בתקופת שירותי הצבאי הסתובבתי עם מכשיר מוטורולה אימתני שענה לכינוי מנגו. זה היה מכשיר ברשת האנאלוגית והוא היה פרימיטיבי להחריד. למעשה הוא ידע לעשות דבר אחד – ודבר אחד בלבד – לאפשר לי להתקשר ולקבל שיחות.
עם הזמן עברתי לאורנג' – אל מכשיר הנוקיה 5100 המוכר והידוע, ומשם הדרך כבר הייתה פתוחה עד למכשיר הסוני אריקסון שבידי כיום.
את הטלפון שהייתי לוקח לצבא הייתי מטעין בתחילת השבוע והסוללה הייתה מחזיקה מעמד בצורה מכובדת ביותר למשך כל אותו השבוע. גם הנוקיות הראשונות שעברו דרכי הפגינו זמני שרידות סוללה מדהימים באורכם וברמת העיקרון – הייתי יכול לצאת בשקט מהבית מבלי להיות בפאניקה כי לא לקחתי איתי מטען.
עם כל הפוזות על הטלפונים החדשים – מסכים ברזולוציה מטורפת, תקשורת BT, רמקולים סטריאופונים ושאר קישקושים שנועדו לשכנע אותך לרכוש את המכשיר אבל כמעט ולא תעשה בהם שימוש – לא יכלו לדאוג לשדרג קצת את הסוללות? די מרגיז שהטלפון שלך כבה באמצע היום ואתה מגלה שלא רק ששכחת מטען אלא שגם לאף אחד במשרד אין מכשיר כמו שלך.
ואם כבר מטענים ותקנים לא הגיע הזמן שיכריזו על תקן חיבור אחיד לכל המכשירים הניידים (מחשבי כף יד וסלולריים למיניהם)? באמת שהייתי שמח אם הייתי יכול לסנכרן גם את המחשב כף יד, וגם את הסלולרי עם אותו המחשב מבלי להאלץ לזחול אל מתחת לשולחן כדי להחליף את כבל ה USB
כתיבת תגובה