הפוסט אל תספידו את העכבר פורסם על ידי ~ניצן~ בבלוג המכללה
]]>
הרעיון לממשקי משתמש חליפיים הוא לא חדש, העכבר נמצא איתנו כבר כמה עשרות שנים ולמרות כל הדיבורים, לא עושה רושם שהוא בדרך החוצה. בסרט דוח מיוחד, משתמש טום במסך שקוף ענק המגיב אל תנועות הידיים שלו, מי שהתבונן היטב שם לב בוודאי לכפפות שטום לובש ובעיקר ללדים הזוהרים בקצות האצבעות.
למעשה, המחשב לא יודע לזהות את התנועות עצמן, אלא הוא מתייחס אל הלדים המורכבים על האצבעות. מערכת תוכנה המנתחת את המיקום של כל אחד מששת הלדים (3 לכל יד) ואת המרחקים שלהם ביחד למסך וביחס אחד לשני יכולה לפענח את המשמעות של כל תנועת יד ובעזרת אימון מתאים לספק את התגובות המתאימות.
מדע בדיוני? מופרך? לא ממש, ג'וני צ'אנג לי (בווידאו הבא) פיתח כבר כמה סוגים של מערכות המבוססות על השלט הנינטנדו וי ומדגימות שליטה מרחוק, סוג של "דוח מיוחד" בגירסת אלפא מוקדמת.
גם פריים סנס, סטארטאפ ישראלי, פיתח לא מזמן מערכת מבוססת מצלמה היודעת לזהות את מיקומם של אובייקטים במרחב לאחר כיול קצר ומאפשרת להשתמש בכל בקבוק פלסטיק כהגה למשחק מירוצים (ויש להם יופי של וידאו ביוטיוב, רק שאני לא מוצא אותו, לינק יתקבל בברכה).
כל הממשקים הללו הם בהחלט אפשריים ובשלבי מימוש כאלה ואחרים אבל מה מידת הפרקטיות שלהם? כמובן שזו יופי של טכנולוגיה להדגמות, לחדר ישיבות, לכנס וכיוצ"ב, אבל כמה משתמשים משרדיים / ביתיים באמת ימצאו טכנולוגיה שכזו נוחה לשימוש? האם מישהו חושב שלהדפיס עם הכפפות של טום יהיה נוח? או לחילופין לשלוח את היד בכל פעם אל מסך המחשב רק כי הוא גם מסך מגע?
באותו סטטוס מצויה גם טכנולוגיית הזיהוי הקולי. אני חושב שאי שם בשנת 2002 הצלחתי להפעיל את פונקציית הזיהוי הקולי ב XP והתחלתי במסע ה"אימון" המפרך. חצי שעה לאחר מכן ואאוטלוק עדיין סירב לשלוח את המייל לקול הפקודה "send" עד שלבסוף נשברתי ושלחתי ידי אל העכבר. את המייל כמובן נאלצתי להקליד כי תמיכה בעברית עוד לא קיימת, אבל כפי שמיקרוסופט הדגימה לנו לפני שנתיים, גם התמיכה באנגלית עדיין רחוקה משלמות.
אבל נניח לרגע שאכן התמיכה הקולית הייתה מושלמת, מישהו רוצה לדמיין איך היה נשמע יום עבודה באיזור של אופן-ספייס? דמינו לרגע את הבאג שנוצר בגלל שמישהו אמר בטעות את המילה if ליד מפתח מבלי שזה שם לב, או את ידיעת החדשות שמכילה קצת מידע על סלבריטאי זה או אחר בגלל ששני העורכים יושבים אחד ליד השני.
אבל אם זה מטריד, נסו לחשוב עוד שניה אחת על ההתממשקות עם המחשב בשיטה הזו – איפה שמים את המיקרופון? יש ארבעה סוגים של מיקרופונים – אלו שעומדים על השולחן, אלו שנצמדים עם קליפס לדש הבגד, אלו שמורכבים ביחד עם האוזניות וכמובן – האלחוטיים.
האלחוטיים הם הנוחים ביותר למשימה הזו כיוון שהם לא כובלים את המשתמש לשולחן העבודה שלו, מצד שני מיקרופון אלחוטי איכותי עולה לא מעט כסף ועדיין יש איתם כל מיני בעיות התחברות / התנתקות. המיקרופון השולחני כופה תנוחת עבודה לא נוחה על המשתמש, ומי שכבר ניסה לעבוד עם אוזניות בוודאי מכיר את השלב שבו באים לקום ומושכים חצי שולחן ביחד עם החוטים. בסופו של דבר, עד כמה שהטכנולוגיה הזו כבר "כאן", היא עדיין רחוקה מאוד מלהיות כאן באמת.
למרות מה שטורחים להציג לנו בסרטי המד"ב, שיטת העבודה הקונבנציאלית עדיין מתנהלת אל מול שולחן עבודה שעליו מונח מסך. אלא אם הבוס שלכם מתעלל בכם באיזה קיוביקאל קטן, זה אומר שיש לפחות כמטר בינכם לבין המסך, מה שמצריך איזושהי תנועתיות כדי לגעת בו. הצורך הזה בתנועה מבטל את רוב ממשקי המסך מגע שכן אנחנו לא באמת נתנדנד לכיוון המסך בכל פעם שנרצה להזיז חלון. גם ממשקי "דוח מיוחד" למיניהם, לא ממש רלוונטיים כרגע שכן המקלדת עדיין מהווה את אמצעי הקלט הראשי שלנו. לצורך העיניין, אנחנו מסוגלים להסתדר בלי עכבר (בקושי רב עבור רוב האנשים, אבל בהינתן המצב הם יסתדרו), שימוש במחשב ללא מקלדת לעומת זאת הוא הרבה יותר קשה (ונכון שיש מקלדות וירטואליות ועדיין…). הצורך לתחזק שני אמצעי קלט בו זמנית, הופך את רוב אמצעי הקלט ה"חדשניים" ללא רלוונטיים למשתמש הביתי / המשרדי.
גם הזיהוי הקולי לא יבוא כל כך מהר ובטח שלא יחליף את המקלדת והעכבר אלא לכל היותר יבוא כתוספת (לפחות בשלב הראשון). הכבילה למחשב, ביחד עם הצורך בסביבת עבודה שקטה, תרגול אינטנסיבי של המשתמש בכל מעבר בין עמדות. כמובן שהעובדה שהמחשב מקבל "הכתבה" ולא "מבין" את הטקסט גם היא בעייתית, ונראה אתכם מצליחים לגרום למחשב להבין את ההבדל בין עט, את ועת או בין sheep ל ship.
כן, יש מצב שבו העכבר יעלם בעוד שנתיים או שלוש, זה לא לגמרי מופרך, אבל רוב הסיכויים שזה יקרה ע"י טכנולוגיה אחרת, משהו שאנחנו עדיין לא מכירים גם לא מסרטי המד"ב למיניהם. אבל עד שזה יקרה, לא נראה לי שהעכבר יעזוב אותנו כל כך מהר.
הפוסט אל תספידו את העכבר פורסם על ידי ~ניצן~ בבלוג המכללה
]]>הפוסט 3.0, 8.04, 500 פורסם על ידי ~ניצן~ בבלוג המכללה
]]>הכל התחיל ביום ההשקה של פיירפוקס 3, איכשהו קיוויתי שמישהו טרח לייצר חבילה מתאימה ולהכניס אותה אל תוך מנהל החבילות של אובונטו כדי שאני אוכל לסמן V ולקבל את פיירפוקס 3. אופטימיות כלשהי מסתבר, החבילה הכי עדכנית של השוא"ש במנהל החבילות הייתה עדיין באלפא. בסופו של דבר נשברתי והורדתי את הקובץ מהאתר של מוזילה. מתוך רצון להשאיר בידי את האפשרות לחזור לגירסה 2 באם 3 לא תמצא חן בעיני, התקנתי את החבילה אל מחיצת ה opt וביצעתי הפניה של הקריאות בעזרת dpkg-divert. זה עבד מצויין עד היום בבוקר, או אז קרס השוא"ש וכשהתאושש – כבר היה מסורס. סרגל הלינקים שלי התרוקן, כפתור החזור הפסיק לעבוד, הטקסט בשורת הכתובת לא התעדכן בכל מעבר עמוד, קליק ימני לא תפקד – בקיצור, קטסטרופה.
מזל שהשארתי את הגירסה הקודמת, אמרתי לעצמי בעודי מנסה לבטל את ההפניות ללא הצלחה. עכשיו לא רק שהגירסה החדשה לא פעלה אלא שגם הניסיון להפעיל את הגירסה הקודמת כשל והניב הודעת שגיאה על הרשאות וילדים (child process). עוד קצת משחקים ובסופו של דבר הצלחתי להפעיל בחזרה את הגירסה החדשה תחת המגבלה של הרצה דרך חלון טרמינל. מספר הפעמים שסגרתי בטעות את הטרמינל ובעקבותיו את הדפדפן הראו לי שזו לא הדרך הנכונה.
8.04
הימים בהם רצתי לשדרג את מערכת ההפעלה בכל גירסה חדשה תמו להם מזמן. רק לא מזמן שידרגתי את האובונטו שעל הלפטופ שלי מ 7.04 ל 7.10, זו גם הייתה הגירסה על המחשב השולחני עד היום. אומנם, באובונטו יש מנגנון שידרוג נוח למדי עוד מגירסאות ה 5 שלו, אבל איכשהו תמיד התוצאה הייתה זהה – או שהשדרוג "הצליח" ולאחר מכן המערכת לא הצליחה לאתחל ונאלצתי לבצע התקנה נקייה או שבדיוק כשהתהליך היה ב 99% וכבר ראיתי את הסוף איזו חבילה קריטית הייתה כושלת והמערכת הייתה מבטלת את השידרוג ומשחזרת את המצב הקודם. גם זה לא תמיד עבד ובמילים אחרות – שוב סשנים ארוכים של נסיונות שיחזור. אבל השידרוג מ 7.04 ל 7.10 על הלפטופ הלך חלק והשמועות ברשת אומרות שהשידרוג ל 8.04 הוא יחסית בטוח וככה החלטתי לנסות לבצע שידרוג.
השידרוג כשל, הפעם, למזלי, זה קרה בהתחלה כאשר המערכת הודיעה שאין לי מספיק מקום פנוי בכונן. מעל 2 ג'יגה פנויים צריך בשביל לאפשר שידרוג, היו חסרים לי 300 ואובונטו לא הסכימה. לא קיבלתי אפשרות ערעור, לא נשאלתי אם אני מעוניין לשמור קבצים זמניים במקום אחר – פשוט ולעניין – אין לך מקום, תפנה ואז דבר איתנו.
2 כוננים קשיחים של 80 ג'יגה יש לי במערכת. בפעם הראשונה שהתקנתי עליה אובונטו יצרתי שתי מחיצות בנות 10 ג'יגה כשאחת הייתה מחיצת השורש והשניה עבור home. נפח של 10 ג'יגה נראה לי אז מוגזם, בעיקר בגלל שהמערכת הראשית שלי באותה תקופה הייתה XP ואובונטו הייתה סוג של התנסות (מוצלחת למדי). למרות שמאז כבר ביצעתי מספר פעמים התקנות נקיות הן של XP והן של אובונטו, חלוקת הכוננים נותרה זהה. רק בחצי השנה האחרונה התחלתי לסבול מבעיות של מקום שנפתרה בד"כ ע"י העתקה של קבצים אל אחת מהמחיצות של חלונות (ותודה על התמיכה ב ntfs).
זה בערך היה השלב שבו נשבר לי, נכנסתי אל האתר של אובונטו והורדתי את האימג' של 8.04. בזמן שזה ירד קפצתי אל איבורי ובתוך 10 דקות הייתי בעליו הגאה של כונן ווסטרן-דיגיטל בנפח של חצי טרה (500 ג'יגה ב 350 ש"ח, לא רע).
חג החומרה
המחשב שלי נרכש בשלהי 2004, זה אומר שהוא קרוב לחגוג 4 שנים, זקן בכל קנה מידה של עולם המחשבים. אם בעבר הוא קיבל טיפול יסודי על בסיס חודשי, הרי שכיום הוא נאלץ להמתין לחג החומרה. מדי פעם יוצא לי לרכוש עבורו כל מיני שדרוגים קטנים. לעיתים זה עוד זיכרון, אולי מאוורר חדש, כרטיס זה או אחר וכדומה. כל החומרה החדשה הזו נאגרת על המדף ופעם בכמה זמן, כשיש קצת זמן פנוי אני מכריז על חג חומרה ודוחף את הכל פנימה. בחג הקודם נדחפו פנימה ספק חדש, 1 ג'יגה זיכרון וצורב DVD. הפעם, התווסף הכונן הקשיח והוחלף גוף הקירור של המעבד (פנטיום 4 פרסקוט בסוקט 478 – מעבד נוראי, עם נטיות התחממות וסוקט פרימיטיבי שלא מאפשר שידרוג). קצת הגדרות ב Bios והנה הכונן הקשיח במקום. באותה הזדמנות זכה המארז לפגוש את שואב האבק והוציא מבפנים אבק בנפח של חולדה קטנה – חג החומרה כבר אמרתי?
500
במשך שנים חינכה אותנו מיקרוסופט שהכונן הראשון הוא C, השני הוא D וכן הלאה עד Z (למי שהצליח להגיע עד שם, כבוד). בלינוקס לעומת זאת מעגנים כוננים ותיקיות, אין C או D אפשר (ומומלץ) לחלק את הכונן למחיצות ולקשר בין המחיצות והתיקיות. בעבר כאמור הסתפקתי בלעגן את home למחיצה נפרדת של 10 ג'יגה. את הכונן החדש חילקתי לשלוש מחיצות של 100 ג'יגה (שורש, home ו var) ועוד 200 פנוים שאני עדיין לא ממש יודע מה לעשות איתם. חצי שעה מאוחר יותר אובונטו 8.04 הותקנה, ועליה כבר הותקן שוא"ש 3.0b. עידכון קטן (300 מגה), הפעלה של תמיכה בעברית, וסימון של כל התוכנות החביבות (עוד 550 מגה) ואפשר להתפנק בשנ"צ. עוד נותרו קצת טוויקים קטנים אבל אני כבר מרגיש בבית. נראה לי שהשלב הבא יהיה לרכז את כל החומר משני הכוננים האחרים ולנתק אותם, אני לא באמת רואה איך אני מצליח למלא 660 ג'יגה.
הפוסט 3.0, 8.04, 500 פורסם על ידי ~ניצן~ בבלוג המכללה
]]>הצניחה הזו במחירי זכרונות הפלאש הפכו אותם לפיתרון שידרוג נפח מהיר. אם בעבר כרטיס CF בנפח של 64 מגה למצלמה דיגיטלית עלה כמעט 200 שקלים, הרי שהיום ניתן בפחות מ 50 שקלים להשיג כרטיסי SD בנפח של 2 ג'יגה.
SCM-4700
עבודה על הלפטופ תופסת נתח ניכר משעות השימוש במחשב היומיות שלי. אחת הבעיות העיקריות במחשבים של ימנו מצוייה ברגישות של משטחי העקיבה (אלו שהחליפו את אותה נקודה אדומה בין מקשי המקלדת). בתחילה רכשתי לעצמי עכבר קטן ופשוט (וצהוב) ב 40 שקלים, אבל השימוש בחוט הפך להיות מאוד לא נוח ברכבת. לבסוף נשברתי ורכשתי את ה SCM-4700 של Pleomax (סוג של מותג אלמוני שהמוטו שלו הוא a sensible bit of samsung) בעלות של 100 שקלים. אחד הדברים המגניבים בעכבר הזה זה העובדה שיש לו תא פנימי לאיכסון רכיב הבלוטות'. המנגנון בנוי כך שהכנסה של הרכיב אל התא שלו מכבה את העכבר וחוסכת סוללה. חוץ מזה, הוא קטן, קומפקטי וחשוב מכל – נוח.
GUIP201
לא מזמן התחדשתי לעצמי במדפסת לייזר של HP וגיליתי שאין לי איך לחבר אותה בצורה נוחה ברשת (הן מבחינת מחשבים פנויים והן מבחינת מיקום פיזי). הפיתרון בא בצורת מחשב ישן שהושב לחיים ואליו חוברה המדפסת. המחשב מבוסס מעבד דיורון ישן (ו 312 מגה Sdram – לך תשדרג את זה) שהייתרון העיקרי שלו זה חוסר ההתחממות שלו (מאוורר יחיד שיושב על המעבד והטמפ' היא 32 מעלות), יושב לו בצד ואליו מחוברת המדפסת. הפיתרון עובד, אבל יש לו שתי בעיות – הראשונה – כל הפסקת חשמל מוציאה את המדפסת מזמינות ומצריכה המתנה בהדלקה. השניה – שזה סידור יחסית מאוד מטופש ובזבזני.
במהדורת PCplus של החודש הייתה המלצה על ה GUIP201 של iogear. מדובר ברכיב שמתחבר בצד אחד אל הרשת הביתית ובצד השני מכיל חיבור USB המאפשר לחבר לרשת כל מוצר שהוא. לצורך העיניין מדפסת, אבל ניתן גם לחבר כונן קשיח נייד ולייצר כונן רשת בקלות וכל זה בעלות של 80$ – לא רע בכלל.
מלבד מתאם USB לרשת, יש באתר הזה עוד הרבה מוצרים שאנשי מחשבים יאהבו, האתר הזה מצטייר לי כרגע כסיכון בטיחותי לכרטיס האשראי שלי.