אזהרה: הפוסט הזה הוא בעיקר אמוציונאלי, זה אומר שהוא יהיה מבולגן, מצטער אם לא טוב לכם, כרגע, גם לי לא כל כך.
אני עולה ללבנון בקרוב, לא סתם ללבנון, אלא לאותה גיזרה ארורה שבה נחטפו אהוד גולדווסר ואלדד רגב באירוע שסימן את פתיחת מלחמת לבנון השניה. היינו בסקירת גיזרה למפקדים לא מזמן, כמובן שטרחו להראות לנו איפה זה קרה, באותה הזדמנות הסבירו לנו שאותם מוצבי חיזבאללה שאנחנו רואים בכל מקום הם לא הבעיה. הבעיה, היא כל אותם המוצבים שאנחנו לא מסוגלים לראות. כאלה שחפורים בתוך היער, בין העצים וגם אם תדרוך עליהם לא תדע שהם שם.
אני אהיה בן 34 בינואר הקרוב, זה אומר שמלבד אותן שלוש שנים כלוחם בסדיר, אני גם עושה מילואים כבר 11 שנים בערך. זה גם אומר שהפעם הקודמת שהסתכלתי על גדר הגבול הזו הייתה מהצד השני שלה לפני שעוד מלאו לי 20. זו גם הייתה הפעם הראשונה שיצא לי להתמודד עם מוות של חבר. זו לא הייתה הפעם הראשונה בה פגשתי במוות, סה"כ התנדבתי במד"א מאז גיל 16 ועד לגיוס וכמות הפעמים שבהן זכיתי ב"תענוג" המפוקפק של להכניס גופה אל "האגף השקט" ברמב"ם מצריכה יותר אצבעות מאשר יש לי.
לא הייתי שם כשאושרי שוורץ נשרף למוות, סה"כ הוא היה בגולני ואני בגבעתי. את המידע הזה קיבלתי בדמות החיוך שלו על השער הראשי של ידיעות אחרונות שהגיע אל הבסיס עם אחד החיילים ביום ראשון. לקח לי רגע לעכל שזה באמת היה הוא, אחר כך, כבר כלום לא עיניין אותי. זה לא שלא ידעתי שאפשר לההרג בלבנון, זה שפשוט ההבדל בין לדעת ללהפנים הוא עצום.
מור אלרז היה הבא, ב 2002 כבר השתחררתי מהצבא והייתי סטודנט בטכניון, אבל מור, שהיה קצין בפלוגה שלי, המשיך הלאה בדרגות. עד שיום אחד, בעת התקלות בעזה, המחבלים הרגו אותו, ואז ביצעו וידוא הריגה ואז חוררו אותו עוד קצת בשביל הכיף.
שנה מאוחר יותר, גיליתי שגם במילואים, אתה לא חסין. עמי כהן נהרג כאשר כוח מפלוגת המילואים שלי יצא למעצר של מבוקש. עלי עלאן הסתתר מאחורי דלת ותפר אותו בעת ניסיון מעצר. אותו עלי עלאן אגב היה עצור בישראל בשנים 94-99, ושוחרר מהכלא בעקבות הסכמים עם הפלסטינאים, באופן לא מפליא בכלל הוא חזר לטרור והיה אחראי לתכנון מספר פיגועים גדולים בהם נהרגו כמה עשרות ישראלים (חיפה – 17, צומת פת בירושלים – 19, קריית מנחם – 12)
ובכל זאת, פעם בשנה (לפחות) אני עושה פאוז לחיים שלי, מחליף משרד עם מחשב ומזגן בשכפ"ץ קרמי וג'יפ ממוגן. אני לא שם כי אני רוצה להיות שם, אני שם כי מישהו צריך להיות שם. כי לא משנה כמה פנאטים הזויים שמשוכנעים שאני סוג של פושע מלחמה יזעקו, בסופו של יום מישהו צריך להיות שם במחסום כדי למנוע מחגורת הנפץ להגיע לישראל, ומישהו צריך לבצע את המעצר כדי שהמחבל שאמור היה להתפוצץ בישראל לא יגיע אליה. ומישהו צריך לעשות את המארב ההוא בהרי ירושלים כדי לתפוס את אותו מחבל בדרך לישראל.
וזה עובד וזו הסיבה העיקרית שכמות פיגועי ההתאבדות בישראל ירדה פלאים. לא החומה ולא "הסכמים" או רצון לשלום – אלא עבודה קשה ומאומצת של מודיעין ולוחמים שעוצרים את הפיגוע הבא עוד לפני שהוא קרוב להיות פיגוע.
יש אנשים שמתנדבים למילואים, אני מסופק אם אני אעשה את זה. ביום שבו יגידו לי תודה, אתה משוחרר קרוב לוודאי שאני אקום ואלך מבלי להסתובב לאחור. גם כך, בשנים האחרונות, מאז שיש לי אישה וילדה, כל תקופה כזו מלווה בהרבה יותר פחד, חשש ודאגה.
ויש את גלעד, שבדיוק כמוני נשלח על ידי המדינה לבצע משימה. הוא לא התנדב, צה"ל הוא לא צבא מקצועי אלא צבא גיוס חובה. הוא נחטף מתוך שטח מדינת ישראל, והוחזק בשבי במשך 5 שנים מבלי לראות עורך דין, משפחה, או אפילו נציג של הצלב האדום או כל גוף אחר. והנה פה צובט הלב, כי מצד אחד, לו הייתי במקומו, הייתי רוצה שמדינת ישראל תעשה כל שביכולתה כדי לשחרר אותי. אנחנו יכולים לדבר עד מחר אם המחיר הוא גבוה או נמוך, האם 20 מחבלים יותר או פחות זה מה שיעשה את ההבדל, אבל בסופו של דבר, כלום לא היה מעניין אותי מלבד לדעת שהמדינה ששלחה אותי בשמה, תיקח את האחריות להחזיר אותי.
ומצד שני, 1000 המחבלים הללו יחזרו אל שורות החמאס, הם לא מביעים חרטה, אין להם סיבה, הם חוזרים כגיבורים. ואחרי שהחגיגות יגמרו, הם ירדו אל מתחת לרדאר ויתחילו לתכנן את הפיגוע הבא, את חטיפת החייל הבאה, את מתקפת הגראדים הבאה או כל דבר אחר.
השאלה היא לא האם העיסקה הזו תעלה לנו בחיי אדם, השאלה היא מתי זה יקרה וכמה אנחנו נשלם. וזו, שאלה קשה מאוד עם תשובה כואבת עוד יותר.
ועדיין, איפה עובר הגבול? אם משחררים מחבל אחד אז מדוע לא 2 ואם 2 אז מדוע לא 4. ואולי בכלל עדיף לנו לנקות את בתי הכלא שלנו מהמחבלים?
מה המסקנה? אין לי בשלב הזה, אני שמח בשביל משפחת שליט שמקבלת את הילד שלהם בחזרה אחרי 5 שנים, ומצד שני אני קורא את הדברים שאומרים אנשים שקרובי משפחתם נרצחו על ידי מחבלים שהיום משוחררים וכואב לי גם בשבילם.
ובכל זאת, אני עולה ללבנון בקרוב, לאותו מקום שבו נחטפו אלדד ואהוד לפני 5 שנים, למקום שהוא כל כך יפה ופסטורלי אבל יכול ברגע אחד להתפוצץ לך בפנים.
כתיבת תגובה