בעולם הפיתוח מקובל להבדיל בין מהדורה לבין גירסה ולשנות את המספר המזהה של התוכנה בהתאם. ככה אנחנו יכולים להניח שהשינוי בין 1.2 ל 1.3 הוא יחסית מינורי לעומת 2.1 ל 3.2. כך למשל ההבדל שבין גירסה 2.8.1 ל 2.8.2 בוורדפרס כולל בעיקר תיקוני באגים ואינו כולל שינוי מהותי בדרך שבה המערכת מתפקדת. לצורך העניין המעבר בין 2.7 ל 2.8 הוא משמעותי הרבה יותר.
כמובן שמדובר רק בנוהג ואין שום "תקינה" כשמדובר בפרוייקטי קוד פתוח, ככה למשל wine עברה רק לא מזמן לגירסה 1.0 ואילו אובונטו קובעים את מספר הגירסה לפי מספר השנה והחודש בה היא יצאה (9.04 יצאה באפריל 2009). מצד שני, אם תנסו להשיג תקן ISO לתוכנה שלכם תגלו שכללי המספור הם מחמירים ביותר וכוללים גם את מסמכי התיעוד וכדומה.

וכל ההקדמה הארוכה הזו מדוע? כי פתאום הבנתי שהמונח הזה web 2.0 עולה לי על העצבים, הוא כאילו מציין שינוי גירסה של האינטרנט בעוד שכל ה"מהפכה" הזו שחוגגת פה בשנים האחרונות היא לא יותר מאשר שידרוג של ה GUI.

השנה הייתה 1994 ואבי חזר מסינגפור עם מודם 14.4KB. אינטרנט לא ממש היה והשימוש העיקרי היה בחיבור ל BBSים כשאימי עומדת מאחורי עם סטופר וירטואלי וסופרת פעימות מונה. קצת אחר כך קמה לה פה איזשהו אינטראנט ע"י בזק. היה מדובר בתוכנה שהותקנה על המחשב ופלאג שהתחבר ליציאת המדפסת והשילוב של שני אלו איפשרו גישה לתיבת דואר, צ'אט, לוחות מודעות וכדומה. לא הרבה זמן אחר כך כבר התחברנו לאינטרנט עצמו שעדיין היה בחיתוליו, לפחות בישראל.

אבל אין ספק שהשירות העיקרי בו חפרנו ונברנו היה דווקא ה irc, אותו שירות צ'אטים טקסטואלי שאיפשר לכל משתמש לפתוח חדר או להצטרף לחדר קיים ולהתחיל לדבר. עם הזמן התפתחו שירותים כגון chanserv שאיפשר למשתמש לרשום חדר כשלו או nickserv שאיפשר לשריין כינוי ולהגן עליו.

השלב הטקסטואלי של השירות הזה (הטרמינלי אולי יהיה מונח מדוייק יותר) הוחלף די מהר עם תוכנת ה mirc. תוכנה זו, שהתחברה אל שרתי ה irc סיפקה ממשק חלונאי והעניקה בונוס נוסף בצורת שפת סקריפטינג פנימית שאיפשרה להעניק פונקציונאליות נוספת לתוכנה. הסקריפטים כמובן לא איחרו לבוא וסקריפטים שהפכו את המירק לשירות הורדות קבצים (שכללו בין השאר גם ניהול יחס הורדה העלאה) או בוטי טריוויה החלו לצוץ במהירות.
הסקריפטים הפשוטים יותר ידעו פשוט להתממשק עם שירותי ה Chanserv או ה nickserv כדי לנהל רשימות חברים, פרופיל אישי וכדומה.

איך שלא תסתכלו על זה, אני לא חושב שיש דוגמא טובה יותר לכך שהאינטרנט בתחילת דרכו היה מלכתחילה עולם של תוכן גולשים. ואכן, דריסת הרגל של חברות מסחריות הייתה מינימלית והשימוש היה בין אנשים פרטיים בלבד.

אני לא יודע להצביע על היום המדוייק אבל אני זוכר שאי שם בשלהי 1999 מצאתי את עצמי מתחבר לאחד החדרים ומוצא אותו שומם למדי. אינטרנט זהב הקימו שירות צ'אט מבוסס דפדפן ובכך הנגישו שירות לאותם אנשים שלא הסתדרו עם ה MIRC. עולם ה IRC לא ננטש לגמרי, אבל מספר הנאמנים צנח במהירות במיוחד בחדרים שבהם שוחחו בעברית.

זו הייתה התקופה של הבועה והפריחה ולרגע נראה כי לכל אחד יש פורטל ביד. צמיחת הפורטלים העבירה את העסק לעולם של תוכן, לא עוד תוכן גולשים אלא מעבר לתוכן עורכים שיחליטו בשבילכם מה לקרוא ומתי.
אותן חברות תיעלו את תוכן הגולשים למקומות בהם יכלו לשקול ולמדוד אותן, את התעבורה הזו מכרו לחברות הפירסום ולנו מכרו את לוקש ה"אל תתלוננו על הפרסומות כי אתם מקבלים פלטפורמה בחינם".

זה לא web 2.0

כ 14 שנים אני ברשת וכשחושבים על זה לעומק לא קיבלנו שום שינוי מהותי באינטרנט שלנו אלא רק החזרנו את השליטה לידיים שלנו. אם בעבר ה IRC היה עבורנו הכל, הרי שכיום אנחנו מפצלים את הכל לשלל שירותים שונים אבל העקרונות נשארו זהים.

אם ניקח את טוויטר לדוגמא, האם קשה למצוא פה את האנלוגיה לחדר צ'אט עצום? כולם מדברים בכללי, חלק מדברים בפרטי, יש כאלו שסתם זורקים משפט ואחרים שמנהלים דו / רב שיח. האנלוגיה עד כדי כך דומה שאת נושאי השיחה (האש טאגס) אנחנו מסמנים בעזרת הסולמית (#) אותה סולמית שסימנה בעבר שם של ערוץ (chan) בערוצי ה IRC.

הורדות של תוכן? נאפסטר נחשב עבור רובנו כשירות שיתוף הקבצים הראשון, אבל כאמור, שיתוף קבצים על גבי רשתות ה IRC היה קיים עוד הרבה לפני.

את קבוצות הדיון של פעם החלפנו בפורומים ופייסבוק הוא בסך הכל שידרוג מטורף לממשק של nickserv הזכור לטובה.

בסופו של דבר, כל "מהפכת ה web 2.0" היא למעשה לא יותר מאשר החזרה של הרשת אל "בעליה" המקוריים – אנחנו – הגולשים. ורק בשביל סגירת המעגל אנחנו רואים איך שוב מנסות החברות הגדולות לאתר את נקודת החדירה שלהן אל תוך התוכן גולשים ורתימה שלו לשירותיהן.

אני משתמש בפליקר די הרבה זמן, כשלוש ומשהו שנים. כשפתחתי את החשבון בפליקר, לא ראיתי צורך להשתמש בחשבון ה pro כי סטים לא הכי עניינו אותי וגם המגבלה של 100 מגה בחודש לא ממש הייתה בעייתית. לכן, כשפתחתי את החשבון השארתי אותו כחשבון חינמי תוך הבנה שאני מוגבל ל 100 מגה העלאה בחודש.
שלשום, העלתי את התמונה ה 200 שלי לפליקר, זה עד כמה אני לא משתמש כבד והנה הופיעה לה הודעה מפליקר – סליחה, אבל אתה פה כבר שלוש שנים, העלית 200 תמונות ועדיין לא שידרגת לפרו. אנחנו נורא רוצים שתשדרג לפרו ולכן חסמנו לך את הגישה לחלק מהתמונות שלך ולא ניתן לך לצפות בהן עד שלא תשלם לנו 25$. לחילופין, אם אתה לא רוצה לשלם לנו, תאלץ למחוק תמונות חדשות כדי לשחרר את הישנות.

אין לי בעיה עם מגבלות על נפח איכסון, ברור לי שבשירות חינמי יכולות להיות מגבלות כאלה ו/או אחרות אבל כן מעצבן אותי שזה מסוג הדברים שמגלים רק בסוף. הרי הפרט הזה לא צויין במסך הרישום כשהוסבר ההבדל בין משתמש pro למשתמש חינמי. בכלל, מזווית הראיה שלי פליקר הוא שירות חינמי שיש לו מנויי פרו (כלומר מנויים משודרגים) לא שירות בתשלום שיש לו שירותים משונמכים.
כך למשל, כשבאים להוריד את גירסת החינם של AVG, החברה מבהירה בצורה מאוד ברורה שהמוצר המלא הוא מוצר בתשלום אבל מי שלא רוצה לשלם יכול לקבל גירסה בסיסית מסורסת. כאן לעומת זאת, מציגים בפני המשתמש שירות חינמי שמאפשר לשדרג כדי לקבל פיצ'רים נוספים. חוסר הנכונות לגלות את כל הפרטים כבר בהתחלה – זה מה שמרגיז כאן.

לפני כמה ימים, ניצלתי איזה חצי שעה פנויה כדי לנקות את דף הפרופיל שלי בפייסבוק ולהסיר כמעט הכל. אני כבר לא ממש נכנס לפייסבוק, זה היה מלהיב בערך יומיים עד שזה התחיל לעצבן, אבל מדי פעם, מישהו מבקש להיות חבר ואני קופץ להציץ בדף הפרופיל שלו כדי לראות במי מדובר.
אחת האפליקציות היותר מעצבנות שקיימות היא אפליקציה בשם Fun Wall ורוב הסיכויים שהיא הצליחה לתפוס אתכם בשלב זה או אחר. בסופו של דבר מדובר באפליקציה שמציגה קיר שמלא ב"תעבירו את זה ל 30 אנשים ותראו משהו מגניב". כשמישהו מנסה להעביר משהו למישהו אחר שלא משתמש באפליקציה מתקבלת אצל הנמען הודעה שמספרת לו שחבר שלו כתב לו הודעה ושהוא רק צריך להקליק כדי לראות אותה. כמובן שכדי לראות את ההודעה צריך להוסיף את האפליקציה ולשלוח לכל החברים וחוזר חלילה.

והנה הטריק השני, שהוא אפילו קצת נבזי לדעתי, משתמש מגיע אל דף פרופיל ורואה תמונה שעליה סמל של פליי. זה נראה מעניין ולכן לוחצים על הפליי – פשוט כי ככה התרגלנו. אם יש פליי ולוחצים עליו הציפיה היא שהסרט יתחיל להתנגן.
טעות! רוצה לראות את הסירטון? אין שום בעיה, אתה רק צריך להוסיף את האפליקציה קודם ואז תוכל לראות את הסרטון.
אז לוחצים על הוספה, מבלי כמובן לטרוח לבדוק את רשימת הצ'ק בוקסים ואיזה הרשאות היא מעניקה לאפליקציה בחשבון ומצפים לראות את הסרטון.
רגע, חברים יש לך? הנה מגיע מסך הזמנת החברים לאפליקציה. זה לא מעניין כרגע אז לוחצים על Skip ומקווים לקבל עכשיו את הסרטון.
לא, עדיין לא! האפליקציה כל כך מסובכת שקרוב לוודאי המשתמש ירצה לראות את סרטון ההדרכה שהכינו עבורו. גם פה לוחצים על Skip ומגיעים … (איזו הפתעה) לדף הראשי של האפליקציה.
רגע, ואיפה הסירטון שרצינו לראות? בשבילו צריך לחזור 4 דפים בדפדפן. משתמש ממוצע היה מצפה שאחרי כל הסיוט הזה בשלב הזה לחיצה על הפליי תנגן את הסירטון. מופרכות משהו ההנחות של המשתמשים, במקום זה נעביר את המשתמש לעמוד חדש כדי לראות בו את הסירטון.
רציתם לראות את הסירטון הזה ואת הסירטון הבא? חיזרו עמוד אחד לאחור בדפדפן ושובו על התהליך.

ואם לא בא לי?

הכל טוב ויפה בהנחה שהמשתמש באמת מעוניין להוסיף אל חשבונו את האפליקציה, אבל מה אם הוא לא? שימו לב למסך הוספת התוכנה משמאל, רואים את כפתור ה Add Funwall? בטח שרואים, אי אפשר לפספס. ללינק ה Cancel שלידו שמתם לב? יחי ההבדל הקטן, מאוד קטן יש לאמר.
אז אני לא מעוניין להוסיף את FunWall לאפליקציות שלי ולכן כפתור ה Cancel קורץ לי, אם כי לגמרי לא ברור מה אמור לקרות ברגע שאלחץ עליו.
ישנם שני תרחישים מוכרים ואפשריים לכפתור Cancel, למעשה רובנו מכירים אותם דווקא ממסכי הכניסה לאתרי הפורנו. בהודעת ה"אתר זה מכיל תוכן פורנוגרפי, האם אתה מעוניין להיכנס / האם אתה בגיר?" שהיו מלווים בשני כפתורים (שווי גודל) האחד אמר כן והכניס את המשתמש לאתר והשני אמר לא. לכפתורי הלא היו שתי התנהגויות אפשרויות – או שהם תפקדו ככפתור back והחזירו את הגולש לעמוד ממנו הוא הגיע, או שהם העבירו את הגולש לעמוד פנימי של האתר שהציע מה שהציע והפנה החוצה.
כך גם עם funWall, לא רוצה את האפליקציה? לחץ על Cancel וההיגיון אומר שאו שנעביר אותך חזרה אל העמוד שממנו באת, או שפשוט ניתן לך לצפות בסירטון בלי להוסיף את האפליקציה. האמת, בצורה עצובה למדי, היא שכפתור ה cancel של FunWall לא עובד באף אחת משתי הדרכים שציפיתי או אפילו בדרך אחרת שמישהו אחר חשב עליה ואני לא. במקום זה, בוחרת האפליקציה באסטרטגיה של שכנוע בעזרת התשה. מה זאת אומרת? מי שילחץ על כפתור ה Cancel יחזה בטעינה של עמוד חדש שיכיל, ובכן, את מסך ההוספה של FunWall. למעשה, כפתור ה Cancel פועל כאיזשהו סוג של כפתור Refresh. לא למסך הקודם, לא למסך הבא אלא מעביר מחדש אל המסך הנוכחי.

בסופו של דבר, או שהגולש יחטוף את הג'נענע ויסגור את החלון או שהוא יוסיף את האפליקציה, כך או כך – לפחות שיגענו אותו קצת ואם הרווחנו עוד משתמש, מה טוב.

טוויטר בצרות, זו שיחת היום בימים האחרונים וכולם עסוקים בלקטר על זה. הבעיה העיקרית, לא טמונה בכמות המשתמשים או בכמויות העידכונים אלא דווקא במערכת עידכון הסטוקרים. בכל פעם שמשתמש מבצע טוויט חדש, כל העוקבים שלו מקבלים עידכון. זה שטויות כשיש לך 10 סטוקרים, אבל כשיש במערכת אנשים כמו קווין רוז (39,891 סטוקרים) וליאו לפורט (40,625 סטוקרים) כל עידכון שלהם מתחיל לטחון את המערכת. תוסיפו על זה אירועים קטסטרופלים כגון רעידת האדמה בסין או הסערה בבורמה וקיבלתם מסד נתונים גוסס ואפליקציה מגמגמת.

פלורק, הוא סוג של טוויטר, אבל על סטרואידים, הממשק כולו מבוסס Ajax ובעיקרון זה אומר שכמעט ולא עוזבים את העמוד. הלוק משדר "מגניבות" שכזו, הפרישה היא על גבי קו זמן במקום רשימה (כמו בטוויטר, פרינדפיד ודומייהם) כך שניתן לראות מי עשה מה ומתי.

פלארק מציע כלי שיתוף משובח, כמו בטוויטר, המשתמש מוגבל ל 140 תווים, אבל כאן ניתן לשתף גם סירטונים ותמונות. תצוגת קו הזמן היא חביבה ביותר ומגיבה לסקרולינג של העכבר. עם זאת, לאחר שבמשך שנים הורגלנו שקו הזמן הולך משמאל (עבר) לימין (עתיד) קצת קשה לקבל את קו הזמן של פלארק שהולך בדיוק בצורה הפוכה.

כמו בכל שירות Web 2.0 שמכבד את עצמו נוספו האפשרות לייבא את אנשי הקשר מתיבת הדואר, להתחבר אל שירות המסרים ולייצר פרופיל אישי, רק שבפלארק יש איזשהו ניסיון להכניס מוטיב "מגניבות" למשתמש בצורתה של הקארמה. ככל שהמשתמש עושה יותר פעולות, מזמין יותר חברים, משדרג את הפרופיל וכן הלאה – הוא צובר נקודות קארמה. נקודות הקארמה מאפשרות לשדרג את החשבון בשלל בונוסים גרפיים כגון איקונים משודרגים, או חיה וירטואלית שמלווה את החשבון.

הבעיה העיקרית עם פלארק, לפחות לעת עתה, היא כמות הפקציות שבו. נראה כאילו פלארק עשה למיקרובלוגינג מה שישראבלוג עשתה לבלוגינג – צבעה אותו בצבעי פונט'ש בננה ודחפה פנימה מלא ילדים שכותבים ב l33t.

ואם אתם כבר באים, אז תקפצו לבקר.

מה זה FriendFeed נשאלתי ביום חמישי והצלחתי למלמל משהו על כך שזה עוד שירות web 2.0 שמאפשר לקבל עדכונים על חברים שלך. אני לא יודע כמה זמן השירות הזה כבר באוויר, אבל אני מתחיל לשמוע את השם הזה יותר ויותר בזמן האחרון והשאלה הזו הייתה סוג של טריגר שהזיזה אותי אל עמוד הבית שלהם לבדוק מה יש שם.
אז נרשמתי, וכמו כל שירות Web 2 שמכבד את עצמו קיבלתי את האפשרות לייבא את החברים שלי מגימייל, יאהו, פייסבוק ועוד שאר אפליקציות web 2 אחרות שעושות בדיוק את אותו דבר. לאחר מכן, התחיל החלק הכפי – הוספת השירותים. הוספת השירותים היא פשוטה למדי ולרוב נדרש רק שם המשתמש על מנת לקבל את הפיד המלא של אותו השירות. במקרים אחרים פרינדפיד יודע להפנות אל השירות בצורה כזו שמשתמש מחובר יגיע ישירות אל העמוד וכל שיצטרך לעשות זה להעתיק ולהדביק את הכתובת.
כך ניתן בקלות להוסיף את הפליקר, פיקסה, לינקדין, טוויטר, RSS של הבלוג, ועוד רבים מבין שירותי ה Web 2 הנפוצים. התוצאה, אחרי 5-10 דקות של עבודה, שרובן נעות סביב הניסיון להיזכר לגבי כל השירותים להם נרשמת במשך הזמן ותחת איזה שם משתמש נרשמת לשם, היא עמוד ארוך למדי שמפרט בדיוק מה כל אחד מהאנשים אליהם נרשמת עשה ברשת. יוסי העלה תמונה לפליקר? נרשם. דנה עידכנה בטוויטר? נרשם. מישהו סימן פוסט בגוגל רידר? יופיע.

נוהל הבוקר שלי כולל קריאה של הגוגל רידר, ומעבר בין שלל השירותים אליהם אני רשום ולהציץ במה כולם עושים. עם הזמן, כמו כולם אני מניח, התחלתי להזניח. פה דילגתי, שם איפסתי משתמש שנצברו אצלו יותר מדי פוסטים כאחד שקראתי הכל ובסופו של דבר, הפוסטים התחילו להצטבר למספרים תלת ספרתיים. השירות הזה של פרינדפיד הוא מצויין, הוא מאפשר לרכז בעמוד אחד את כל הידיעות של כל האנשים שמעניינים אותך. הוא מאפשר לייצר חברים ווירטואלים כדי לעקוב אחרי פידים של אנשים שעדיין לא נרשמו ומעניינים אתכם והוא, כמיטב המסורת, יודע להמליץ לך על אנשים אחרים שאולי יעניינו אותך.

וקצת באקסטרא
בפייסבוק יש אפליקציה בשם interactive Friends Graph שמייצרת איזושהי סכמה בין החברים שלכם ומי החברים שלהם ואיך כל אחד קשור לשני. אורלי יקואל מקשרת לאפליקציה חביבה בשם tweetwheel שיודעת לעשות דבר דומה – להציג את כל האנשים שקוראים אותך בטוויטר ואת מי עוד הם קוראים. מה שכל כך יפה בגלגל של אורלי (בצד שמאל, קליק על מנת להגיע לעמוד בשביל האפקט המלא) זה שהוא מראה שעם כל הכבוד לתוכן גולשים ותוכן משותף וחברים וירטואלים, בסופו של דבר הביצה היא אותה ביצה וכולם מכירים את כולם וקוראים את כולם ועוקבים אחרי כולם.

ואם כבר ביצות – אז בזמנו כתבתי את "מחוברים מנותקים", הוא אחד הפוסטים היותר אהובים עלי בנושא ה Web 2.0 ואם יש לכם 5 דקות פנויות תרגישו חופשי לקרוא גם אותו.

פעם, כשהיה הולך לך הכלב לאיבוד, עמודי החשמל הפכו לחבריך הטובים ביותר. כמה דקות מול וורד והנה המדפסת מטרטרת לה כמה דקות במטרה להדפיס את כל העותקים. וכך, חמושים בגליונות וסלוטייפ עברנו מעמוד לעמוד ושיבצנו את מודעת האבוד אי שם בין ההצעה לצביעת דירה, ביביסיטר ע"י השכנה, ושאר ה"דרושות 10 נשים שרוצות להשיל 20 קילו". המהדרין, היו מדפיסים בתחתית העמוד את מספר הטלפון לרוחב וגוזרים פיתקיות לתלישה, רק למקרה שמישהו ירצה להתקשר.
לפעמים זה עזר, אבל לרוב רדיוס ההדבקה היה פחות או יותר המסלול המוכר של הכלב, כך שאם הכלב התרחק טיפה יותר מדי פתאום האפקטיביות של עמודי החשמל נעלמה.

לנועה, הלכה לאיבוד הכלבה, אחרי מי יודע כמה זמן על המחשב היא הצליחה להוציא מספר כרזות "איפה אדי" מרשימות והחליטה לתלות אותן בצורה קצת יותר פומבית. מה יותר פומבי מעמוד חשמל? מסתבר, שקבוצה בפייסבוק עושה את העבודה מצויין. וכך, קיבלתי הבוקר דוא"ל שמזמין אותי להצטרף לקבוצה Facebook | !!!!! עזרו לי למצוא את אדי שלי… בבקשה הפיצו. בתוך מספר שעות, קפצו מספר החברים בקבוצה למעל 300 איש וכמובן שהסוף הטוב – אדי נמצא והושב לבעליו.

בעולם הווירטואלי יש שלושה סוגי אנשים. אלו שעוד לא גילו את פייסבוק, אלו שהרגע גילו את פייסבוק, ואלו שבפייסבוק מימים ימימה ומתעצבנים על אלה שהרגע גילו אותו. כל אפליקציה שמתווספת מציעה לך לצרף את כל חבריך, וגם אם הם אינם טורחים כבר להיכנס, הרי שהם יקבלו את ההודעה לתיבת הדוא"ל שלהם.
הדוא"ל על אדי חטא בשתי נקודות – הראשון, הוא הגיע מפייסבוק ולכן היה מועמד למחיקה ללא מיצמוץ, השני – תוספת ה"בבקשה הפיצו" הכה שנואה ומעצבנת. ובכל זאת, התהייה מיהו או מהו אדי ולמה צריך למצוא אותו עוררו את יצר הסקרנות וגם אני הקלקתי. כבעל כלב שנוטה להעלם, אם כי הוא יודע לחזור בסוף, הצטרפתי והזמנתי אנשים נבחרים מהרשימה.
אז אם גם אתם קיבלתם דרכי הזמנה להצטרף לקבוצה, רק שתדעו שניסיתי להפעיל קצת שיקול דעת ולהזמין רק אנשים שגרים באזור המדובר. ואם אי פעם ילך לכם לאיבוד משהו / מישהו, זכרו את עמוד החשמל הווירטואלי.

טוב, לא ממש גוגל אלא בעיקר שירות המסמכים שלה שזכה היום ללוק נוצץ ואג'קסי למדי. לא נעים לי לעשות את ההשוואה אבל זה קצת גרם לי להיזכר בממשק הדואר המלוקק של מיקרוסופט לייב.

ניסיתי לגשת ממחשב במכללה למסמכים שלי. זה התחיל בהודעת שגיאה חביבה מאת גוגל (היי, קרה דבר רע – כי אתה לא יכול לגשת למסמכים שלך, אבל היי, זה גם מצויין כי עזרת לנו למצוא באג והמומחים שלנו בדיוק עכשיו מטפלים בהודעה שלך), ואחר כך, נגלה לעיני הממשק החדש. זה זכה להתעלמות כי כרגיל הנחתי שהסיבה היא לא חידוש הממשק אלא העובדה שאני משתמש בחלונות ואקספלורר (אין הרשאות, אין מה לעשות).

מכאן לשם, החלטתי לבדוק את זה גם בשוא"ש וראו זה פלא – זה עבד. אז קפצתי לבלוג שלהם ובאמת מסתבר שהם העלו את זה היום.
הממשק עצמו בהחלט חביב, במיוחד אם יש לכם יותר מ 3-4 מסמכים ואתם צריכים למצוא בקלות את החשובים. הממשק מאפשר למיין על פי סוגים (מצגות או מסמכים) על פי מסמכים משותפים וכמובן מציג גם את מועדי העדכונים האחרונים של כל מסמך. בנוסף ניתן לסמן מספר מסמכים ולעשות עליהם פעילות גורפת.

חוץ מזה, יצא לי לעבוד עם השירות הזה לא מעט בזמן האחרון ו:
א. למה כשמייצרים עיצוב באקסל – נניח מסגרות וצבעים בטבלא – ומנסים להעתיק את זה לאקסל – העיצוב לא עובר אלא רק הנתונים?
ב. יש לפעמים בעיות כשמעתיקים טבלאות גדולות מהשירות אל תוך אקסל. המערכת מעתיקה 20 שורות וזונחת את הבאות בתור.

כמובן, שאפשר להיות חכמים יותר (כך גיליתי זה עתה) ופשוט לייצא את הגליונות בצורה של אקסל.

רמי הוא בחור לבנוני שגר בבירות וניחן בכישרון צילום מדהים (שווה להציץ בתמונות). יום אחד, צילם רמי את חבר שלו והעלה את התמונות שלו לפליקר, בנוסף הוא גם צירף קישור לדף המשתמש של החבר שלו בפליקר – הקלקתי, ואז חשכו עיני.

פליקר החליטה שעל פי הגדרות החיפוש הבטוח אסור לי לראות את התמונות של אותו משתמש, (צילומסך משמאל, לחצו להגדלה) כי הן לא בטוחות עבורי, אך השאירה בידי את שיקול הדעת האם ברצוני לצפות בהן או לא. סקרן שכמוני, לחצתי על YES ונכנסתי אל תוך הפרופיל – כמה תמונות של הבחור בפוזות כאלו ואחרות עושה פרצופים למצלמה. לא פורנו ולא נעליים, שום חומר שמסוכן לבריות, אך זה לא מנע את התנוססות הכותרת המרתיחה:

"If you've changed your mind about wanting to see this content, you can ESCAPE"

אם זה לא מספיק, הרי שפליקר סיפקו גם כפתור המציע למשתמש להציץ בתמונות של גורי חתלתולים רכים במקום נניח, חס ושלום, בתמונות של ערבים.

מי מכם אגב שינסה להגיע אל דף הפרופיל של אותו משתמש ידרש לעבור תהליך זיהוי אל מול פליקר – אם אתה לא משתמש רשום לא תוכל לצפות בתמונות מוגנות (מגונות?!) שכאלה. מסתבר שלא מעט טענות וקושיות הציב המנגנון הזה בפני המשתמשים וגרם לזעם לא קטן. למזלנו, האוכלוסיה הישראלית, אין אנו נמנים על תושבי גרמניה, סינגפור, הונג קונג או קוריאה ולכן, יכולים לכבות את הפילטר הלז. תושבים של אותן מדינות לעומת זאת לא יכולים לכבות / לעקוף את החסימה הזו ישירות שכן היא מופעלת בגלל "הסכמי רישוי" מקומיים בגלל מדיניותן של אותן המדינות לגבי תוכן "לא הולם".

כיצד מכבים את הפילטר?
תחת התפריט you–>your account יש להיכנס לתצוגת privacy & permissions ולגלול אל תחתית העמוד. שם, תחת Content Filters ניתן ללחוץ על edit ולשנות את ההגדרות.

בדומה לפורמט ה mp3, אין ספק שבתחום הורדות הסרטים פורמט ה DivX עשה חיל, שלא לדבר על לא מעט צמרמורות אצל בכירי תעשיית הסרטים. היכולת לקחת תקליטור DVD בנפח ממוצע של 5 ג'יגה ולהפוך אותו לקובץ של 700 מגה תוך כדי פגיעה מינימאלית באיכות הוא שאיפשר את הצמיחה של הורדות הסרטים. למרות שכיום, ניתן למצוא ברשתות השיתוף כבר קבצי אימג' של הסרטים המלאים, עדיין רוב האנשים שומרים אמונים לפורמט הזה.

והנה, עכשיו, כמה שנים לאחר שהפורמט כבר הפך לסוג של "תקן" בעולם שיתוף הקבצים, הגיע הזמן למכה נוספת לבטן הרכה של תעשיית הוידאו – וכך הוקם לו Stage6 – לכאורה עוד תאום יוטיוב בים של חקיינים, אבל הפעם – האיכות עושה את ההבדל. בניגוד ליוטיוב ודומיו שממירים את הסרטים לפורמט ה fla הפלאשי המוכר, בבמה השישית נגן הווידאו מנגן סרטי DivX ללא כל הורדה באיכות. למעשה, השימוש בנגן ה DivX מאפשר נגינת סרטים באיכות גבוהה של עד 1080p.

השימוש בפורמט איכותי ביחד עם האפשרות להעלות קבצים בנפחים גדולים (עד 2GB) עשו את האתר לתחליף מאוד אטרקטיבי לרשתות שיתוף הקבצים, היות ובניגוד ליוטיוב, Stage6 מאפשר להוריד את הסרטים ישירות מהאתר בקצב הורדה מהיר בהחלט(אישית, הצלחתי להגיע ל 350kb/s שזה הרבה יותר מהיר מקצב הורדה ממוצע בביטורנט או בפרד).

פיצ'רים נוספים
מלבד נושא איכות הוידאו ורוחב הפס שהועמד לטובת השירות, מנסים המקימים של האתר למסד אותו כסוג של "קולנוע" לצורך כך, הפלייר הוא בפורמט רחב (16:9) במקום בפורמט ה 3:4 המוכר. מנגנונים כגון קארמה ודירוגים מאפשרים לקבל מושג על מה גולשים אחרים חשבו על הסרט עוד לפני שנכנסתם אליו ומנגנון מיוחד יודע להציף את הסרטים ה"חמים" באתר.
את הסרטים ניתן למיין לפי תגיות, כאשר החיפוש הוא נצבר כך שניתן לשייך או להסיר בכל רגע עוד ועוד תגיות עד שמגיעים לפילוח הרצוי. יתר על כן, ניתן למיין את התוצאות לפי הדירוג, אורך הסרטון, עד כמה הוא "חם" וכמובן עפ"י תאריך ההוספה.

סוג של פנדורה?
משתמשים שיטרחו להרשם, אמורים לגלות שהאתר לומד את ההעדפות שלהם ומתאים את עצמו אל הגולש. מניתוח השימוש שלכם באתר ומצפייה בפעולות של גולשים שניתוח השימוש שלהם דומה לשלכם, ידע האתר להציע למשתמש שפע סרטונים על סמך הסגנון האהוב. השיטה מזכירה קצת את הגישה של פנדורה שאיפשרה הקמת תחנות על סמך מוזיקה הדומה למוזיקה שהמשתמש אוהב.

מה עוד בשקית
את סוף השבוע האחרון הקדשתי לשוטטות נרחבת באתר. בינות לקליפי וידאו וקדימונים לסרטים, ניתן למצוא לא מעט סרטים מלאים, לרוע המזל חלקם הגדול מאותר במהירות ומוסר מהאתר (למי שמחפש נציגות ישראלית היא נעה בין החיים על פי אגפא לבין הבופור בנוסף, ניתן למצוא שם מספר ערוצי צפיה פופולארים כגון Diggnation של קווין רוז (מייסד digg בין היתר), או של G4TV והחביב עלי ביותר – Infected של מרטין סרג'נט (שלל תוכניות טכנולוגיה שרוטות לחלוטין).

הכי טוב: איכות גבוהה, רוחב פס משובח.
הכי חסר: מנגנון ה embed המוכר שמאפשר לשלב סרטון בכל דף HTML.
תמיכה: האתר דורש התקנה של נגן Divx ורכיב כלשהו של activeX בלעדיהם לא ניתן לצפות או אף להוריד סרטונים. הסתבכתי עם החלונות, דווקא באובונטו זה עבד לי מצויין.
בשורה התחתונה: האתר עדיין בחיתולים, אבל בהחלט יש לו פוטנציאל. אולי, ברגע שיגדל בסיס המשתמשים נראה פה תחרות עזה.

אין ספק ש snap הוא אחד השירותים היותר שנויים במחלוקת בקרב הבלוגוספירה. מחד, החלוניות המקפצות הללו מאפשרות תצוגה מקדימה על תוכן הקישורים ובכך יכולה לחסוך שיטוטי רשת נרחבים. מאידך, יש אנשים שקיום החלוניות המקפצות הללו די מטריד את מנוחתם. הטענות, המוצדקות למדי, הן שלרוב אין באמת צורך בפריוויו הזה, חלקן האחר (xslf) התרעם על אפשריות הכיבוי של הדבר המקפץ הזה.

אודה ואתוודה שאני כן נמנה על החסידים של התוסף הזה, אבל לטובת הקוראים, ותוך ניצול של מסע השיפורים שערכו ב snap למנוע שלהם החלטתי לשנות את מצב ברירת המחדל של רכיב ה snap למצב כבוי. מי שרוצה להדליק אותו ימצא בבר השמאלי (דף ראשי בלבד) תחת החלק המנהלתי את אפשרות ההפעלה של התוסף או כיבוי שלו – למי שהפעיל והתחרט. מי שהפעיל את התוסף באתר שלו ומעוניין לשנות את ברירת המחדל ולהוסיף את כפתור הכיבוי / הפעלה – יוכל להתחיל מכאן.

לעשות את זה נכון

כפי שכבר אמרו לפני, לא על כל לינק יש צורך בחלונית תצוגה מקדימה, בנוסף יש שירותים מעניינים שעבורם מערכת snap כן תתאים.
כך ניתן להציג בתוך הטקסט את המניות של מיקרוסופט ( MSFT) או לחילופין להשתמש במערכת על מנת להציג מידע על סרט – למשל הקדושים מבוסטון דרך imdb או להציג מוצר מתוך amazon. אם רוצים לקשר למילים מתוך וויקיפדיה הרי שגם עבור זה נוצר snap מתאים ופיקאסו פשוט יקפוץ מתוך הטקסט. עוד ניתן להציג תמונות מאתרים כמו פליקר או פיקסה, סרטונים מיוטיוב, מטה קפה או גוגל וידאו ואפילו קטעי mp3 יתקבלו בברכה.

הערה: כל הלינקים בעמוד נועדו להדגים את היתרונות של העבודה עם snap ולכן דורשים שהמנוע יעבוד. אם החלונית של snap איננה מקפצת עבורכם, כנראה שהמנוע מוגדר ככבוי עבורכם. אם מעניין אתכם לראות במה מדובר הרגישו חופשי להפעיל אותו ולרענן את הדף לאחר מכן על מנת להתרשם מהאפשרויות הגלומות בו. בסיום תוכלו לכבות אותו כאן שוב. דוגמאות נוספות ניתן לראות ב"חדר התצוגה" של החברה.

שיפור נוסף שנעשה במנוע של snap מאפשר להגדיר את המערכת כך שלא תקפיץ את החלונית בתור ברירת מחדל, אלא תאפשר לעורך להגדיר עבור אילו לינקים תוקפץ התיבה ועבור איזה לא. בקוד הג'אווה סקריפט שהתקבל מ snap יש לשנות את הערך "ap=1" ל "ap=0". כך, יטען המנוע עבור כל המבקרים אך ברירת המחדל עבור כל הלינקים – היא ללא הפעלה של התוסף. אם כן רוצים לשייך עבור אחד הלינקים את התוסף יש להציג אותו בתוך class מתאים:


a class="snap_shots" href="http://www.example.com">www.example.com


נראה שהמעבר הזה מ snap preview anyware ל snap.com עשה לתוסף רק טוב ובהחלט מראה סימנים של התבגרות. בסופו של דבר, בין אם אוהבים את המנוע ובין אם לאו, אי אפשר להתכחש להצלחה האדירה שלו. snap הוא אחד השירותים היותר ויראלים ברשת.