פוסטישי

1 בלילה, יושב מול האדמין. על השולחן כוסית של שיבאס, ורשימה של נושאים שאני רוצה לכתוב עליהם פוסט. 15 מכתבים שלא נקראו בג'ימייל, 120 פוסטים שלא נקראו ב RSS. בזמן האחרון, נראה לי שאני מאבד עניין, יש נושאים לכתוב עליהם, באמת שלא חסר – אבל פשוט קיימת תחושה כזו של מיציתי, של נמאס, של די – הנה זה נגמר.
מצד אחד חבל לי להפסיק לכתוב, אני אוהב את זה, זה סוג של תרפיה שכזו, ומצד שני – כל היום אני על המחשב בעבודה, למי יש כוח לתחזק גם את הבלוג. בימים הראשונים, הייתי מתחיל את היום בסיבוב על דיג, אנדגאדג'ט ודומיהם ומחפש משהו מעניין – עכשיו, גם לזה אין לי ממש כוח.
התעצבנתי על הרכבת, שוב, אני לא היחיד ככל הנראה. פוסטים כנגד הרכבת מתחילים לצוץ בכל מקום, וגם הנוסעים נעשו הרבה יותר ממורמרים. ביום חמישי הרכבת איחרה בכ 40 דקות, ובכל זאת – מעטים ניגשו למנהל התחנה לבקש את הפיצוי שמגיע להם.
גם אופן אופיס נצנצו לי כל השבוע אל מול העיניים בעקבות ההודעות עדכונים של ג'אווה שטרחו להכריז על האפשרות לקבל אופיס בחינם. על זה מתווסף פוסט על פירסום בבלוג שמחכה כמה שבועות בתור טיוטה ומחכה לפיסקת הסיום שלא באה, פוסט על מצב השכירות בת"א ולמה רנט קונטרול לא בהכרח יעזור ואפילו פוסט מלפני כשנתיים לגבי אינטליגנציה מלאכותית ולמה אנחנו עדיין רחוקים, שנעצר בערך בעת כתיבת הפיסקה השלישית.

ולומר את האמת… גם מהפוסט הזה, נשבר לי באמצע