לקראת סוף אוגוסט, נקלעתי לנסיעה מסוייטת במיוחד ברכבת ישראל. המזגן לא עבד, הרכבת אחרה, היה תור, שירות מחורבן וכן הלאה. כתבתי דוא"ל לשירות פניות הציבור של הרכבת והוא למעשה חלקו העיקרי של הפוסט סיוט ברכבת.
לא הנחתי שיענו לי למייל, אבל הבטחתי שאני אפרסם את התגובה באם היא תגיע. ובכן, היא אכן הגיע, ואף בזמן. התגובה מסתבר התקבלה ב 11 לספטמבר רק שבתקופה הזו הייתי כבר בתאילנד והתגובה נקברה בתוך ערימות הדואר שלא נקרא. והיות והבטחתי, אני מקיים ולהלן לשון תגובת הרכבת.

לכבוד מר ניצן ברומר

א.נ.,

הנדון: פנייתך למנכ"ל רכבת ישראל בנושא שירות הרכבת

פנייתך למנכ"ל רכבת ישראל בנושא שבנדון התקבלה במשרדנו.
ראשית, אנו מתנצלים על חווית השירות שקיבלת. אנו, ברכבת ישראל, עושים מאמצים לשיפור השירות בהיבטים רבים.
אנו ברכבת ישראל נערכים על מנת להקל על העומס הרב והביקושים הגדלים שקיימים. במסגרת ההיערכות נרכשו 86 קרונות חדשים, על מנת להקל על העומס שנוצר בשל העליה בכמות הנוסעים ברכבת.
סוגית ביטחון וביטחונם של הנוסעים ברכבת נמצאת בקדמת סדר העדיפויות שלנו. רכבת ישראל פועלת ומונחה מקצועית, בכל הקשור לסוגיות ביטחוניות בכלל ובכל הנוגע לציבור נוסעי הרכבת בפרט, ע"י משטרת ישראל ורשויות הביטחון הרלוונטיות. כפועל יוצא מכך, גם נבחן ונבדק ציבור הנוסעים והמשתמשים בשירותנו, עפ"י רמות שונות כמתבקש.
אנו רואים בשיפור השירות יעד מרכזי. במסגרת זו אנו פועלים בכל הקשור לדיוק הרכבת ואכן , בחצי השנה האחרונה הצלחנו לעמוד ביעד של כ- 92% דיוק, העומד בסטנדרטים הגבוהים של חברות הרכבות בעולם. אנו בוחנים על בסיס יומי את האיחורים ברכבות ומנתחים את סיבות האיחור במטרה לטפל בהן בכדי שלא ישנו.
הציוד המופעל על ידנו נבדק ונבחן טרם הפעלתו בשירות הציבור. אולם, לצערנו תקלות ייתכן ותתרחשנה אנו עושים כמיטב יכולתינו למנוען.
אנו מתנצלים על אי הנעימות אשר נגרמה לך בנסיעתך ברכבת ומודים לך שפנית אלינו והפנת את תשומת לבנו לחווית השירות שקיבלת.
אנו מתחייבים להמשיך ולפעול למען שיפור השירות ללקוחות, תוך התייחסותלנושאים אותם העלית בפנייתך ומקווים כי תחוש בכך בנסיעותיך הבאות ברכבת.

בכבוד רב
אבנר שפריר
רכז פניות הציבור
רכבת ישראל
ת.ד. 18085 תל אביב 61180
תשומת הלב מופנית כי לרשותך עומד גם שירות לקוחות ארצי בטלפון מס' 03-6117000 או 5770 * מכל טלפון נייד. וכן אתר אינטרנט שלנו אשר כתובתו: www.israrail.org.il

עד כאן המכתב, ועוד כמה מילים שלי.

יצא לי להשתמש בשירותיה של הרכבת מספר פעמים נוספות לאחר מכן, נושא האיחורים ממשיך להתרחש, וכך גם נושא העומס, הצפיפות והדוחק.
ביום של כנס וורדקאמפ למשל תכננתי לתפוס את הרכבת של 7:17 מחיפה. לכשהרכבת נכנסה אל התחנה השעה הייתה כמעט 7:30. למרות שהיה זה יום ראשון בבוקר ולמרות שהיום הזה ידוע מראש כיום צפוף וגם הרכבת הזו מוכרת כרכבת עמוסה, בחרו באותו היום לשלוח רכבת קומותיים של 4 קרונות במקום רכבת ארוכה כפי שעושים בכל יום ראשון. התחנה שבה אני עולה היא השלישית במסלול של אותה הרכבת ובד"כ כשהייתי עולה על הרכבת הזו היו בה הרבה מקומות פנויים. הפעם, כשהרכבת הגיעה אל התחנה היא הייתה מלאה עד אפס מקום ואנשים עמדו כמו סרדינים ליד הדלת. במזל, הצלחתי להעמד ליד מישהו שקם 2 תחנות מאוחר יותר ולהתישב, לרבים אחרים לא היה כזה מזל.

מספר השעות העמוסות בכל יום הוא יחסית קטן, 6-9 בבוקר, 3-6 אחה"צ, בשאר השעות, לרוב הרכבת מספיק ריקה. איחורים הם פונקציה של עומס, אם צריכים לעלות על הרכבת 100 אנשים או 20 אנשים הרי שזמן העליה מתקצר. אם הרכבת עמוסה והרציף עמוס, זמן הירידה והעליה מתארך לאין שעור והאיחורים מצטברים. בהתחשב בכך, שיש הרבה קווים והרבה רכבות, במהלך כל שעות היום, הרי שנתון כמו 92% הוא מופרך ומנותק כל הקשר. הקווים הקצרים והלא עמוסים, או קווי הנסיעה בשעות שאינן שעות עומס מקזזים בצורה משמעותית את זמני האיחורים של הרכבות המשמעותיות יותר.
על מנת לקבל נתון מדוייק יותר, צריך לפלח את תנועת הרכבות לפי פרקי זמן ולפי קווים ולבדוק את אחוזי האיחורים בשלבים הללו.
גם נושא האיחורים הוא כאמור בעייתי, הרכבת מגדירה איחור רק אחרי 5 דקות מזמן היעד, כלומר אם הרכבת צריכה להגיע ב 8:30 והיא הגיעה ב 8:34 זה עדיין לא מוגד כאיחור מבחינת הרכבת. העובדה שעבור הנוסע איחור שכזה משמעו איחור של כשעה למשרד, הוא אינו רלוונטי לצורך החישוב.

הכל התחיל כשהרכבת איחרה, למעשה, אילולא הייתה הרכבת מאחרת כל הטקסט הזה בוודאי לא היה נכתב. לא שאני אחרתי לתחנה חס וחלילה, אלא שבמקום שלושה בודקים בטחוניים בכניסה שאיפשרו זרימה יחסית זריזה של אנשים אל התחנה, החליט מישהו ברכבת ישראל להציב בכניסה לתחנת השלום מכונת שיקוף תיקים אימתנית ולחייב את כל הנכנסים להניח את התיק במכונה.

הערה: הטקסט הזה נכתב כמכתב אל מחלקת פניות הציבור של רכבת ישראל על נסיעה מסוייטת במיוחד ב 18 לאוגוסט, ומפורסם פה בשינויים קלים בלבד. אני מקווה שברכבת ישראל יחליטו להתייחס למכתב הזה, ואם כן, תפורסם בהמשך גם תגובתם.

תור לרכבת

המאבטחים בתחנת השלום ידועים בגישתם המזלזלת והאדישה לנוסעים, והתור שנוצר בכניסה בסביבות השעה 5 הפך לסיוט של כל נוסע רכבת המפחד לאחר את הרכבת שלו. הוספתה של המכונה הזו והפיכה של 3 עמדות בידוק לעמדת בידוק בודדת רק מאריכה את התור. כך, למרות שאל התחנה הגעתי ב 17:10, אל הרציף הגעתי רק ב 17:16, מזל שהרכבת שאמורה הייתה להגיע ב 17:14 הגיעה רק ב 17:20.

במשך השנים, הרגילה הרכבת את הנוסעים לגבי מקומות העמידה על הרציף, אנחנו עדיין לא יודעים לחזות בדיוק איפה תיפתח הדלת, אבל רוב הנוסעים כבר למדו איפה בערך לעמוד כדי לעלות לקרון הרצוי, רק שאתמול, נהג הרכבת החליט לעצור את הרכבת הרבה יותר מוקדם מהרגיל – בערך במרחק של קרון וחצי מהמיקום הרגיל. בתוך שניות הפך הרציף הצר והעמוס לגוש של אנשים המסתערים על הקרון ורומסים אחד את השני בשביל הסיכוי למקום ישיבה. הסכנה שמישהו יפול ברווח שבין הרציף לקרון או לחילופין סתם ירמס ע"י אדם אחר הייתה מאוד מוחשית וכבר יצא לי לשמוע לא מעט אאוצים ו"תיזהר אדיוט אתה דורך עלי".

הכל הסתיים כשנכנסתי אל הקרון ואף הצלחתי לתפוס מקום, לרגע לא חששתי שזהו רק הסיפתח של הסיוט. כשבאתי לסגור את החלון הפתוח (עד כמה שאפשר לקרוא לדבר הזה חלון) ביקשו שאר הנוסעים בקרון שאשאיר אותו פתוח שכן המזגן לא עובד. כששאלתי את המאבטח שבדיוק עבר בקרון אם ניתן להדליק את המזגן הוא ידע להסביר לי שיש תקלה ואין מזגן בכל הרכבת. גם מאבטח אחר שעבר בקרון אישש את דבריו והבטיח שהמצב זהה בכל הרכבת.

יש לי זמן אני לא ממהר

וכך, העברנו את כל הנסיעה לחיפה בעודנו מנופפים בפיסות העיתון שכיסו כל מדף פנוי, לשם שינוי הודתי לרכבת ישראל על כך שהיא לא טורחת לפנות את הזבל מהקרונות.

אני מניח שהייתי יכול לשכוח בקלות מכל הסיפור הזה אם כאן הוא היה מסתיים, משהו על צרת רבים חצי נחמה ועל זה שכולם סובלים אז גם אני יכול, רק שבבואי לרדת מהרכבת בתחנת מרכז השמונה בחיפה נתקלתי בגל קור מפתיע שהגיע מהקומה העליונה של הקרון (הייתה זו רכבת קומותיים). בעוד שאנחנו התבשלנו בחלקו התחתון של הקרון ישבו להם אנשים חצי קפואים בקומה העליונה והתעבות של כפור כיסתה את התיקרה.
המסקנה המתבקשת היא, שאותם המאבטחים שהבטיחו לנו תוך כדי העמדת פנים של "גם אני סובל פה" שהתקלה היא בכל הרכבת שיקרו לנו בפנים וזה החלק שהכי הרתיח אותי בכל הסיפור, שכן אם מדובר אך ורק בתקלה מקומית במקום ספציפי, מן הראוי היה להגיד שאין מזגן בחלק התחתון של הקרון הספציפי, בהתחשב בכך שהרכבת הנכנסת לתחנת השלום עדיין ריקה ברובה רוב הסיכויים שהייתי מוצא מקום בקרון אחר ולא נאלץ לסבול במהלך כל הנסיעה.

אז מה היה לנו פה?

ולמען הסדר הטוב
פה בערך הסתיים המכתב, כלומר יש עוד פיסקת המשך שמזמינה את דוברות הרכבת להגיב על הטענות ביחד עם ציון העובדה שהעסק יפורסם אצלי בבלוג. להגיד שאני באמת מצפה שיקרה משהו? אני מסופק, אבל מקווה.

הרכבות עדיין מאחרות, הרבה פחות אומנם, אבל בהחלט מאחרות. הפיתרון של הרכבת הוא "מדד דיוק הרכבות" שמציין באתר החדש עד כמה הרכבות מדייקות בהגעה. בכל פעם שבדקתי, גם כשהרכבת אחרה ב 30 דקות עדיין המדד הזה נע בתחום של 85-95 אחוזים. הסיבה אגב, מאוד פשוטה ומתחבאת באותיות הקטנות, בדומה ל 29 דקות זה לא חצי שעה, הרי שאיחור של פחות מ 5 דקות לא נחשב ע"י רכבת ישראל כאיחור. עצם העובדה שהאיחור הזה משמעו עבורי (ועבור אנשים נוספים) הוא זמן המתנה של 30-40 דקות בתחנת האוטובוס הוא לחלוטין לא רלוונטי לרכבת ולא מעניין אותה. מצד שני, כלקוח שבוי אין לי באמת אלטרנטיבה.
פעם לפחות יכולתי לרכוש כרטיס מקום שמור ולהיות בטוח שיהיה לי איפה לשבת. אבל האקט האחרון של רכבת ישראל כלל את ביטול המקומות השמורים בחודש אוגוסט בגלל "העומס הצפוי". האם הרכבות באמת הרבה יותר עמוסות? כאחד שנוסע על בסיס יומי כבר 3 שנים, התשובה שלי היא – לא, הרכבות לגמרי לא נראות יותר עמוסות. נהפוך הוא, לרוב יש מקומות פנויים גם אחרי בינימינה והרכבת מתמלאת רק בחדרה (בניגוד לתקופות בהן אנשים ישבו על הריצפה כבר בעתלית).
על מה אני מלין אם אין בעיית מקומות? ובכן, עצם העובדה שאין בעיית מקומות לא מונעת את ההסתערות הברברית על הדלתות של הרכבת ברגע ההגעה שלה לתחנה. אם עד היום לפחות יכולתי לעלות בשקט על הקרון מבלי לחטוף מכות מעשרות חיילים, הרי שכיום גם זה אינו אפשרי.

בסופו של דבר, כך הסביר לי פעם נוסע שהוא בגדר "מקור מבפנים", הנוסעים לא מעניינים את הרכבת, רכבות הנוסעים הן סוג של צפרדע שהרכבת צריכה לבלוע על מנת לתפעל את העסק הרווחי באמת – רכבות המטען. בהעדר תחרות, גם הלקוח הכי מעוצבן ישאר לקוח משלם ועכשיו, עם הדיבורים על אגרת הגודש בכניסה לת"א, ככל הנראה יגיעו עוד לקוחות שכאלה. כמות הנוסעים שבאמת מנצלת את כרטיסי הפיצוי היא זעומה, מה גם שהאיחורים הם לרוב קטנים מ 30 דקות. אומנם התחיל להתפתח איזשהו תהליך שמסדיר את הזכות של נוסעים לתבוע את הרכבת על איחורים אבל עד שזה יקרה עוד רחוק היום.

ובינתיים, נותר רק לרתוח מבפנים ולחכות לתגובה רשמית.

משרדי נענע 10 נמצאים ברחוב כורוזין שבגבעתיים, עבור חיפאי שכמותי שמעדיף להגיע אל המרכז בתחבורה ציבורית במקום ברכב זה אומר שאני צריך להעזר בשירותיהן של שלוש חברות תחבורה שונות – אגד, רכבת ישראל, וקווים. היום שלי מתחיל ב 7:03 כשקו 17 עוצר ליד הבית שלי, ממשיך עם הרכבת של 7:17 דקות ובערך כאן, בין הירידה מהרכבת לקו מספר 56 של קווים היום מתחיל להתחרבש.

הרכבת של 7:17 דקות אמורה להגיע אל תחנת ת"א השלום בשעה 8:29, בסביבות 8:35 עובר קו 71 וב 8:40 קו 56, שני הקווים נוסעים על דרך השלום ועוצרים בדיוק אל מול משרדי נענע בגבעתיים. כאשר הכל עובד כשורה, יש מספיק זמן להגיע מהרכבת אל תחנת האוטובוס, אבל איחור בהגעה של רכבת ישראל בכ 10 דקות אומר לפספס את שני האוטובוסים הללו.
לרוע המזל, למרות שהשלט של קו 56 מכריז בגאון על כך שתדירות האוטובוס היא כ 18 דקות, הרי שהקו הלז מגיע פעם אחת ב 8:40 ולאחר מכן בסביבות 9:20. איחור, משמעו להמתין בתחנה צפופה כ 40 דקות בחום לבואו של האוטובוס הבא ולאחר מכן לנסות להידחק אליו בתוך מסת החיילים השועטת עליו כאילו היו חי"רניקים שסגרו 28 בלבנון וזו עבורם ההסעה האחרונה הביתה.
אל זה מצטרף התיסכול של לראות את קו 23 מגיע 3 פעמים בין 56 אחד למשנהו. קו 23 מתופעל ע"י חברת דן, חברה שמסתבר הרבה יותר מיומנת מקווים בשירותיות ובעמידה בלוחות זמנים. בדומה לקו 56, קו 23 מוכרז כקו שיוצא כל 16 דקות, רק שבניגוד לקווים, הוא אכן מגיע בתכיפות המדוברת.
בשורה התחתונה,מבחינתי (ומבחינת נוסעים נוספים שעושים את המסלול הזה), 10 דקות האיחור של רכבת ישראל מתרגמות למעל 40 דקות איחור אצלי (ההבדל שבין להגיע ב 8:45 למשרד, או ב 9:30-9:40).

מי שפקד את העיר התחתית של חיפה בחצי שנה האחרונה, לא יכול היה לפספס את העובדה שהעיר הפוכה. עבודות ההכנה לרכבת הקלה ביחד עם העבודות להחלפת קוי הביוב בעיר התחתית הפכו כבישים דו ותלת מסלוליים לכבישים בעלי מסלול אחד בלבד. תחנות האוטובוס זרוקות באמצע הרחוב (כי אין באמת מדרכה) וכאשר אוטובוס עוצר להעלות נוסעים, כל התנועה שמאחוריו נעצרת. אי אפשר לעקוף, אי אפשר לתחמן, פשוט מחכים. ועם זאת, ההשפעה של כל העבודות הללו על הקו שבו אני נוסע היו מינוריות לחלוטין, אם בעבר האוטובוס היה ב 7 בתחנה, הרי שהיום הוא בתחנה ב 7:03 – פלוס מינוס 2 דקות.

אל מול זאת, יש את הרכבת, בודדה על המסילה, בלוחות זמנים מתוזמנים היטב מראש על מנת להימנע מעיכובים והמתנות ועדיין – מאחרת. לא מדובר בעצירות, או המתנה, הרכבת נוסעת ופשוט – מאחרת. אם ב 8:29 היא צריכה להיות בשלום, הרי שב 8:33 היא רק נכנסת לאוניברסיטה.

סעיף 8.א לחוק מסילות הברזל (התש"ס – 2000) אומר כי:

‫ במסגרת תנאי ההפעלה הכלליי יקבע המנהל את שיעור הפיצויי שתשלם הרשות‬ ‫בגין איחור רכבת העולה על 30 דקות.‬

למעשה, החוק מעניק למנהל הרכבת את הסמכות לקבוע מה יהיה הפיצוי במקרה של איחור מעל 30 דקות, ומי שכבר רגיל לאיחורים של הרכבת בוודאי יודע שעל 30 דקות איחור מקבלים כרטיס נסיעה פיצוי ועל מעל שעה איחור מקבלים 2 כרטיסי פיצוי.
הסעיף הזה בעייתי משתי בחינות, הראשונה, כי הוא מאפשר לרכבת לייצר פיצוי קבוע שאינו לוקח בחשבון את המשתנים הפרטיים של הנוסע. שנית, כי למרות שהניסוח של החוק מגדיר את הפיצוי על איחור של 30 דקות, הוא אינו מגדיר את חובת הפיצוי על איחור שאינו מגיע ל 30 דקות.
או כמו שכבר אמר לי פעם המנהל של תחנת הרכבת בת"א השלום "29 דקות זה לא 30 דקות ואתה לא תקבל פיצוי".

באוקטובר 2007 תבע חיים אברהם פרי את רכבת ישראל בדרישה על פיצוי של איחור. פרי, שנזקק להגיע לעכו מכפר סבא, הסתמך על לוח הרכבות כדי לתזמן את הגעתו. משאיחרה הרכבת לבוא, לקח את רכבו ונסע לעכו.

והנה תגובתה המקוממת של הרכבת:

לגופו של עניין טענה הנתבעת גם כי היה על התובע לצאת מוקדם יותר מביתו באם הגעה בזמן להרצאה הייתה כל כך חשובה לו. לשיטתה, קיימים סיכונים הנופלים על כל אדם שיוצא מביתו ומתכנן את יומו אם באמצעות רכבו הפרטי או באמצעות הסעה ציבורית, אשר לפיה נלווה לנסיעה סיכון סביר אשר במקרה שבו הוא מתממש, הרי שתוצאותיו אינן מטילות חבות כלשהי על יוצר הסיכון.

כלומר, אומרת הרכבת, נכון שאמרנו שהרכבת עוצרת בזמנים אלו ואלו, אבל אם זה כל כך חשוב לך אז אל תסתמך על הלו"ז שלנו ותגדיל את מקדמי הביטחון שלך.
יתר על כן, מרחיבה הרכבת בשלב מאוחר יותר ואומרת כי:

"משמעות האמור לעיל הינה, כי לוחות הזמנים אינם התחייבות חוזית לדיוק, אלא הצהרת כוונות, והערכה – טובה – באשר לזמני יציאה והגעה. משכך, את אלה יש לראות כחיובי השתדלות מצידה של הרכבת, אשר סטייה מהם אינה מהווה הפרה של חוזה רכישת כרטיס הנסיעה, ככל שמדובר בחוזה."

השופט, מנחם קליין, די התעצבן ככל הנראה על ההתנהלות של הרכבת בפרשה, והחליט לפסוק לטובת התובע. (לא את כל סכום התביעה, אבל חלק ממנו). שווה לקרוא את כתב התביעה הזה גם ללא ידע במשפטים, זה בהחלט מסמך מעניין המציג את רוב ניסיונות ההתפלפלות וההתחמקות של הרכבת מפיצוי על הנזק שאיחוריה גורמים.

(חומר קריאה: הפסיקה, תקנות הברזל תש"ס, התקנות הלא מעודכנות באתר רכבת ישראל)

ואז, יש את קווים
אם יש חברת תחבורה ציבורית שהחוצפה שלה מרקיעה שחקים הרי שזו חברת קווים. אם בעבר באיזור גוש דן פעלה רק חברת דן הרי שבשנים האחרונות הועברו חלק מהקווים אל ידיה של חברת קווים (לרוב, מדובר בקווים שיוצאים מתוך ת"א החוצה).
מלבד האיחורים העצומים, העומס באוטובוסים, הסידור הצפוף והלא נוח של המושבים – יש לחברה בעיה נוספת בדמותם של הנהגים.
בתור אחד שנוסע הרבה באוטובוסים נהג שמחייך, שאומר בוקר טוב ובכלל – מתנהג באדיבות ומשרה אווירה נעימה זה מחזה נפוץ הן באגד והן בדן (וגם בקווים הפנימים של ב"ש, אני לא זוכר את השם שלהם). אבל בעליה לאוטובוס של קווים פוגשים נהג זועף, לעיתים במראה מרושל, שלא מהסס להרים את הקול ולצעוק על נוסעים.
כך למשל, כבר יצא לי לשמוע על מיקרים בהם נהג צרח על נוסע שהעז להסב את תשומת ליבו למישהי שרצה לתחנה. או על נוסע שהעז לשלוף שטר של 100.
אבל, כל זה מתגמד לעומת תחביב ההימלטות מהתחנה הכה אהוב על נהגי קווים. החוק אומר שהעלאה והורדה של נוסעים שלא בתחנה היא אסורה ואף גוזרת קנס כספי על הנהג שהעז לעשות כן. יש פה הרבה היגיון והדבר נועד על מנת להקטין את הסיכוי לתאונות דרכים. עם זאת, בחברת קווים, מסתבר שהחליטו להחמיר את לשון החוק, או כפי שאמרה לי פעם מישהי בקווים אליה התקשרתי כדי להתלונן על נהג שסגר לי את הדלת בפרצוף ונסע – "החוק אומר שמהרגע שהנהג סוגר את הדלת אסור לו לפתוח אותה". למיטב הבנתי זה קישקוש, מותר לפתוח מחדש את הדלת כל זמן שהנהג נמצא בשטח התחנה, אבל ככל הנראה אין דבר שיותר משעשע את נהגי קווים מלראות את הפרצוף המיוזע והמתנשף של הנוסע שנתן את ספרינט חייו למשך 200 מטרים בעודם מתרחקים מהתחנה. גם כשהאוטובוס נמצא בתחנה, דפיקות על הדלת לא יעזרו. במקרה הטוב הנהג יפנה את מבטו לנקודה עלומה בחלל משמאלו כאילו אינו שומע את הדפיקות על הדלת. במקרה הגרוע הוא פשוט יצחקק לעצמו תוך כדי מבט במסכן.
לפעמים, נראה שהנהגים שהכי מבסוטים מהקטעים הללו, הם דווקא הנהגים שנוסעים בתדירות נמוכה. למרות שהנהג יודע שהאוטובוס הבא יגיע רק בעוד 30-40 דקות, זה כלל לא מפריע לו להמשיך הלאה בנסיעה. דווקא נהגים בקווים יותר תדירים או בעלי חלופה (למשל 7, 53 ו 59 ששלושתם מגיעים מהשלום לרחוב השלושה ולכל אחד תדירות של כ 10 – 15 דקות) הראו לרוב התחשבות בנוסעים אצנים (מלבד אותו נהג שהעז לנסוע לאט ליד התחנה ולהמשיך הלאה וגער בי על זה שדפקתי לו על הדלת כדי שיפתח).

וכך נכתב מעל עמודי הפורטל הממשלתי בנושא תחבורה ציבורית:

הרפורמה בחברות האוטובוסים
מזה מספר שנים מיישם משרד התחבורה רפורמה בקווי התחבורה הציבורית ברחבי הארץ. במסגרת הרפורמה מוצאים למכרז "אשכולות" קווים (קווים המשרתים אזור מסוים), שרובם היו שייכים עד כה לחברות אגד ודן. בין יעדי הרפורמה:

התייעלות

שיפור השירות

הוזלת מחירי הכרטיסים

הפחתת הסובסידיה או הגדלת התמלוגים המשולמים ע"י המפעיל למדינה.

אני לא יודע בקשר להוזלת מחירי הכרטיסים, ולא מבין גדול בסובסידיות. מה שכן נראה לי זה שבסעיפים "התיעלות" ו"שיפור השירות" חברת קווים נופלת בגדול. ומי שחשב שהנסיעה באוטובוסים שלהם הוא סיוט, כנראה עדיין לא ניסה להתלונן במוקד הטלפוני הכמעט ולא זמין שלהם.

סוף דבר
כל הפוסט הארוך הזה נועד בעיקר כדי לתעל את העצבים שלי על מערך התחבורה הציבורית. בדיון הדומה לוויכוח על ביצה ותרנגולת. מחד, כל זמן שאנשים ימשיכו להעדיף את כלי הרכב הפרטיים שלהם התחבורה הציבורית תמשיך להיות מחורבנת. מאידך, כל זמן שהתחבורה הציבורית תישאר מחורבנת, אנשים ימשיכו להעדיף את כלי הרכב הפרטיים.
בנקודה הזו, בהחלט שווה לראות את ההשפעות של סלילת נת"צ בתוך רחובות חיפה. הרכבים הפרטיים אומנם ממשיכים לזחול בעצלתיים, אבל יש כבר לא מעט קווים שנהנים ממסלול פרטי המקצר בצורה משמעותית את זמן הנסיעה ומגדיל את היכולת שלו לעמוד בזמנים. אני לא יודע אם זה בגלל העליה במחירי הדלק או בגלל ההתיעלות הזו, אבל אני בהחלט מבחין בעליה בכמות הנוסעים בתחבורה ציבורית בחיפה בזמן האחרון.
חוץ מזה, ההתקלות בכתב התביעה של חיים פרי בהחלט גרם לי להסתכל על האיחורים של רכבת ישראל באור אחר לגמרי, לאחר שלמדתי מניסיונו של פרי, החלטתי לתעד באקסל כל איחור של הרכבת ואת האיחורים הנגררים ממנו, אני עדיין צריך להבין איך אני מתרגם דקות איחור לשקלים, אבל מכשהמודל הזה יבנה נראה לי שיש מקום לתביעה נגד הרכבת.
ולסיום, קווים – לאחר שנתקלתי באטימות של הנהגים כמו גם של המוקד שלהם, אני תוהה עם מי צריך לדבר ואת מי צריך לדחוף כדי לגרום לשינוי בביזיון הזה.

הרכבת שמצולמת כאן היא הרכבת מנהריה לבאר שבע, יום ראשון בבוקר, בשעה 7:11 דקות. התמונה הזו צולמה בתחנת חיפה מרכז השמונה כשיש לה למעשה עוד 2 תחנות בחיפה, 4 בתל אביב ואז לבאר שבע דרך לוד, קריית גת ואם אני לא טועה, אפילו דרך נתב"ג.
מרגע צילום התמונה, ייקח לנוסעים ברכבת מעל לשלוש שעות להגיע לבאר שבע אם ירצה המזל ולא יהיו שיבושים בדרך. ברי המזל שביניהם אפילו יישבו כל הדרך, חלקם האחר יצליח להשתלט על מקומות שנעזבו בת"א.
מי שיתרכז בתמונה (או נכח במעמד ההסתערות על הרכבות של יום ראשון) יוכל לראות שהרכבת כל כך עמוסה, שאפילו האנשים שעומדים על הדלת דחוסים. הבחור שעומד כאן בחוץ לא הצליח בסוף לעלות לרכבת הזו. למזלו, 5 דקות אחר כך יש רכבת נוספת לת"א (עוצרת בעתלית, בינימינה וחדרה, אם הכל עובד כשורה ולא מחליטים להפוך אותה למאספת מלאה), בניגוד לרכבת המצולמת, הרכבת שמגיעה 5 דקות לאחר מכן בד"כ מגיעה ריקה לחלוטין.
אותו כלל אגב, חל בימי חמישי החל משעות הצהריים. הרכבות מלאות בחיילים וסטודנטים שחוזרים מהדרום לסופ"ש בבית, עמוסות לחלוטין.

במסגרת עבודתי, יוצא לי להגיע פעמיים בשבוע לתל אביב. בהתחלה נסעתי עם האופנוע, זה אומנם קצר ומביא אותי מדלת ביתי אל דלת המשרד אבל בסופו של יום, אין כמו השלווה של נסיעה ברכבת.

הבעיה היא כמובן, איך מגיעים אל הרכבת מהבית, מהרכבת אל המשרד וחזור. בהתחלה החנתי את האופנוע בחיפה ונסעתי עם כל הציוד לתל אביב. אבל להיסחב עם קסדה מעיל כפפות כל הדרך זה לא ממש סימפטי, כך גם הקווים של דן.

והנה היכה בי רעיון – אופניים. עולים על האופניים מדוושים לרכבת, נוסעים לתל אביב ומדוושים למשרד – קל פשוט ונוח.

מסתבר שלא. הנהלים של רכבת ישראל אומרים שעל מנת להעלות אופניים אל הרכבת יש לקפל אותן ולהכניס לאריזה. עכשיו מי יהיה מספיק נחמד כדי למצוא לי את הווידאו של האופניים שמתקפלות לגודל של מזוודה?