הפחד של רוב המגיבים ממוקד סביב הרגע שבו חברות האינטרנט בישראל יחליטו לאמץ גם כאן את השיטה. במדינה שבה ההורדה היא סוג של "לי יש הכי גדול" מהלך שכזה בהחלט מהווה גורם מלחיץ. שתי הגישות העיקריות הן גישת ה"נעבור לספק אחר" ו"הספקיות הן לא בסדר", רוב הגולשים שמביעים התנגדות לצעד שכזה הם בדיוק אותם גולשים שיודעים שהם יצטרכו לשלם יותר.

"המצב קטסטרופלי, הגענו כבר ל-800 אלף כלי רכב מדי יום" – כך אמר מנכ"ל חברת נתיבי איילון, שי ברס, בכנס חברות משרד התחבורה שנערך בסוף השבוע. "מדי שנה חל גידול של 10% במספר כלי הרכב הנוסעים באיילון, ואנחנו על סף קריסה. אין עוד כביש עם נפחי תנועה כאלה בעולם, ודרושים לנו אמצעים לניהול ביקושים".

מתוך דמארקר

כאחד שמגיע אל ת"א על בסיס יומי ברכבת, יוצא לי לראות את הפקק הנפרש על אילון בכל בוקר. מה שמתחיל בתור זרם קליל של מכוניות ליד האוניברסיטה הופך לגוש חסר תנועה ככל שמתקרבים לעזריאלי. כשדיברתי על הקול"ש בפעם הקודמת, אמר אילן שהדוגמה הנכונה יותר תהייה הדוגמה של כביש אגרה, והוא צודק. כאשר נפתח כביש 6 לתנועה הוא היה כמעט ריק במשך רוב שעות היום, פקקים כמעט ולא נראו על פניו. היום לעומת זאת, נסו לעלות על הכביש בשעה 6 כשכל בית ישראל חוזר הביתה מהעבודה ותרגישו איך התנועה זוחלת בעצלתיים.
המשותף לשני הכבישים הללו, היא שרוב הנהגים עסוקים בלהתעצבן על גודל הכביש (מה הבעיה, שיוסיפו עוד נתיב) במקום להבין שההתעקשות שלהם לעלות על הכביש לבד (במקום לארגן סבב נהיגה עם עוד 3 עובדים שגרים באזור לצורך העניין) היא חלק מהבעיה. אם באיילון רוב הנהגים מקבלים את זה בסוג של הבנה (או למעשה קבלה של "נו, ככה זה") הרי שבכביש שש, כביש שהנסיעה בו עולה כסף מפלס העצבים עולה. כשהנהג משלם כסף על השירות הוא רוצה לקבל את השירות במלואו. עצם העובדה שככל שיש יותר נהגים על הכביש מאיטה את איכות השימוש של כל שאר הנהגים בכלל לא מעניין – שילמנו כסף, אנחנו רוצים שירות.

וככה זה גם באינטרנט, רוב התגובות כנגד נושא הגביה, מהירות הגלישה ונפח ההורדה מתבטאות בכל מיני פליטות כגון "שיוסיפו עוד שרתים, זו לא הבעיה שלי". מה שכל הגולשים הללו לא מוכנים לקבל (או להבין) זה שהבעיה היא לא השרתים, הבעיה היא רוחב הפס של התעבורה היוצאת / נכנסת מ/אל ישראל. כמו נתיבי איילון או כביש 6, רוחב הפס הוא קבוע וככל שיש עליו יותר משתמשים הקצב שכל משתמש מקבל יורד. בשעות העומס, הגלישה עלולה להיות איטית במיוחד ואז כולם מגיעים בטענות לספקיות על כך שלא מקבלים את הקצב המובטח. המשתמשים מעוניינים שירחיבו את הפס, אבל לא מוכנים להגדיל את התשלום. חברות האינטרנט לא מעוניינות להשקיע ברכישה של רוחב פס נוסף כי מדובר בהשקעה שלא משתלמת מבחינתה. וכך, הגענו למצב שבו שני הצדדים תקועים ומישהו צריך להפר את שיווי המשקל.

האחרון סוגר אורות ומזגן
אם מביטים בתגובות המצורפות לכתבות המדברות על תמחור לפי נפח, רובן אומרות – מה הבעיה, נעבור לחברה שתספק גלישה חופשית – אותנו לא ינצחו, החברות אינטרנט ישברו ראשונות. מה שלא לוקחים פה בחשבון זו העובדה שזה בדיוק מה שחברות האינטרנט מחפשות. החלום הרטוב של כל ספק אינטרנט הוא שמחר יעזבו כל המורידים הכבדים ויעברו אל המתחרים שלו. ההתנדפות שלהם תקל מאוד על נפח הפס שלו, תאפשר לו לספק שירות מהיר בצורה משמעותית במחיר זול משמעותי ולכן למשוך אליו לקוחות חדשים. במקביל הלקוחות הכבדים יעברו אל החברות המתחרות, יגדילו אצלן את העומס על רוחב הפס ויפגעו בצורה משמעותית בחווית הגלישה. הלקוחות הקלים, יתפתו במהרה לחבילה הזולה משמעותית אצל החברה הראשונה ויעברו אליה. בסופו של דבר, לא תיוותר לאותה חברה ברירה והיא תאלץ לשנות את צורת התמחור שלה כך שתכביד על הכבדים ותתגמל את המשתמשים הקלים. התוצאה תהייה שוב דילוג מאסיבי אל החברה הבאה שתציע חבילת גלישה חופשית וכן הלאה.
בשוק הישראלי, בו מספר חברות האינטרנט הוא כה מצומצם, החברה האחרונה שתבחר לאמץ טקטיקה שכזו תמצא את עצמה כורעת תחת רוחב הפס, מספקת שירות גלישה צולע ומחזיקה מערך שירות לקוחות בתפוקה מלאה שעסוק בתלונות. כאשר אותה חברה תשווה את החבילה שלה לחבילות של המתחרות זה עלול להיות מאוחר מדי מבחינתה. אם המהלך לא יתבצע בתבונה היא תאלץ להיסגר.
בסופו של דבר, לאחר מהלך שימשך כמה חודשים (לא יותר מחצי שנה) יתבצע שוב פיזור מחודש של כל הגולשים בתנאי תשלום חדשים כאשר הגולשים הקלים ישלמו מעט והגולשים הכבדים ישלמו הרבה.
למעשה, בשוק קטן כמו השוק הישראלי, שבו עמלות הבנקים מתואמות, התעריפים הסלולרים מתואמים ואפילו חבילות הגלישה מתואמות, לא יקח הרבה זמן מהרגע שבו החברה הראשונה תכריז על השינוי ועד הרגע שבו החברה האחרונה תיישם את השינוי. כמו בחיים האמיתיים, החברה שיקח לה הכי הרבה זמן להסתגל, תאבד את יוקרתה ואולי גם את כספה.

זה אפשרי, זה יגיע בקרוב ואני לא אתפלא אם ברגע זה יושב איזה צוות סיעור מוחות בכל ספקית אינטרנט בארץ ובעולם ומנסה למצוא את המודל האידיאלי לגבייה מלקוחות שיאפשר לו לנפנף את הלקוחות הכבדים ולנכס את הלקוחות הקלים.
בעבר, נטוויז'ן יצאו בחבילת ה"לא גלשת לא שילמת" הנודעת גם בסלוגן שלה "ואם ביום שלישי לא בא לי". החבילה הזו הייתה להיט, שכן הקונספט של תשלום רק על שירות שבו השתמשתי נראה לנו טרוויאלי לחלוטין. אז למה כיום לא נראה לנו טרוויאלי שעל שימוש עמוס יותר צריך לשלם יותר?

תמונת מבוא: jurvetson, CC-BY

הפוסט שימו פלומבה על הטיובה! פורסם על ידי ~ניצן~ בבלוג המכללה