בכתבה שהתפרסמה אתמול בלילה בוואינט מדובר על היוזמה של מצגר לחסימת הקופות ממכירת חמץ התגובות, כצפוי – מתלהמות וזועקות כפיה דתית. ה"חכמים" שבחבורה יודעים לספר כי החוק מדבר על איסור הצגת חמץ ולא על מכירתו. על פי אותם מבריקים, אם כבר פילחתם משהו ממתחת לכיסוי ושמתם בעגלה, הרשת חייבת למכור להם כי החוק לא אוסר על מכירת חמץ – הנה להם פירצה ועליה הם מרוויחים.

אישית, אני סובל מרגישות למוצרי חלב, אני מחפף, נכון, אבל את מעדני החלב שלי למשל החלפתי במעדני סויה של אלפרו. לצערי מדובר במוצר מיובא והוא כמובן לא כשר ולכן מכוסה כלאחר כבוד בניירות וניילונים. אם לא הספקתי להצטייד מראש, או נגמר לי – אין ברירה אלא לפלח ממאחורי הוילון ולנסות להגיע לקופה בשלום. בשנה שעברה יצא לי לשמוע כמה וכמה סיפורים של אנשים שנכנסו לסופר, ניסו להגיע עם חמץ לקופה עת קפץ עליהם דוס זה או אחר והחליט לטרפד את הרכישה.

האמת היא, שאת מצגר בכלל לא מעניין חוק החמץ, הוא לחלוטין לא רלוונטי לנושא הדיון – החנויות שמוכרות חמץ הן מראש חנויות לא כשרות שמשרתות ציבור חילוני ו/או לא יהודי – ומלבד העובדה שהוא יכול לשלוח אליה פקחים ולעשות קצת כסף, זה לא לגמרי מטריד אותו. למעשה, למרות שחוק החמץ מתיר את מכירת החמץ, הרי שמצגר, דרך הרבנות, יכול לסגור את השאלטר הזה יחסית מאוד בקלות. יש שתי דרכים כדי לקבל אישור מהרבנות על מקום כשר לפסח – האחת, זה לעשות ניקיון יסודי, להיפטר מכל החמץ, לשלם את הבקשיש למשגיחי הכשרות והרי לכם תעודת הכשרות המיוחלת. כאשר מדובר בעסקים גדולים כגון רשתות שיווק ענקיות, להיפטר ממלאי זה משימה בלתי אפשרית הן מבחינת העבודה הכרוכה בזה והן מבחינת העלויות. לכן, עסקים כאלה מוכרים את החמץ לגוי, מכסים אותו היטב כך שלא יהיה אפשר לגשת אליו בקלות ועם סוף החג קונים וחושפים אותו מחדש.

הבעיה היא, שברגע שהתבצעה המכירה לגוי, למעשה המלאי הוא רכושו של הגוי ולא של החנות ולכן אסור לחנות למכור את החמץ לא כי הוא חמץ אלא כי אין הוא בבעלותה. למעשה, יכול מצגר לטעון (ובצדק) כי אין פה מעשה של כפיה דתית אלא רק פיקוח על עסקים כי הרכוש שהם מוכרים הוא אכן שלהם – בדיוק כפי שהיה מעוניין למנוע מצב בו נוכל מוכר דירה שאינה בבעלותו.

הנקודה הכואבת בכל הסיפור היא עמדת הכוח של הרבנות בנושא ההכשר ובדיוק כמו שבית עסק שפתוח בשבת, למשל, לא יכול לקבל תעודה שכזו, תוכל הרבנות להחליט שעסק שלא מתקין את התוכנה לא יקבל את התעודה המיוחלת. אם חשבתם שכאן זה יגמר, הרי שהדרך עוד ארוכה – שהרי מה ימנע מהרבנות להגיד לרשת שופרסל או מגה שהתקנת התוכנה והפעלתה היא חובה בכל סניפי הרשת ודי בסניף נטול תוכנה כדי לשלול את ההכשר מכל הסניפים? ואם כבר סניפים, למה לא ללכת על טרפוד עסקים לפי בעלים – כך למשל, בפעם האחרונה שבדקתי, רשת AM:PM הייתה בבעלותו של דודי וייסמן וגם הוא התחיל להיכנע ללחצי החרדים ברגע שהגיעו איומים על שפע שוק והריבוע הכחול. אולטימטום שכזה יכול להכריח את וייסמן להתקין את התוכנה המיועדת בחנויות ה AM:PM – וגם התלאביבים יוכלו להגיד שלום לחמץ בפסח.

לקראת השעה 10 בערב, משנה הגן הציבורי את תפקודו עת מתאספים בעלי הכלבים באזור ונותנים דרור לכלביהם. המפגש הזה נמשך כשעה, אנחנו מדברים והכלבים מתרוצצים. לקראת סיום, מבצע הגן הציבורי שינוי שימוש נוסף – ילדים, קטינים רובם ככולם, חמושים בנרגילות, סיגריות ובקבוקי וודקה זולים. בסיבוב הבוקר עם הכלב, אני עובר שוב בגן הציבורי ופוגש שברי בקבוקים ושאריות הוונדאליזם שהשאירו אותם ילדים.
השכנים של הגן הציבורי כבר יודעים שכשמגיעה חופשה מתחיל הכאב ראש, במהלך ימי לימודים התופעה הזו מתרחשת רק בסופי שבוע, אבל כשמגיע החופש הגדול, האירוע הופך להיות יומיומי – הילדים משתכרים, משחיתים את הגן הציבורי, עושים רעש – ואין שום דבר שאפשר לעשות בנידון, אפילו המשטרה לא באה. ולמה שתבוא? במצב החוק כיום החוק אוסר על מכירת אלכוהול לקטין, לא על שתיית אלכוהול ע"י קטין, בפועל לשוטר אין שום יכולת לגעת בילד או בבקבוק שלו.

ה"מאבק" בהשתכרות של קטינים עולה מדרגה ועל פי הפירסומים מדובר בניסיונות חקיקה להעלאת גיל השתיה ל 21, הגבלת שעות מכירת האלכוהול וכיוצ"ב – רוב רובם של הסעיפים מדברים על חקיקה מגבילת מכירה ורק אחד באמת מתייחס לטיפול בבעיית הקטינים השותים – בהצעה לאפשר לשוטר להחרים משקה מקטין.

הניסיון שינוי הזה הוא מטופש ברובו, אותם קטינים בני 13-15 ששותים לא אמורים להיות מסוגלים לרכוש אלכוהול בין אם הגבלת הגיל היא 18 או 21, קשה לבלבל ילד בן 14 עם בחור בן 18 במיוחד בשלב שבו הוא צריך לשלוף תעודת זהות. אבל מקומות ממשיכים למכור אלכוהול לקטינים כי הסיכוי לתפיסה קטן, ורוב המוכרים משוכנעים שאם ייתפסו, האחריות תהיה על העסק ולא עליהם. גם רובם של הקטינים לא מחכים ליום שישי כדי לרכוש את האלכוהול שלהם, הם קונים אותו בסופר השכונתי – מקום בו התור הארוך בקופה יכול לאפשר להם לעבור עם הבקבוק במסלול המהיר.

לכן, כמעט על בסיס שבועי, אנחנו שומעים על קטין זה או אחר שאושפז בסוף השבוע לאחר שנזנח שיכור ע"י חבריו. גשו ביום שישי בערב והסתובבו ליד הפיצוציה הקרובה, בדקו כמה זמן יעבור עד שיגש אליכם קטין זה או אחר ויבקש מכם לרכוש עבורו משקה. כשהעזתי פעם לסרב לאחד כזה הוא לא הבין מה הבעיה שלי, "כולם קונים לי" הוא טען.

הבעיה היא אכיפה, היא תמיד הייתה והיא תמשיך להיות עד שמישהו יחליט שצריך להגביר אותה ולהיכנס בבעיה בעובי הקורה. שני הסעיפים היחידים שאני מסכים איתם בכל הסיפור זה ההרשאה לכוחות החוק להחרים משקאות מקטינים וההבנה שחייבים לטפל בבעית המכירה לקטינים לא רק בפאבים אלא גם בפיצוציות ובסופרים.
וכן, עד שלא תתחיל פה האכיפה, עד שלא יתחילו אנשים לחטוף דוחות כואבים ויסגרו בתי עסק על מכירה של אלכוהול לקטינים, לא יהיה פה כל שינוי. ילדים ימשיכו להשתכר, להיקלע לתגרות אלימות, להרוס רכוש ציבורי ופרטי ולהתאשפז, במקרה הטוב. ולא סתם אמרתי כבר אתמול – סוף מעשה, בארנק תחילה