחסום את תוכנת הדוא"ל ולהכריח את המשתמש להריץ אקטיב איקס?

ומילא בחרו באפשרות הזו, אבל למה לא להתחשב קצת? למה לא לעשות את זה ב 8 בערב, כשכולם בבית ויש מי שיכול לתפעל את המערכת? מעניין מה יעשה מי שלא יכול להריץ אקטיב איקס.

הפוסט Smile? Cry! פורסם על ידי ~ניצן~ בבלוג המכללה

בקיצור, הלכו החברה בלוטוקלאב וקצרו את מספרי הסלולר שלי (ועוד אלפים ככל הנראה), התקשרו ואז ניתקו – על מנת שהשיחה תהייה על חשבוני ולא על חשבונם, ביקשו שאשלח SMS בשביל להרשם ולבסוף לא השאירו שום דרך להסיר מרשימת התפוצה שלהם.
נראה לי שזה ספאם, אבל יותר גרוע – זה סוג של חוצפה וזה פשוט מרתיח. אם יש עו"ד בקהל שיכול לעשות משהו עם זה – שיבורך.

הנה ההקלטה, מספר הטלפון אליו יש לשלוח את ה SMS הוחלף בצפצוף.

הפוסט החוצפה של לוטוקלאב – 0722777777 פורסם על ידי ~ניצן~ בבלוג המכללה

חיקוי קוד פתוח של iPhone
הכותרת הזו הייתה רק הטיזר שהתפרסם בעמוד הראשי של ערוץ המחשבים. הכותרת הפנימית רגועה קצת יותר אם כי עדיין מרתיחה: "בקרוב: מכשיר סלולרי דמוי iPhone בקוד פתוח".
מה עבר למחבר הכותרת החביבה הזו במוח? דמוי iPhone? דמוי? האם הוא חשב לרגע על לבדוק תאריכי הכרזה ומי קדם למי? המוקו הוכרז אי שם בתחילתו של חודש נובמבר 2006. והאיפון? האיפון הוכרז רק בינואר 2007 – רק חודשיים לאחר מכן. בבלוג של פופולר סיינס למשל, הם בחרו לתת את הכותרת Open Source Strikes Again באשר ל"מערכת היחסים" של איפון ומוקו. או מה לגבי גיזמודו ששאלו: "
OpenMoko Smartphone: Did They Have a Time Machine, or What?" בהציגם תמונה של המוקו ושל האיפון? אגב, שני הקישורים הללו מגיעים מתוך תיק העיתונות של המוקו ביחד עם עוד מספר קישורים מתוארכים. אגב, לרגע אני לא בא בטענה אל אדר שלו, מתוך היכרותי איתה, אני מניח שלא היא האחראית לכותרת הזו, למרות שהיא החתומה על הכתבה.

היום, אושרה לקריאה ראשונה הצעת חוק שבאה לתקן עוול שנעשה כלפי ציבור האופנוענים והעלה את מחירי הביטוח למימדים כמעט בלתי פרופורצינאלים. לפני פחות מחודש נאלצתי לחדש את הביטוח על האופנוע שלי שבעקבות השינוי קפץ לו ל 4500 שקלים – ואנחנו מדברים פה על ביטוח חובה + צד ג' בלבד. אם הייתי רוצה גם ביטוח מקיף הייתי מתקרב אל ה 7000 שקלים. עבור רכב פרטי, ב 4500 ש"ח ניתן לקבל ביטוח מקיף כולל שלל צ'ופרים כגון ביטוח לרדיו, שמשות, רכב חלופי וכ' (בהנחה של ביטוח שמי, נהג בודד, מעל גיל 24 וכ'). עפ"י הסטטיסטיקות של משטרת ישראל, ברובן של תאונות האופנועים התאונה נגרמת בגלל הרכב, מבחינת הנזק לעומת זאת, דווקא האופנוען "מנצח". לפני שנתיים בערך, בעודי נוסע ברחוב צר המעוטר בפסי האטה, החליטה הנהגת מאחורי שאני נוהג לאט מדי ונגחה "בעדינות" בחלקו האחורי של האופנוע שלי. התיקונים שנדרשו לאופנוע בעקבות אותה "נגיחה" עלו כ 8000 שקלים בעוד שהרכב שלה בקושי קיבל שריטה. ובכל זאת – העלות של הביטוח שאני כרוכב האופנוע משלם היא כפולה מאשר העלות של הביטוח של אותה נהגת.
ולמה זה מרגיז? כי במקום לבחור כותרת שתבהיר איך מאבק של אוכלוסיה שלמה סוף סוף רואה סיכוי לפיתרון במאבק שנמשך זמן רב, הכותרת מייצרת אנטי בקורא. למה? כי כשחושבים על אופנוענים – פתאום כולם חושבים על השליח של הפיצה שחתך אותם ברמזור במקום על הרצון של כל אופנוען להגיע הביתה בשלום. מי שלא מאמין, מוזמן לעבור על התגובות, אני ממליץ במיוחד על התגובות של COLT ו Max D (מודגשות), כקול נוסף של הגיון בים של התלהמות.

הפוסט כותרות מעצבנות פורסם על ידי ~ניצן~ בבלוג המכללה