ביום חמישי בבוקר, הרגשתי את הדקירה המוכרת הזו במאחורה של הגרון. אני הולך להיות חולה בסופ"ש אמרתי לעדי שתהתה מאיפה אני יודע. ביום שישי בבוקר זה התפרץ, הרגשה בגרון כאילו בלעתי מסמר והוא החליט להישאר שם, מקשה על כל בליעה. עדי עשתה לי תה חם עם לימון ודבש וחצי שעה אחרי זה כבר פחות כאב.
תשכב, תנוח – זה מה שאנשים חולים עושים, נכנסים למיטה ולא מוציאים את האף עד שזה נגמר. אבל אני ועדי מתחתנים וכבר סגרנו על תאריך ועל גן ועכשיו נשאר כל השאר – צריך לראות DJ, צלמים ולחפש לנו רב. כך ביליתי את מירב השישי מטייל בת"א בסבב צלמים ואת השבת בסבב הורים. בראשון כבר הייתי גמור והיום החלטתי להישאר בבית חולה.
בשעה 9 התעוררתי סופית (גם ב 3:44, 5:27 ו 7) לקחתי את הספר וקראתי קצת, עד שנעשה לי משעמם. כל היום בבית, ואני לא טיפוס של מיטה. הספקתי להוריד כביסה מהחבל כי אמרו שירד גשם הלילה, לשטוף כלים כי כבר נגמרו לי הכוסות לקפה. לסדר את השולחן – כי הוא כבר באמת נראה קטסטרופה, להדביק את מתלה הבגדים שהתפרק ועוד כל מיני פיצקריי קטנים כאלה פה ושם. סימנתי וי על כל ערוצי ה RSS שלי שעדיין לא קראתי. התקנתי תוכנות שרשמתי לעצמי להוריד, שיחקתי קצת במחשב ועשיתי פרצופים מול המראה – בעיקר כאלה שבהם אני מנסה לראות את הלבן של העיניים שאדום כבר יומיים, או מנסה לנחש איפה האף יהפוך להיות אדום קודם בגלל מפגש עודף עם טישו.
שונא להיות חולה, שונא לשכב במיטה.
כתיבת תגובה