את ויסטה-פרינט הכרתי כש XP עדיין לא הייתה בשוק, כנראה שמיקרוסופט היא לא היחידה בעלת חזון. היה מדובר בחברה קטנה להדפסת כרטיסי ביקור שעשתה סוג של שוק בנושא של המלצה מפה לפה. החברה הציעה אז 250 כרטיסי ביקור בחינם כשבגב הכרטיס מוטבע הלוגו של החברה וקישור לאתר שלה. הרעיון היה כמובן שכל מי שיקבל כרטיס ביקור שכזה יכנס בעצמו לראות ואולי אף יבצע רכישה.

בזמנו, השירות היה מוגבל לארצות הברית בלבד, הידידה שהכירה לי את השירות הצליחה "לסדר" את החברה ע"י כך שבחרה מרשימת המדינות את אילנוי (שמיוצגת ע"י צמד האותיות IL) ובשם המחוז רשמה Israel. אני לא יודע אם החבילה הגיעה בחסדי הדואר או בחסדי אותו עובד שהחליט לשלח את ההזמנה, אבל כשבועיים לאחר מכן היא חילקה לכל מכריה כרטיס ביקור עם תמונות חמודות של חתלתולים.
גם אני ניסיתי לסדר את המערכת באותה הטקטיקה, לצערי, למודי ניסיון כנראה, הם כבר חסמו את האפשרות הזו. אבל נרשמתי באתר וככל הנראה אישרתי להם לשלוח לי דיוורים פירסומיים שכן פעם בתקופה הם שוב השיקו את המבצע הזה, ושוב עדכנו בדוא"ל ושוב ניסיתי לייצר כרטיס ביקור ותמיד זה נפל ברגע האחרון - לרוב כי פשוט לא סיפקו אפשרות משלוח לישראל.

עם הזמן הם הפסיקו לשלוח את הדיוורים הללו, אני מצידי הפסקתי לנסות והנה אתמול הגיע מייל חדש שמכריז על מסיבת היומולדת של ויסטה-פרינט וכמובן, שהמבצע של 250 כרטיסים בחינם - עדיין בתוקף ואפילו ניתן לבצע משלוח לישראל.
האמת, אני כבר לא חושב שזה מבצע חד פעמי, אני תחת הרושם שתמיד יש להם סקשן של מתנות שכאלה, אבל בגלל שתמיד נכנסתי בגלל המיילים השיווקיים שלהם, אני לא סגור על זה.

חינם - לא ממש
הכי נחמד זה הנושא של חינם, אבל אפילו חברה שמוכנה להדפיס 250 כרטיסי ביקור בחינם, לא מתפשרת בתחום של המשלוח. עלות השילוח לישראל היא קצת פחות מ 30 שקלים, לא יקר מדי, אני חושב שעל הכרטיסונים של moo שילמתי סכום דומה.

חוץ מזה, כמובן שנשאר התרגיל של לוגו ולינק החברה על גב הכרטיס. אם תרצו להסיר אותו, תצטרכו להוסיף עוד 3.5$, אם תרצו 500 כרטיסים ולא 250 תצטרכו להוסיף עוד 10$. חוץ מזה אפשר גם לשנות את הגימור, סוג הנייר, להוסיף גם חותמת גומי במחיר סמלי ועוד כהנה וכהנה, בקיצור, אם האצבע שלכם קצרה על הקליק השמאלי של העכבר אתם עלולים לסיים עם הזמנה של 30-50$ בלי לשים לב אפילו. לא שזה רע כמובן למי שמעוניין בכל המוצרים הללו, אבל כאמור זה כבר די רחוק מלהיות בחינם. גם העיצובים עצמם יחסית מוגבלים, יש משהו כמו 50 עיצובים סטנדרטיים ובשביל דוגמאות נוספות צריך להוסיף עוד כ 20$.

שורה תחתונה
זה לא מהווה תחליף לכרטיסי ביקור מקצועיים, העיצוב ג'נרי (אך נאה) והטקסטים באנגלית בלבד (אין תמיכה בעברית). ועדיין, אם אתם רוצים כרטיסי ביקור זולים באפס מאמץ - כאלה שאפשר לחלק לחברים (אבל לא ללקוחות), שווה לנסות.

גילוי נאות: אני אומנם רשום לתוכנית השותפים של החברה והלינק שסיפקתי מזהה אתכם כמופנים שלי אבל ההמלצה נעשית ללא כל קשר לכך. מי שרוצה יכול להיכנס ישירות לדף הראשי של החברה. בכל מקרה, אם החלטתם להגדיל את ההזמנה, רגע לפני שאתם שולפים את כרטיס האשראי שלחו לי מייל, יש לי אפשרות להעניק 20% הנחה על הזמנה - זה לא תופס על דמי המשלוח של המוצר החינמי כמובן.

היום בבוקר, קמתי בהרגשה שאני עדיין לא יודע למי להצביע בבחירות לרשות המקומית. אם הייתי תל אביבי זה היה פשוט מאוד, אפילו ה"יום ללא פוסטים על דוב חנין" שיזם אפי לא הצליח למנוע מהמידע לזרום אל מחשבי. כן, דב חנין לרשות תל אביב - שיהיה לכם בהצלחה. בחיפה המצב קצת יותר בעייתי, המקומות היחידים שנחשפתי אליו שהציע איזשהו מידע לגבי המתרחש בחיפה הוא הבלוג "חיפה - בלוג אורבני" וכמובן, סיפורים שמסתובבים ברחוב.

אני גר בחיפה את כל חיי, וכוונות העזיבה שלי מאז ומתמיד היו מושבים למיניהם - גליל, גולן - מקום שקט, עם הרבה מקום ירוק. תל אביב רחוקה מזה. עד כמה שחיפה צפופה ולא תמיד סימפטית, להגיע אל תל אביב תמיד גורם לי לדיכאון, בעיקר בגלל כמויות הפלדה, הזפת והבטון. בתור אחד שהתרגל שיש לו עצים מכל כיוון, המחסור בירוק ממש עושה לי רע.
חיפה זו עיר של "נוח לי", במיוחד אחרי שרואים מה הולך בת"א. בפחות ממה שתשלמו על דירונת בדירה מחולקת, אתם יכולים להשיג פה דירה של 2.5-3 חדרים. מי שיש לו רכב בד"כ יצליח לחנות אותו במרחק של לא יותר מ 2 דקות הליכה מפתח ביתו, לרוב הוא לא יצטרך לשלם סכומים מופרכים לחניון או קנסות לעיריה. כששומעים את סיפורי הזוועות של "אם אני לוקח את האוטו לעבודה זה עולה לי 30-50 שקל ליום שכזה" הופכים להיות אסירי תודה על המצב פה. המקומות העיקריים שבהם יש מצוקת חנייה, הם כמובן אזורי הבילויים שמצריכים לעשות לפעמים שניים - שלושה סיבובים עם הרכב כדי למצוא חניה. מצד שני, גם כשתמצא חניה, לא תלך יותר מ 5 דקות עד שתגיע לפאב האהוב עליך.

על פי האתר של עיר לכולנו, 45% מתושבי תל אביב גרים בה בשכירות, ברמה הפוטנציאלית זה אומר לפחות 45% שיכלו ללכת לדוב חנין (ואני מקווה שיגיעו כולם ואף יותר מהם), ברמה המעשית, אחרי שתנקו את אלה שהחליטו שלא בא להם להיסחב עד לקלפי, את אלה שלא טרחו לעדכן את הכתובת שלהם וכמובן את אלה שאין להם אינטרנט ואין להם שום חשיפה לקמפיין הדוב הזה, יהיה הרבה פחות.
עד כמה שהבנתי, התקווה היא (במקרה וחנין לא יבחר בסיבוב הראשון) שיהיו לחנין מספיק קולות כדי שיווצר סיבוב שני בינו לחולדאי, מה שאולי יאפשר לו סיכוי להיבחר. אני רק מקווה שבעיר לכולנו ידעו לשמר את המתח והעירנות הזו גם לסיבוב השני ויטרחו להוציא את האנשים להצביע.

מהמעט שראיתי באתר של דיור לכולנו יש לא מעט רעיונות יפים וטובים לפתור בעיות גדולות ורעות, אם כי אני לא בטוח עד כמה הם פרקטיים. כך למשל מופיע באתר "הקמת נציבות עירונית לשכירות מגורים הוגנת" שמבטיח:

עירייה בראשות עיר לכולנו תקים נציבות משפטית לשכירות הוגנת, אשר תיתן מענה לפניות לסיוע משפטי בעריכת חוזים ובליווי משפטי של בוררות מוסכמת בין השוכרים למשכירים.

הכל טוב ויפה, אבל עם מצוקת הדיור הגואה בת"א, עם שיטת ההצגת דירה בפס נע והשכרה בשיטה של מכרז מי בדיוק יציית לנציבות הזו? בעלי הבתים שיסרבו לסמכותה או השוכרים שמוכנים לשלם כל סכום בשביל הזכות לגור בת"א? ה"שוק השחור" של הדירות בת"א ימשיך לפעול בשיא הכוח - פשוט כי על כל דייר שירצה להעזר בנציבות הזו, יהיו עשרה שיסכימו לחוזים דרקוניים במחירים מופקעים.

נושא זה ייפתר בחלקו באכיפה מוגברת של קיום מינימום הכרחי לרמת חיים בכל דירה, על ידי הגדלת היצע הדירות למגורים באופן מתוכנן, ודרך הפחתת הכדאיות הכלכלית בהטלת קנסות גבוהים על פיצול דירות אשר אינו מקפיד על דיור ראוי

אין ספק שמדובר בצעד חשוב וצריך לטפל בנושא של דירות שאינן מתאימות למגורי אדם, ובכל זאת, כל הדירות הללו מאוכלסות עד אפס מקום כי יש אנשים, שזה מספיק להם. לא מספיק להם מבחינת תנאים מינימאליים למגורים, אלא שזה המינימום שבו הם מוכנים להסתפק בשביל "לגור בת"א". האם אותו בחור שגר ב 15 מ"ר מחולקים ילך ויתלונן על מגוריו בפני מישהו שעלול לגרום לכך שהוא יפונה מהדירה שלו? רוב הסיכויים שלא. האם העירייה תעמיד צוות שתפקידו יהיה ללכת לכל התצוגות הפומביות ותוודא שהדירה במצב הולם? זה יכול להיות רעיון מצוין, אבל אני לא בטוח שזה יקרה.
ככל הנראה השוק הזה ירד למטה, אל מתחת לרדאר, כבר לא יפרסמו את הדירות הללו בהומלס והשמועות יעברו מפה לאוזן, אבל זה ימשיך לקרות, כי כל זמן שיש אנשים שנואשים לדיור, הם ימשיכו לשלם.

קנסות גבוהים? אני מסופק אם זה יעזור. אולי אם העירייה תחייב את בעל הבית בעלות השיפוץ שיבוצע ע"י העיריה (או מי מטעמה) יהיה בר השפעה.

הנושא האחרון הוא נושא שבילי האופניים. רוב הנהגים יסכימו שאין מקום לרוכבי אופניים על הכביש, בעוד שרוב הולכי הרגל יתעצבנו על רוכב האופניים החוצפן שמעיז לרכב על המדרכה. האמת שאין דבר יותר מעצבן מאשר לעמוד ליד תחנת אוטובוס צפופה כאשר פתאום מגיח משום מקום רוכב אופניים ומצלצל בהיסטריה בפעמון שלו שיזוזו. מדוע אני צריך לרדת לכביש כדי שהוא יוכל לרכב על המדרכה? אם הייתי עושה את התרגיל הזה עם אופנוע זה לא היה מתקבל בשתיקה, אבל אופניים - זה דבר אחר.
אז בשילוב של מדרכות צרות, כבישים צרים והרבה מכוניות והולכי רגל, אני אשמח לדעת איפה הולכים לשים את נתיבי האופניים.

זה לא כל התהיות שלי, יש עוד הרבה, אני מניח שנראה את התשובות אם חנין יבחר.ומכשזה נאמר - בהצלחה לת"א ולתל אביבים, ומי יתן והכל יסתדר לכם לטובה.

הרכש האחרון הגיע בתזמון טוב עם ההפצה של אובונטו 8.10, וזו היתה סיבה מצויינת להתקין אותו עליו. אחרי סיבוכים ומריבות שטמונים בעיקר בעובדה שמדובר בנטבוק בלי כונן תקליטורים, אני חייב לציין שאני מרוצה. המליצו לי ללכת על xubuntu (הגירסה הפחות זללנית מבחינת משאבים) אבל גם לאחר התקנה של גנום, ביחד עם הפעלת האפקטים המיוחדים של קומפיז, כשברקע הותקן גם LAMP, לא גרמו למחשב לעשות פרצופים של קשה לי ולא סוחב בעליה. עם זאת, לא מדובר פה בגירסה שהיא קפיצה משמעותית מ 8.04, ולא נראה לי שאני אטרח לשדרג את המערכות האחרות שלי.

טיפול ברשתות

זיהוי של רשת סלולארית

מצד שני, הנטבוק של אייסר מגיע עם כרטיס רשת אלחוטי של atheros שמשום מה אובונטו מסרבת לתמוך בו. לא מדובר על כרטיס חדש שיצא לפני שבועיים אלא על כרטיס ישן שאני סובל מנסיונות ההתקנה שלו עוד מ 6.04 על ה LG. הייתי מצפה שאחרי שנתיים (לפחות) ובהתחשב בעובדה שיש תיעוד בעמודי העזרה של אובונטו לגבי התקנה של הכרטיס הזה שלפחות ידאגו לטפל בזה. ובכן, לרוע המזל עדיין לא עשו כך, וחבל.

התקנה להתקן פלאש
הסיבה העיקרית שחיכיתי ליציאה של 8.10 היא ההבטחה ליצירת התקנה על כונן פלאש. יצירה של הפצת לינוקס שתרוץ מהתקן פלאש נייד היא פעולה מסובכת ומתישה שלרוב מצריכה יותר מדי עבודה. אומנם הפעם האחרונה שלי הייתה עם DSL על התקן פלאש של 128 מגה, אבל זה לא היה כל כך מזמן כך שהחוויה נותרה טראומטית.
ככל הנראה בגלל רמת הנפוצות של מחשבי הנטבוק נטולי כונני ה CD, החליטו באובונטו לצרף לדיסק ההתקנה אפליקציה שמייצרת כונן פלאש בר איתחול שהוא גם live cd. כל מה שצריך לעשות זה להוריד ולצרוב את דיסק ההתקנה, לאתחל איתו מחשב שיש לו כונן CD, להכניס התקן פלאש ריק של 1GB ומעלה ולבחור ב System>Administration>Create a USB startup disk. בתוך מספר דקות המערכת מפרמטת את ההתקן ומעתיקה אליו את הקבצים הנדרשים. לאחר מכן, נותר רק לדחוף את ההתקן לחריץ USB בכל מחשב אחר ולאתחל דרכו. זה מצויין גם להתקנות אבל גם למי שרוצה מערכת שהוא יכול לקחת איתו לכל מקום.

פרטיות

אם אתם פרנואידים (ובצדק) לגבי החומר על המחשב שלכם, מעכשיו ניתן לייצר באובונטו מחיצה פרטית מוצפנת תחת ספריית הבית. הכלי הזה שימושי במיוחד אם יש עוד אנשים שיש להם גישה לתחנה (בעיקר אם יש להם גישת ROOT) או אם מדובר בלפטופ שמכיל מידע חשוב וסודי. תיקיה שכזו, מגינה על המידע של המשתמש גם במקרה של פירוק הכונן וחיבור שלו לתחנה אחרת. שתי מגרעות יש בתכונה הזו, ראשית, העובדה שהיא לא מגיעה מותקנת וצריך להתקינה. שנית, כי גם שלב ההתקנה הוא טקסטואלי.

הפונקציה השניה היא אפשרות יצירת משתמש אורח, פונקציה מצויינת בשביל מקרי ה"אפשר רק לבדוק אצלך מייל". בלחיצה על שם המשתמש תופיע אפשרות בשם guest session. לחיצה עליה תפתח שולחן עבודה חדש בהרשאות אורח שאינן מאפשרות התעסקות בהגדרות. ניסיון לחזור למסך של המשתמש המקורי, תקפיץ כמובן בקשת סיסמא כך שלא ניתן לחדור אל החשבון.

מה עוד?

חוץ מזה הוסיפו טאבים בסייר, שינו קצת את עיצובי הכפתורים והוסיפו רקע חדש ומגניב, בערך כאן מסתיימים השיפוצים במערכת. כמו שאמרתי, לא סיבה מספקת כדי לשדרג, אני מעדיף להישאר עם ה 8.04 שהיא גירסה לטווח ארוך ולשדרג ב 9.04 שאמורה (כך מספרים) להיות קפיצה משמעותית.

כמה רטינות
א. אופן אופיס נמצאת כיום בגירסתה השלישית, ואקליפס (סביבת פיתוח ל java) נמצאת בגירסה 3.4. עם זאת, למרות שהגירסאות הללו קדמו להשקה של 8.10, עדיין לא טרחו לעדכן את המאגרים של אובונטו בחידושים הללו. נכון לעכשיו, אופן אופיס מגיעה בגירסה 2.4 ואילו אקליפס מגיע בגירסה 3.2.
נכון שניתן להתקין את שתי התוכנות הללו בצורה ידנית בגירסתן האחרונה אבל זה עלול ליצור חוסר התאמה בעתיד כאשר יהיה שידרוגים של המאגרים והתוכנות לא יהיו "רשומות".
ב. הניסיון להכין את ההתקנה בהתקן פלאש הוכרז כהצלחה 3 פעמים. בפעם הראשונה, המחשב טען שאין אפשרות איתחול מההתקן. בפעם השניה הצלחתי לאתחל ואף להתחיל בהתקנה עד שהיא קרסה לי כעבור 27% עם הודעת שגיאה. כשטרחתי להשתמש בפונקציית הבדיקה לשגיאות המופיעה באיתחול התברר שיש קובץ אחד דפוק. רק בהתקנה השלישית, הצלחתי סוף סוף לייצר כונן פלאש עם מערכת הפעלה עובדת.
ג. אם אני רוצה לייצר התקנה בכונן פלאש, אז למה אני בעצם צריך לצרוב CD, זו לא פעולה מיותרת? למה לא ניתן להוריד תוכנה שלוקחת כבר את ה iso ומבצעת את ההתקנה כרצוי.

אז כמו שכבר אמרתי קודם, קניתי את הנטבוק של אייסר ואני מאוד מרוצה ממנו. היום התקנתי עליו את אובונטו 8.10, (תוך לא מעט תיסכולים) וזה רץ נפלא, אין צורך לרדת ל xubuntu, נכון לעכשיו נראה שהמשאבים יותר ממספקים את הצרכים של המערכת. עם זאת, השבועיים הללו שביליתי עם חלונות XP הציפו כמה הרהורים שעלו למעשה עם כל אחד מהלפטופים שלי (והיו לי שלושה לפני).

מחיצת התקנה.

flickr: CC-BY : matalyn

חלוקה למחיצות
ב fat16 גודל מקסימלי למחיצה היה 2GB כך שנאלצנו לחלק דיסקים גדולים. זו לא הייתה בעיה גדולה שכן דיסקים גדולים הופיעו פחות או יותר ביחד עם חלונות 98 שכבר תמכה ב fat32 שאיפשר נפח מחיצה בלתי מוגבלת (האמת היא, שחלונות לא מאפשרת לפרמט מחיצה שהגודל שלה הוא יותר מ 32GB כ fat32, אתם מוזמנים לנסות) ועדיין, ההמלצות היו לחלק את הכוננים הקשיחים למחיצות. כשהגיעה XP עם מחיצות ה ntfs, כבר די ירדו מהנושא הזה של החלוקה. בין אם היה מדובר בדיסק של 80GB או 320GB בד"כ הכל היה מפורמט כמחיצה אחת. למעשה, זה גם די הסתדר לנו עם כמויות המדיה שנשאבו אל תוך הכונן הקשיח מהרשת - בשביל המורידים הסדרתיים, מחיצות של 20GB הפכו להיות קטנות מדי ולא רלוונטיות.
לחלונות XP יש את מנהל הכוננים שמאפשר לפרמט אותם, להתקין ולמחוק מחיצות וכן הלאה. על הפעולה הכי טרוויאלית - שינוי גודל מחיצה, לא חשבו ברדמונד. יש לכם מחיצה בגודל של 30 ג'יגה ואתם רוצים להגדיל אותה על חשבון שטח פנוי בדיסק? אין שום בעיה, בטלו את המחיצה הקיימת וצרו מחיצה חדשה. התוכן ילך לאיבוד כמובן במהלך שינוי הגודל וכמובן שאי אפשר לעשות את זה עם המחיצה עליה מותקנת מערכת ההפעלה. זה נכון אגב גם לגבי הפעולה ההפוכה - אי אפשר להקטין מחיצה קיימת. partition magic עושה יופי של עבודה בקטע הזה, אבל היא עולה כסף. לא שיש לי בעיה עם לשלם על תוכנות, אבל בשביל הפעם בכמה שנים טובות שאני מנסה לשנות גודל מחיצה זה קצת מוגזם.
בקיצור, צרו מחיצה של 40GB, תתקינו עליה את מערכת ההפעלה ותנו לי להחליט מה אני עושה בשאר השטח.

תוכנות צ'ופר
ולהלן מקבץ התוכנות שהגיעו כבר מותקנות על הנטבוק שלי:
- אופיס 2007 (בגירסת התנסות ל 60 יום)
- מקאפי סקיוריטי סנטר - בגירסת התנסות ל 60 יום + טולבר
- Yahoo toolbarעם ההדלקה אגב, מתחיל מסע ייסורים מעצבן,
- תוכנת winDvd
- תוכנת שיחזור של acer

אז באמת תודה שהתקנתם לי אופיס 2007 בגירסת התנסות על הנטבוק, כי הרי אין לו כונן CD ולכן לא הייתי יכול לבצע התקנה מהעותק שכבר יש לי בבית. האם קוד ההפעלה יעבוד? כמובן שלא, אצלי בבית יש מהדורת סטודנט ואין לי שמץ של מושג מה התקינו לי על המחשב. לא שזה משנה יותר מדי, כי אופיס 2007 קצת כבד מדי בשביל הנטבוק הזה ובכלל, מי אמר שאני רוצה אופיס 2007? מה זה משנה, העיקר שהתקינו, מקסימום נסיר.

ואם מהאופיס אפשר להתעלם ע"י מחיקת האיקונים והתקנה של אופן אופיס, הרי שמקאפי לא יתנו את השקט המבוקש בשום פנים ואופן. זה מתחיל עם סרגל הכלים שלהם שנדחף לדפדפן ומתערב בתוכן הגלישה. איך? ניסיון חיפוש בגוגל למשל יגרום לכך שהתוכנה תבדוק את כל הלינקים בעמוד ותסמן V ירוק לידם כדי לציין בפני שהלינק בטוח. אפילו כשהתקנתי את השוא"ש, הטולבר של מקאפי הצליח להשתחל פנימה. איזה יופי, כדי להילחם בדברים לא רצויים שנכנסים לי למחשב ועושים בו כבשלהם התקינו לי החברה הטובים באייסר תוכנה שעושה בדיוק את זה.
אם זה לא מספיק אגב, שניה אחרי שעולה ה XP קופץ לו פופאפון קטן שמציע לי לרשום את עצמי אצל מקאפי. יש שתי אפשרויות - אני רוצה עכשיו או אני רוצה אחר כך. אני לא רוצה? אין דבר כזה, אפילו X כדי לסגור את החלונית אין. ובגלל שתמיד תבחר ב"תזכיר לי אחר כך", התוכנה תדאג לנדנד לך כל פעם מחדש שצריך להרשם.
מי שהחליט שלא להרשם יזכה בהודעה על כך שהמערכת שלו לא מוגנת כי לא הותקנו העידכונים האחרונים. ניסיון להריץ עדכון מקפיץ חזרה את הודעת הצריכים להרשם, ניסיון להרשם מזכיר שצריך חיבור לרשת ומקפיץ הודעת האם אתה רוצה שנסמוך על החיבור הנוכחי?
עם כל הברברת הזו, פלא שאני מעדיף את הגירסה החינמית של AVG? רק עכשיו לך תסיר אנטיוירוס ותתפלל שהם לא השאירו שום ג'אנק במערכת שימנע התקנה של מוצר מתחרה. כאן זה היה מקאפי, אבל העיקרון דומה בכל הלפטופים שהיו לי, זה בכלל היה נורא כשקיבלתי פיתרון ענק וזולל משאבים של נורטון על הכונן.

אני לא ארחיב יותר מדי לגבי הטולבר של יאהוו, אין לי מושג למה בחרו להתקין לי דווקא אותו ולא את הטולבר של live או של גוגל, ואני בכלל שונא טולברים. המזל הוא שברגע שהסרתי את ה V הטולבר הזה נעלם ולא קפץ מחדש בפעם הבאה שפתחתי את הדפדפן (בניגוד לטוולבר של מקאפי שמחזיר את עצמו מהמתים כל פעם).

ואם כל הטענות הללו היו הקצפת, הנה בא הדובדבן, על המערכת מותקנת תוכנת winDVD - תוכנה לצפיה בסרטי DVD שיכולה להפוך את האייסר מסתם נטבוק קטן לנגן DVD נייד לעת מצוא. הכל טוב ויפה, חבל רק שהנטבוק לא מגיע עם כונן DVD כך שהרלוונטיות של התוכנה הזו די שואפת לאפס.

אני כן מצליח להבין את מהות תוכנת השיחזור של אייסר, היא נועדה למקרה שבו הצלחתי להיפטר מהמקאפי, להסיר את האופיס, לזרוק את הטולבר של יאהוו ולהתקין נגן וידאו נורמלי ואז אני אחליט שאני רוצה לחזור בי ולהתקין את התוכנות הללו מחדש.
חבל שלא פשוט הכינו את החבילות ויצרו תוכנה שתציע למשתמשים התקנה של תוכנות צ'ופר במקום להחליט בשבילם מה הם רוצים, זה היה חוסך לא מעט עבודה.

כמובן שאני שופך פה את חמתי על אייסר, אבל ראיתי את זה קורה במחשבים של IBM, HP, טושיבה, LG ועוד טובים ואחרים - אף יצרן לא מספק לך דיסק התקנה נורמאלי של XP ביחד עם דיסק דרייברים, כולם דוחפים לך זבל לכונן, וכדאי שתתמודד.

אז התמודדתי, הקטנתי את המחיצה של חלונות והתקנתי את אובונטו, נכון, גם שם התעצבנתי על שלל דברים (כמו למשל שגירסת האופן אופיס היא 2.4 ולא 3), אבל לפחות שם הרבה יותר קל להסיר ולהתקין תוכנות חדשות. איזה מזל שדיסק ההתקנה של אובונטו מגיע גם עם כלי שיודע להקטין מחיצות ולא רק למחוק אותן.

אי שם, במרץ 2006 חטפתי את הג'נענע על נושא הדיסקים. אם כל חומרה הכי בסיסית כיום מצויידת בשקע USB או חריץ ל SD, מדוע לא להתחיל להפיץ מוזיקה בצורה הזו? למה להמשיך למכור תקליטורים כאשר מדובר במוצר שאין לו ממש שימוש כיום. אפילו ברכב שלי, נגן המוזיקה מצוייד בחריץ SD וכך גם נגן ה DVD שלי. הפעם האחרונה שראיתי מערכת סטריאו שיש לה גם מגש תקליטורים הייתה מזמן, ברמת ה 5 שנים לדעתי.
זה היה אחד הפוסטים הראשונים שלי, הבלוג היה אז בן חצי שנה ועדיין ישב על השרת הביתי שלי, מחירי חומרה באותה התקופה עדיין היו יקרים ובהחלט יש מצב שהדרישה שלי באותה התקופה הייתה - קצת לא פרקטית. לצורך הפרוטוקול, אני בזמנו חשבתי על כרטיסי SD של 128 מגה (שעלו כ 100 שקלים) ויש מצב שבעלויות דאז, כל העסק קצת לא השתלם לחברות התקליטים.

חדשות

 

מאיה בוסקילה ב-USB

לראשונה בישראל: חובבי המוזיקה יוכלו לרכוש אלבומי מוזיקה על כונני USB ניידים וכרטיסי זכרון, כתחליף לדיסקים המסורתיים

והנה היום בבוקר, מתברר שהד ארצי החליטו לשווק מוזיקה על כונני USB וכרטיסי מיקרו SD - בשורה משמחת לכל דבר. מחירי זיכרון הפלאש צנחו בצורה משמעותית בשנים האחרונות, אם לפני שלוש שנים זיכרון של חצי ג'יגה עלה כ 200 ש"ח, הרי שכיום אפשר לקבל בקלות 4 ג'יגה ועודף נאה מ 100. מצד אחד, משמח לראות שסוף סוף חברות התקליטים מתחילות לאמץ מדיות נוספות, מקבלות את העובדה שאנחנו כבר לא אוספים CD וספריות המוזיקה הן דיגיטליות.

ועוד כמה מילים, ואולי אפילו המלצה למיקסום רווחים.
יש גבול לכמות התקני הפלאש שאני זקוק להם, אני לא רואה את עצמי מחזיק יותר משניים, בטח שלא בנפחים העצומים הללו. יש פה גם עניין של אפקטיביות, אני לא אלך לחנות מוזיקה כדי לרכוש שירים רק כי הם באים על דיסק און קי, אבל אני כן אלך לחנות מחשבים ואעדיף לקנות דיסק און קי ספציפי אם יהיה עליו ערך מוסף - למשל אלבומים. שאלת האיפה להפיץ חשובה לא פחות משאלת המה להפיץ.
גם לסוגיית המחיר יש חשיבות, זה מאוד נחמד לקבל את השירים של קרן פלס על הדיסק און קי שלי, אבל אם המחיר שלו יהיה יקר משמעותית ממחיר של ד.א.ק רגיל ככל הנראה שאני לא ארכוש אותו.
ושוב, עניין הצבירה - פעם היו לנו קסטות, היינו הולכים עם כמה קסטות בתיק ומחליפים לפי מצב הרוח, זה נכון גם לגבי CD. זה לא נכון ולא מתאים כשמדובר בכרטיסי micro SD המיועדים לסלולר. הכרטיסים הללו כל כך קטנים שיש להם נטייה כמעט מוגזמת ללכת לאיבוד. בנוסף, בגלל נפח הזיכרון המצומצם של רוב מכשירי הסלולר, אני מעדיף להתקין את האפליקציות על כרטיס הזיכרון ולא במכשיר עצמו. שליפה של כרטיס זיכרון שמותקנות עליו תוכנות לא מאפשרת (מן הסתם) גישה אל התוכנות.

אני חושב שהנקודה הסופית היא, שהצרכן הסביר, ירכוש ככל הנראה כרטיס micro SD אחד וד.א.ק אחד ובזה זה יגמר. אם חברות התקליטים לא ישכילו להציע עמדות הטענה ביחד עם המהלך הזה הרי שככל הנראה שהוא לא יתרומם יותר מדי. ובכל זאת, גם אם מדובר באיחור משמעותי, טוב לראות שהתקדמות הטכנולוגיה מתחילה לתפוס.

הפעם הראשונה שהתקנתי חלונות XP הייתה על פנטיום 3 550mhz עם 128 מגה זיכרון. העסק הזה רץ לא רע בכלל ביחד עם אופיס 2000. נכון שהמכונה ההיא הריצה את חלונות 98 הרבה יותר מהר, אבל אי אפשר להגיד שסבלתי עם ה XP. ידידה טובה, החליטה לנסות למתוח את הגבולות והתקינה בהצלחה את חלונות XP על מחשב נייד עם פנטיום 2.
עם הזמן, המכונה עברה קצת שידרוגים, המעבד הוחלף לדיורון 1200 ועוד 256 מגה זיכרון התווספו, אבל כאן פחות או יותר העסק הסתיים. השידרוג האחרון למחשב הזה היה בשנת 2001, והיום, 7 שנים לאחר מכן, המחשב עדיין עובד ומריץ XP ביחד עם אופיס 2003 בלי יותר מדי בעיות. אז נכון, המחשב הזה תקוע באיזו פינת חדר ומשמש בעיקר כשרת קבצים ומדפסות, אבל אני עדיין משתמש באופיס מדי פעם, כשצריך. כיום, אני עובד על מחשב משנת 2004, יש בו מעבד פנטיום 4 מסוג פרסקוט שנוטה לפלוט כמויות חום עצומות ו 2 ג'יגה של זיכרון ולא היו לו שום בעיות עם להריץ את HL2 או שלל משחקים אחרים. עכשיו מותקן עליו אובונטו ובשביל מערכת ההפעלה הזו, המשאבים שלו הם בכלל overkill. אז נכון שמדי פעם אני מפנטז על שידרוג למעבד עם 4 ליבות וכרטיס גרפי בשווי של מחשב אבל ברגע האחרון עולה השאלה - האם אני צריך את זה. התשובה היא תמיד לא, וככה נדחית הרכישה.

קניתי את ה Aspire one של אייסר, אני מפנטז עליו כבר תקופה ארוכה יחסית, אבל רק עכשיו הצלחתי למצוא אותו במחיר שווה לנפש, בערך. כפי שכבר אמרתי בפוסט הקודם על המחשב, באופן מוצהר יש 8 קונפיגורציות שבהן ניתן לקבל את הלפטופון הזה, בפועל יש רק שתיים - גירסה עם XP או גירסה עם לינוקס. כמה עצוב שגירסת הלינוקס מגיעה עם כונן קשיח של 8 ג'יגה (SSD) וחצי ג'יגה זיכרון בלבד. כן, כפי שחזיתי בפוסט הקודם, לא ניתן לקבל את הגירסה הלינוקסאית על מפרט החומרה של XP.
האמת היא, שזה סוג של קישקוש, אני לא באמת רוצה את ההפצה של linpus על הלפטופ שלי (למרות שהממשק שלה בהחלט חביב), אני רוצה אובונטו על הלפטופ שלי ובמקור תיכננתי לפרמט את המחשב ולהתקין עליו אובונטו ולגמור את הסיפור. רק שאם אני רוצה את המחשב שלי עם כונן של 120 ג'יגה, אני מחוייב לרכוש את גירסת החלונות, שבה כמובן משלמים עוד קצת כסף גם על הרשיון ל XP.

אני אוהב את האייסר הקטנטן שלי, לדעתי זו הייתה השקעה מצויינת. נכון, לקח לי קצת זמן להתרגל למקלדת הצרה עד מאוד, מי שמכיר אותי יודע שאני לא אדם קטן ולא התברכתי באצבעות קטנטנות, כך שסף שגיאות ההקלדה היה די עצום בהתחלה, אבל, עם הזמן והניסיון ההקלדה התחילה לעבור חלק, האצבעות התרגלו לקיצורי המקלדת והכל נפלא.
זמן הסוללה של המכשיר הזה הוא פשוט מרשים, המכשיר עובד במשך 4-5 שעות כמו גדול, הרבה יותר זמן מכל לפטופ אחר שהיה לי, מצד שני, בעיקר בעיקבות עצלות אגב, אני עדיין משתמש בחלונות XP. האייסר אינו מגיע עם כונן CD, כך שלהתקין עליו מערכת הפעלה חדשה זה די בעייתי. נכון שיש פתרונות התקנה דרך הרשת או אפילו אילתורי USB, בינתיים אני מחכה להזדמנות לבדוק את אובונטו 8.10 ביחד עם ההבטחה לגירסת התקנה מהתקן USB.

מידות טובות
שני יתרונות עיקריים יש לנטבוק של אייסר. ראשית, הוא מספיק קטן כדי להיכנס לפאוץ' שלי. למעשה, הוא לא יותר גדול מרוב הספרים שאני סוחב בפאוץ' שלי, מה שאומר שהפסקתי להסתובב עם תיק ללפטופ ואני מסתובב רק עם הפאוץ'. נכון, הוא תופס את רוב המקום וזה הצריך ממני לבצע סידור מחדש של מיקום הפריטים האחרים בפאוץ', ונכון, לוקח עוד כמה שניות לשלוף את הסלולר או המפתחות, אבל בסך הכל זה לא פיתרון מגביל, נהפוך הוא, זה פיתרון נוח למדי. היתרון השני מצוי במשקלו המזערי - פחות מקילו, אם כי כבר מצאתי את עצמי תופס את התיק בבהלה (בימים שכן לקחתי אותו בתיק) ומוודא שלא שכחתי אותו בשום מקום. לעומת ה LG הקודם שלי, הפיתרון הנוכחי כל כך קל שזה פשוט תענוג.

האייסר מכיל גם יציאת VGA, כך שניתן לחבר אותו בקלות לכל מסך מחשב שבנמצא, בחיבור למסך CRT 17, הוא הגיע לרזולוציה של 1280×1024, לא רע בכלל. ברגע שהוספתי מקלדת ועכבר דרך חיבורי ה USB, לגמרי לא הייתה שום תחושה של מחשב "איטי" או "מסורס". נכון שהוא לא טס, אבל הוא בהחלט מתפקד הרבה יותר מהר מהלפטופ של LG עם המעבד כפול ליבה ו 2 ג'יגה זיכרון כשהוא מריץ ויסטה. כאמור, אובונטו עדיין לא התקנתי עליו, ככה שקצת קשה לי לדעת איך הוא יגיב, אני מקווה לטוב, במיוחד עם ההבטחות שניתנו לגבי 8.10.

אילן למשל ממליץ על xubuntu, בגלל הדרישות הנמוכות שלו או לחילופין להשתמש בהתקנה של canonical שמספקת סביבת עבודה זריזה יותר, סוג של תחליף למה שמציעה מערכת ההפעלה של linpus.

ונכון שמדברים על זה שחלונות 7 תרוץ מצויין על המכשירים הללו, ושגירסאות הבטא כבר רצות על ה EEE בצורה לא רעה בכלל, ועדיין, 7 תהיה פה בעוד שנתיים לפחות ומי יודע מה תהיה דרישת המשאבים שלה אז.

חדשות

 

Asus EEE מתמודד עם חלונות 7

מחשבים אולטרה ניידים מסוגו של Asus EEE PC אמנם מתקשים להריץ מערכות הפעלה כבדות כמו ויסטה, אולם באופן מפתיע התברר כי עם גרסת הפרה-בטא של Windows 7 הם מתמודדים לא רע

בזווית שונה

למה הגירסה של לינוקס מגיעה עם כונן קשיח של 8 ג'יגה ואילו הגירסה החלונאית מגיעה עם 120? האם זו החלטה שאנחנו הכתבנו ליצרניות או שמא היצרניות מכתיבות עבורנו? מחשבי הנטבוק לא נועדו ליישומים כבדים. כן, הם יריצו אופיס 2007, וכן אפשר להתקין עליהם פלאש, אבל בזה בערך זה נגמר, זה לא מחשב שישמש לעיבוד קבצי RAW של צלמים, ועורכי וידאו לא יקחו אותו כדי לייצר את הסרט הבא שלהם, למעשה - היישום העיקרי לו נועד הנטבוק מצוי בשמו - הנט - הרשת. רוב האנשים אפילו לא רואים בו באמת מחשב אלא רק סוג של פיתרון ביניים, משהו שאפשר לקחת לחופשה בחו"ל כדי לשמור על קשר או לשמור תמונות מכרטיס הזיכרון, אבל לא בשביל לקחת לנסיעת עסקים שתצריך עבודה אינטנסיבית מולו.
למעשה, אותם 120 הג'יגה הם מיותרים, גם 40 ג'יגה הם די והותר ובכנות, רוב הסיכויים שמי שלא משתמש במחשב כלפטופ לא יצליח למלא גם את 8 הג'יגה של כונן ה SSD.
למעשה הבחירה היא די ברורה ונובעת מהפרשי המחירים. כונן SSD של 120 ג'יגה עולה (לפי זאפ) כ 2600 ש"ח, שזה רק טיפה יותר מהמחיר שלוקחת אייסר בארץ עבור ה one. כונן קשיח רגיל בנפח של 120 ג'יגה יעלה (גם, לפי זאפ) פחות מ 300 שקלים. ההבדל במחיר הוא די ברור ונשאלת השאלה רק מדוע בחרו לתת ללינוקס כונן SSD ואילו לחלונות כונן רגיל.

התשובה לצערי, נמצאת ככל הנראה בממשק. במקום לבחור במערכת הפעלה לינוקסאית מלאה, הלכו באייסר על Linpus שהיא מערכת מסורסת עם ממשק גרפי מרשים. הנראות מאוד מזכירה את חלונות (בנראות הבסיסית, לא הציורית של XP או ויסטה), האיקונים, העיצוב של החלונות, העכבר ה X שסוגר וכן הלאה. מי שלא מבין במחשבים, יכול בקלות לחשוב שמדובר פה בסקין משוכלל לחלונות. הממשק עצמו, כבר פרוש כך שהוא מציג את כל התוכנות הרלוונטיות - הכל מותקן, בוא ותשתמש. בניגוד למערכת החלונאית שהיא חלונות XP לכל דבר, ממשק המשתמש הלינוקסאי הוא מסורס, הוא לא מעודד התקנות של תוכנות נוספות, למעשה, יותר מלבדוק דואר או לכתוב מסמך, הוא לא מעודד לשום פעולה אחרת.
כשחושבים על זה לעומק, הגירסה הלינוקסאית לא באה כדי לספק תשובה לאנשי לינוקס שרופים, היא באה כדי לספק תשובה לאנשים שמחפשים משהו קליל לדחוף לתיק בנסיעות, לא כדי להחליף את הלפטופ.

כך או כך, בחשבון הכולל של סדר היום שלי, הנטבוק של אייסר היה מצויין מדי. הוא לא כבד מדי, הוא לא חלש מדי, הוא לא גדול מדי או קטן מדי. למעשה, הוא בדיוק מה שהייתי צריך ואני ממליץ עליו בחום לכל מי ששואל.

לפני יומיים הגעתי אל אזור המזון המהיר של הגראנד קניון בחיפה. מעל אחד הדוכנים, בו מכרו פיצות, פוקצ'ות ושלל "מטעמים איטלקיים" התנוסס שלט גדול - "מגיע לך לחמנית שום ב 1.5 ש"ח בכל קנייה". למעשה, אם בכל קניה מגיע לי לחמניית שום בשקל וחצי הרי שאני יכול לקנות רק לחמניה שכזו ולקבל אותה בשקל וחצי - הווה אומר, מחירה של הלחמניה הוא שקל וחצי.

החצי שניה של בהיה בשלט הזה, זרקה אותי אי שם לשלהי שנת 2003, תקופה בה עבדתי כמנהל משמרת ברשת בורגרנץ' (ז"ל). התקופה הייתה קשה גם אז והסטטיסטיקות דיברו על כך שרק אחת מכל 10 חנויות תשרוד את השנה הראשונה. סניף הבורגראנץ' בו עבדתי היה ממוקם במרכז חורב, 2 דקות נסיעה מסניף של ברגרקינג, ו 7 דקות נסיעה מאחד משלושת סניפי המקדונלדס הקרובים (קניון חיפה, גראנד ומרכז הכרמל). יזם צעיר, שהיה בעברו מנהל משמרת בבורגראנץ' בעצמו, החליט להקים בחיפה את רשת בורגרלנד, הרעיון היה להקים רשת ללא מקומות ישיבה שסיפקה המבורגר ציפס ושתיה בפחות מ 20 שקלים. את הסניף הראשון הוא הקים בדיוק ממול לסניף הבורגרנץ' בצמוד למאפיה שסיפקה לו לחמניות טריות במחיר זול במיוחד (זו הייתה התקשרות בין בורגרלאנד לאחת מרשתות המאפיות, שלא זכור לי שמה).

מי שמכיר את האזור של מרכז חורב בחיפה בוודאי יודע שמזון מהיר לא קשה למצוא, מלבד הבורגראנץ' והבורגרלנד יש ליד גם סניף של פיצה האט, שוארמיה, סנדוויציה, פלאפליה וכן הלאה ועדיין, המצב לא היה רע בכלל מבחינת הבורגראנץ'. נהפוך הוא, דווקא באותה התקופה הייתה רשת ברגרקינג בקשיים ורשת בורגראנץ' ניסתה לרכוש את סניפיה. מהלך זה נחסם לבסוף ע"י הממונה על ההגבלים עסקיים על מנת למנוע "תחרות בתחום ההמבורגרים". צחוק הגורל, חמש שנים מאוחר יותר רוכשת ברגרקינג את בורגראנץ' והממונה לא מצייץ.

אבל לא בהיסטוריית ההמבורגרים רציתי לדון (ונזכיר בעוד מילה את מק דיוויד ז"ל) אלא לחזור לאותו צירוף מילים "מגיע לך". השנה כאמור 2003 וברשת בורגראנץ' מנסים להכניס טקטיקה חדשה, אימרו להתראות לקופאיות וברוכות הבאות למוכרניות. מה ההבדל? ובכן, בעיקר הבדל תפיסתי, תפקידה של הקופאית הוא לקחת הזמנה ולתקתק על הקופה בעוד שהמוכרנית, תפקידה למכור.

הדילמה העיקרית הייתה כיצד לוקחים לקוח שרוצה לקנות ראנץ' (18.50 ש"ח) וגורמים לו לרכוש ארוחת ראנץ' כפול פלוס מוגדלת (42 ש"ח) - כלומר מהמבורגר של 100 גרם בלבד, לשדרג להמבורגר של 200 גרם, כוס שתיה של חצי ליטר (או שמא 750 CC?), ציפס גדול וקינוח. התשובה הייתה כאמור טקטיקת המוכרנות שדאגה לבצע שני שינויים - בתפריט ובקופאיות.

התפריט
בתפריט המקורי, כל מוצר בשרי ניתן היה להפוך לארוחה רגילה ע"י הוספה של ציפס ושתיה. ארוחה ניתן היה להגדיל ב 2.5 שקלים וניתן היה להוסיף עוד מנת בשר (לכפול) בעוד 5 שקלים (כמדומני). הפיתרון שמצאה הרשת היה לשנות את השמות של גדלי המנות. כל הארוחות קיבלו שלושה גדלים - קטן, רגיל וגדול.

והנה פתאום, הלקוח מזמין ארוחה רגילה והמחיר קופץ ב 2.5 ש"ח. אם הוא מבקש הגדלה המחיר קופץ ב 4 ש"ח ומקבל ראנץ' כפול. הארוחה הכפולה (המוגדלת) אגב, יכולה להגיע רק עם ציפס ושתיה גדולים, האפשרות של צ'יפס קטן יותר לא קיימת.

השינוי הוא כביכול זניח, אבל במצטבר, מדובר בלא מעט שקלים. כמובן שכל העסק לא היה עובד עם קופאיות ולכן נוצרו ה"מוכרניות".

המוכרניות

השינוי המשמעותי ביותר בכל העסק היה כמובן בשינוי התפיסתי של הקופאיות. היה מדובר בנערות בנות 17-18 שלא היה להן יותר מדי אינטרס מכירתי (לא היו עמלות) וחלקן כבר התרגלו לשיטות הישנות והן היו הבעיתיות ביותר. כל קופאית הורגלה ותורגלה בשמות החדשים של המנות כמו גם בטקסטים מכירתיים חשובים מאין כמוהם - הנה מספר דוגמאות.

בשיטה הישנה, לקוח היה נכנס לסניף ומבקש ראנץ', קופאית עיפה הייתה זועקת למיקרופון ראנץ', מקלידה בקופה ומסיימת הזמנה. על פי התסריט החדש, זה אמור להראות כך:

לקוח: אני רוצה ראנץ' בבקשה
מוכרנית: תעדיף ציפס או טבעות בצל בארוחה שלך?
לקוח: מבצע בחירה.
מוכרנית: מה תעדיף לשתות?
לקוח: מבצע בחירה.
מוכרנית: תרצה להגדיל את הארוחה שלך?
לקוח: מבצע בחירה.
מוכרנית: מגיע לך קינוח רק ב 6 שקלים, תעדיף פאי שוקולד או מוס?

אז מה השתנה? ראשית, השאלה מה תרצה הוחלפה במה תעדיף, לכאורה הבדל זניח, אבל המשמעות היא שונה לחלוטין. התשובה ל"האם תרצה צ'יפס עם הארוחה" היא תשובה של כן / לא, הלקוח יכול להגיד שהוא רוצה אבל יכול לענות גם בשלילה. העדפה לעומת זאת, גורמת ללקוח להבין שמגיע לו, השאלה היא רק מה מבין המוצרים הוא רוצה לקחת. מאותה סיבה בדיוק, הונחו הקופאיות להציג ביחד עם שאלת ה"תעדיף" גם שני מוצרים רלוונטיים, על מנת שהלקוח יחשוב על הבחירה בין שני המוצרים ולא על איך לעזאזל השחילו לו צ'יפס כשהוא ביקש המבורגר.

השאלה האחרונה, היא שאלת הקינוח, היא גם הארוכה ביותר. היא מתחילה ב"מגיע לך" על מנת ליצור בלקוח רושם שהוא מקבל איזושהי הטבה שהוא לא היה מקבל במקום אחר, לאחר מכן, היא משתמשת בטכניקת ההמעטה - רק ב 6 שקלים. מחירו של הקינוח היה 7.5 שקלים ולכאורה ניסוח מקביל היה יכול להיות אם תיקח שוקופאי תקבל אותו בהנחה של שקל וחצי. כמובן שאף אחד לא העיז להתנסח בדרך השניה, אבל זו הייתה הכוונה. הלקוח מקבל את הרושם שאם הוא יקנה את הקינוח עכשיו הוא יקבל אותו במחיר מבצע ייחודי.

להגיד שזה עבד? לא תמיד, המוכרניות אימצו את הטכניקה החדשה יחסית מהר, הלקוחות לעומת זאת, פחות אהבו את השינויים. מהר מאוד פגשנו את הלקוחות הקבועים מנסחים משפטי הזמנה כגון: אני רוצה את הארוחה שזהה לארוחת הראנץ' הרגיל בתפריט הישן. אבל, על לקוחות מזדמנים או כאלה עם ארנק נפוח או משפחה גדולה לרוב המלכודת עבדה.

טיפול בהתנגדויות
כמובן שהיו ניסיונות התנגדות של לקוחות, עם חלקם גם היה קצת קשה להתמודד. כך למשל כשלקוח השיב "אבל ביקשתי רק המבורגר" לשאלה "תעדיף צ'יפס או טבעות בצל" היה די ברור שהוא לא מתכוון לצאת עם ארוחה.
כפי שהסברתי בהתחלה, גם שמות המנות השתנו, הארוחה הרגילה הפכה להיות ארוחה קטנה והארוחה המוגדלת הפכה להיות ארוחה רגילה. המשמעות הייתה שהקופאית ישר לחצה על ארוחה מוגדלת והתשובה לניסיון ההתנגדות למנה הזו הייתה "להקטין את הארוחה, זה יחסוך רק 2.5 שקלים"?
שוב יש שימוש ברק, הפעם מבוצע זילזול בחשיבותם של 2.5 שקלים, האפקט הנוסף היה בשאלת ההקטנה. אם בעבר היה צורך לשכנע את הלקוח לוותר "רק" על 2.5 שקלים, הרי שהפעם, הגישה היא הפוכה - להקטין? נו באמת, מה כבר תחסוך בזה, 2.5 שקלים?
גם השאלה "להקטין" פוגעת הרבה יותר טוב מלהגדיל. בראש שלנו, הארוחה הרגילה אמורה להשביע אותנו. להגדיל ארוחה, משמעה לקבל יותר ממה שאנחנו צריכים כדי לשבוע, אנחנו מפחדים שלא נסיים הכל ולכן בעצם "נבזבז" את אותם 2.5 שקלים. לעומת זאת, אם יקטינו לנו את הארוחה, אנחנו נחשוש שאולי הארוחה תהיה קטנה מדי ולכן לא תספיק כדי להשביע אותנו. במקרה שכזה, אותם 2.5 שקלים נראים כמו השקעה טובה.

גם שאלת הגדלת המנה, היא טריקית למדי. בניגוד לרשת מקדונלדס שמאפשרת להגדיל ל"גדול" ול"ענק", ברשת בורגראנץ' היו רק שני גדלים - רגיל וגדול (ולאחר השינוי בשמות - קטן ורגיל בהתאמה). המשמעות של הגדלה היה המרה של הראנץ' בראנץ' כפול בעבור 4 שקלים. זו בדיוק הייתה דרך הטיפול בהתנגדות של לקוחות שלא ראו כל צורך להגדיל את הארוחה שלהם - אדוני, אתה מוסיף רק 4 שקלים ומקבל המבורגר של 200 גרם במקום 100 גרם. ההבדל ברשת אגאדיר לצורך השוואה בין ההמבורגר ג'וניור (160 גרם) למקסי (220 גרם) גם הוא 4 שקלים אבל ההבדל במשקל הוא 60 גרם. כמובן שאין מה להשוות בין הבשר של בורגראנץ' לשל אגאדיר, ועדיין, מבחינת הלקוח, תוספת של 100 גרם בשר ב 4 שקלים היא תוספת מכובדת וזולה. גם פה אגב, נעשה שימוש במילה רק, שהרי התחליף היחיד שניתן לרכוש ב 4 שקלים בבורגראנץ' היה שתי גלידות בשקל תשעים.

עשו עליהם קומבינה

שתי תוספות מעניינות היו לתפריט של הבורגראנץ', בשניהם היו מלכודים קלים לפיספוס שעבדו בצורה נאה. הפריט הראשון, היה ארוחת ה"קומבינה" - מנה "חברתית" עבור 3 או 4 סועדים. היה מדובר במנה שיועדה בעיקר לקבוצות צעירים ופחות למשפחות ונמכרה לא רע בכלל. המנה הכילה 3 / 4 מנות בשריות וכוסות שתיה (בהתאם לכמות המשתתפים) 3 מנות של צ'יפס, מנה טבעות בצל ושתי נקניקיות.
את הקומבינה, היה אפשר להגדיל (2.5 ש"ח עבור כל משתתף), ואת מנות הבשר היה ניתן להכפיל (4 ש"ח לכל כפול) או אפילו לשלש (7 ש"ח תוספת כמדומני). שלושה חברה בריאים, צעירים ונלהבים, שנפלו במלכודת היו יכולים להוסיף למחיר הארוחה בין 20 ל 30 שקלים בלי לשים לב. כמובן שאפשר היה לקחת קומבינה פלוס, ולהוסיף קינוחים "רק" ב 6 שקלים לקינוח, הווה אומר עוד 18 ש"ח. במנה לרביעיה כבר מדובר על 26 - 38 ש"ח תוספת, ועוד 24 בעבור הקינוחים.
הרעיון ברור ופשוט, לוקחים מוצר שלכאורה משתלם מאוד, ובעזרת פונקציית המגיע לך שמציפה בכל פעם פריט קטן במחיר לא משמעותי מנפחת את מחיר המנה.

קטן אבל גדול
בשלהי 2004, התווסף מוצר חדש בשם "מיניז" - מנה המורכבת מהרבה המבורגרים קטנים. המנה הבסיסית דיברה על שניים או שלושה מיניז וכמובן שניתן להוסיף כמה שרוצים (רשמית המנה הכי גדולה הייתה 7 מיניז לדעתי, אבל אני לא סגור על זה). בהמבורגרים מאוד קטנים אין כביכול שום היגיון, אבל הרעיון מאחורי המהלך היה לייצר מנה שבה יכול הלקוח לטעום קצת מכל ההמבורגרים שיש לרשת להציע (ראנץ', ספרדי, סטאראנץ' ובטח יש עוד משהו שאני שוכח). אבל אם יש רק 3 המבורגרים אפשריים, איך משכנעים לקוח לרכוש יותר? בצורה הפשוטה ביותר - אשליה אופטית.
לוקחים 7 מיניז, שמים ליד הר של ציפס וכוס ענקית ומצלמים, פתאום, המיניז נראים מאוד מאוד קטנים, אולי אפילו קטנים מכדי להשביע. לקוח רעב, שרגיל ללכת על הראנץ' הכפול ומחליט לנסות את המנה יתרשם שמדובר בנגיסוני המבורגר ויזמין את כל שבעת המיניז, אחרי הרביעי הוא ככל הנראה ישבר. שוב, מדובר במנה רגילה, שיש לה תוספת קטנה במחיר יחסית קטן ביחד עם גישת המגיע לך במנה, אז למה שלא תיקח והנה, לפני ששמים לב פתאום המחיר תופח.

גישת ה"מגיע לך" היא התשובה של עולם השיווק לתחושת ה"אני לא פראייר" של הישראלי המצוי. זוהי הדרך של המוכרים להתנקם על הנזק שנגרם להם מניסוח לא נכון. ברוב העולם, המשמעות של "אכול כפי יכולתך" משמעה "אכול כפי צורכך", הישראלי הפך את זה לאומנות בה הוא מסוגל לבלות במסעדה במשך שעות ולטחון סלטים ובשר על אותם 99 שקלים ששילם בהתחלה. נכון שבעולם המזון הכי פשוט להדגים את זה, אבל תרגיל המגיע לך מופיע בכל מקום ובכל עיסקה אפשרית.
לפני שבוע קיבלתי SMS מסלקום המכריז שכלקוח עיסקי, מגיע לי לקבל חודשיים דמארקר בחינם, אני מניח שאם הייתי טורח להתקשר ולברר היה מתברר לי שמדובר בהטבה שמתקבלת רק אם אני חותם על מנוי לשנה. את התרגיל הזה יעשו לכם גם בהוט, ב YES ובספקית האינטרנט שלכם, העלות של לתת ללקוח מתנה של חודש חינם היא אפסית ומתגמדת לעומת לקוח שמוכן לשלם סכומים נאים במשך שנה.
חברת הסלולר שלכם תמכור לכם מכשיר חדש בזמן שאתם עדיין משלמים על הישן בטענה ש"מגיע לכם בחינם" שהוא בעצם סוג של החזר על דקות שיחה שאולי תבצעו בעתיד. למכשיר חדש יש כמה יתרונות שהראשון בו הוא עוד פונקציות שהלקוח יכול להשתמש בהן ולשלם עליהן כסף. היתרון השני, הסמוי, הוא העובדה שכך החברה נפטרת ממכשירים ישנים שעבורם היא צריכה להחזיק מערך שלם של חלקי חילוף, תמיכה ושירות - סכומי עתק לכל דבר.

אז בפעם הבאה שאתם נתקלים ב"מגיע לי", עצרו שניה ושאלו את עצמכם האם באמת מגיע לי או שפשוט מנסים לדחוף לי משהו שלא הייתי קונה במילא. אם החלק השני הוא הנכון, עדיף לוותר על ה"מגיע", זה לא שאתם זקוקים לו בכל מקרה.

בנקוק מסריחה, לא שלא ידעתי את זה כשבאתי לשם, אבל זה עדיין תופס אותך באף ברגע שאתה נכנס אל העיר ונושם את נשיפות אגזוזי התוקתוקים השחורות ביחד עם ריח הגחלים עליהם נצלים להם חרגולים ודיונונים. אבל סירחון הוא דבר יחסי, הוא תלוי מאיפה אתה מגיע ומה נשמת לאחרונה.
כי בין זיהום האוויר של חיפה ות"א ההגעה הראשונה שלי לבנקוק יצרה יותר הרגשה של הדר מאשר סירחון בלתי מתפשר. הפעם השניה שהגעתי אל בנקוק הייתה כבר בסוף הטיול, אחרי כשבועיים באיים שבדרום. בקופיפי יש בקושי קטנוע או שניים, בריילי ביץ' אפילו את זה אין, האוויר פשוט נקי. בשלב הזה, לפגוש את הסירחון של בנקוק זה קצת כמו בסרטי המד"ב כשהגיבור יוצא מהסביבה המבוקרת דרך מנעל האוויר אל סביבה גזית עויינת. ההרגשה הראשונית היא סוג של רצון להקיא, והוא לא ממש עוזב אותך למעשה.

גם תל אביב מסריחה, על ת"א נח באופן קבוע ענן צהוב של ערפיח שניתן לראות כבר מנתניה, גם לאשדוד יש ענן דומה, אני חושב שאפילו יותר גדול. נכון שגם בחיפה האוויר מזוהם, אבל זה יותר זיהום של חלקיקים מסרטנים ופחות סירחון, לא שזה משנה יותר מדי, זו נבלה וזו טרפה. הנקודה הבעייתית היא שאנחנו מוכנים לקבל את זה, סוג של השלמה – אין ברירה, אין מה לעשות – וזה קישקוש.

אי שם ב 2006 שפכה ספינה פנמית כמות עצומה של פסולת רעילה לים וכתוצאה מכך מתו 17 אנשים ועוד רבים נפגעו. בפסיקה, שניתנה רק לפני כמה ימים נגזרו עונשי מאסר של 20 שנה על הבכירים בחברה. בנוסף, נאלצה החברה לשלם פיצוי של יותר מ 200 מליון דולר.
אז אולי יגלחו להם קצת מעונשי המאסר על התנהגות טובה, ואולי הם גם ישבו בכלא שהוא יותר "שליו" ולא בחברת אסירים מסוכנים, אבל עדיין, אותה הפסיקה הייתה ברורה וחד משמעית – ליכלכת, שילמת ובגדול.
ופה? בארצנו? הדרך הלגיטימית להיפטר מזיהום היא להזרים אותו אל לב ים וחברות מזהמות כגון פרוטרום ממשיכות לפעול במרץ. הקישון הוא אחד הנחלים המזוהמים בארץ, ולראות להקות דגים מתות צפות בו זה לא מראה נדיר. בסך הכל, למצוא את האשמים בזיהום זה בכלל לא בעייתי, הולכים על גדת הנחל, מוצאים את הצינורות שמזרימים את הג'יפה, מוצאי את המפעל לו שייך הצינור הזה ומטפלים בו. במקום לעשות את הפעולה הפשוטה הזו, העדיפה המדינה להאבק באותם שייטים שנפגעו כי נאלצו לצלול בקישון במהלך שירותם הצבאי.
הפיתרון צריך להיות ענישה כבדה ברמת הנהלת החברה, אבל בישראל, כמו במדינת עולם שלישי, כשמתגלה זיהום מדלק מסביב לתחנת דלק אף בכיר בחברה לא מאבד את משרתו, לכל היותר החברה תקבל קנס וארכה כדי "לנקות" את הזיהום.

שני פחי זבל עמדו ליד החדר שלנו במלון בקו-סאמוי על אחד כתוב Garbage ועל השני Trash – האחד עבור זבל והשני עבור אשפה. מה ההבדל? אז זהו, שבעברית אין מבחינתנו הבדל הכל עף לפח. למעשה, אחת המילים מתייחסת לזבל לא מתכלה והשניה מתייחסת לזבל אורגני. לא לבריטים, להולנדים, לצרפתים, לגרמנים או כל תושב מדינה ארופאית היה איזשהו ספק למה משמש כל פח. התגובה הישראלית הטיפוסית הייתה בהיה לרגע (במקרה הטוב) ולאחר מכן השלכה רנדומלית של הפסולת לאחד הפחים.

בשדה התעופה בווינה, נתקלתי בפח הזה שלוקח את את הנושא עוד צעד קדימה – יש פה פח לזכוכית, אריזות, נייר ושאר פסולת וכולם יודעים מה לזרוק איפה ואכן עושים את זה.

בישראל אין הפרדה של פסולת, אף אחד לא רואה בזה צורך. היו כמה נסיונות במשך הזמן, די וויתרו עליהם בשלב זה או אחר, הרבה יותר זול להלשליך הכל בערימה אחת מאשר להפריד ולשנע את הפסולת למרכזי מחזור. חושבים שאני טועה? מתי בפעם האחרונה הלכתם לבקש את 25 האגורות שלכם על פחית הקולה שקניתם? לאיפה השלכתם אותה אחרי שסיימתם איתה?
זה בסדר, אל תדאגו, הקבצן התורן עושה סבב, הוא יוציא את הפחית מהפח, ישים אותה בשקית הפחיות שלו וילך לפדות אותה בסוף היום. עם כזה חוסר אכפתיות פלא שמי שאימץ את נושא מחזור הפחיות הן דווקא משפחות הפשע? שטויות, התרגלנו להביט לצד השני.

כילד, ההורים שלי נהגו לערום את עיתוני כל השבוע ולשלוח אותם כלאחר כבוד בסוף השבוע אל הפח הכתום של אמניר שעמד ברחוב שלנו. אני חושב שהיה לזה איזשהו קשר גם עם האגודה למען החייל, אבל לא סגור על זה. מישהו ראה פח שכזה בזמן האחרון? או שהעיתונים שלכם מגיעים אל פח הזבל?

ובסה"כ, מה הבעיה בלהפריד את האשפה שלנו? זה דורש עוד חצי דקה מחשבה ועוד פח, זה הכל. פסולת אורגנית אפילו לא צריך לשנע, כל מה שצריך לעשות זה להקים מרכזי קומפוסט בכל רחוב ובזאת נגמר הסיפור. פחות פסולת לפינוי משמעה פחות משאיות זבל, שפירושן פחות דלק שנשרף ופחות זיהום שנפלט. זה גם אומר שמרכזי פינוי הפסולת יצמחו בקצב הרבה יותר איטי מכיום וימנעו יצירת הרי זבל ענקיים.
את הקומפוסט שיווצר אפשר לפזר בגינות העירוניות או אפילו להחזיר לתושבים כדי שיפזרו בגינות שלהם.
הבעיה העיקרית היא, לדעתי לפחות, היא שיש חשש שהציבור הישראלי לא יסכים לקבל עליו את גזירת המיחזור. שהציבור יחליט שלא בא לו להפריד פסולת ולא בא לו למחזר. וכן, סביר להניח שזה בדיוק מה שיקרה. בעוד שיהיו כאלה שישמחו לשינוי, יהיו כאלה שזה רק יעצבן אותם, שיחליטו להמשיך להשליך את הפסולת ללא מיון. התשובה לכך היא חינוך כמובן, וגם אם השינוי הזה לא יתקבל בהערצה עיוורת בתוך כמה ימים הרי שעם הזמן הוא כן יתפוס. חוץ מזה, שגם אם רק 20% מהאוכלוסיה תפריד את הפסולת, עדיין ההשפעה תהייה חיובית יותר מאשר חברה שלא ממחזרת בכלל.

יאללה סע

בשנתיים האחרונות מקום העבודה העיקרי שלי היה בת"א. אל העיר הגעתי בעזרת הרכבת אבל כדי להגיע מהרכבת אל העבודה נאלצתי להשתמש באוטובוסים. זה היה נוח בתקופה שנענע ישבה ברחוב השלושה, אבל עם המעבר של נענע10 לרחוב כורזין בגבעתיים, המצב נהפך לבעייתי יותר. קו 56 הוא קו אכזרי מבחינת זמני ההגעה שלו והשילוב בינו לבין הרכבת אף פעם לא עבד כמו שצריך. אופניים היו עוזרים לי מאוד. גם בצד הכושר הגופני שדי הזנחתי וגם בחוסר התלות בקו האוטובוס. לרוע המזל, הרכבת לא מאפשרת להעלות אופניים אל הקרונות אלא אם מדובר באופניים מתקפלים. הפיתרון השני, של לרכוש זוג אופניים ולהעמידם ליד הרכבת מתבדה ברגע שרואים את זוגות האופניים המפורקים ליד התחנה. והנה עוד קפיצה קטנה לבנקוק, עמדות אופניים ציבוריות שכאלה פזורות בכל העיר, אפשר לקחת זוג אופניים בעמדה אחת ולהחזירם בעמדה אחרת. בעיקרון פיתרון אידיאלי שניתן היה להעתיק לישראל, לרוע המזל, היות ורוב מקומות העבודה לא מקימים מקלחות לטובת הציבור המדווש, גם הרעיון הזה נזנח.

לפני שנה, בוצעה רפורמה ברישיונות הנהיגה לרכבים דו גלגליים. קטגוריית ה 50 סמ"ק (אותה קטגוריה שאיפשרה לילדים בני 16 לעלות על הכביש) עודכנה ל 125 סמ"ק. אם קטנוע של 50 סמ"ק היה יותר מדי בשביל אדם בוגר, הרי שקטנוע 125 סמ"ק מסוגל לסחוב בצורה נאה אדם במשקל של כ 80 ק"ג בתוך העיר. נכון שזה לא יהיה אופנוע לטיולים או לנסיעות בין עירוניות, אבל בשביל להגיע למקום עבודה בתוך העיר זה די והותר. אגב, כל מי שמחזיק רשיון נהיגה ברכב מעל ל 3 שנים יכול להוציא רשיון ל 125 סמ"ק במבחן שליטה בסיסי בקטנוע, כל בית ספר לנהיגה ישמח להסביר את הפרוצדורה שיכולה להסתכם אומנם בכמה מאות שקלים (פחות מ 500) אבל לחסוך לא מעט כסף. עם ביצועים שמתקרבים ל 30 ק"מ לליטר (ואף יותר) החיסכון יורגש. גם כמות הזיהום שפולט רכב שכזה הוא נמוך בצורה משמעותית לזיהום הנפלט ע"י רכב.
המכונית החשמלית של אגאסי נשמעת ברגע הראשון כמו פיתרון מאוד מוצלח. רכב שמסוגל לנסוע בכביש בין עירוני על חשמל בלבד מבלי להתנהג בצורה נחותה – זה רעיון מצויין. זיהום אוויר? בהתחשב בכך שבמנוע חשמלי לא מתבצעת שריפה לא נפלטים לאוויר שום גזים – לכאורה, רעיון מעולה.

לפני שנה בערך, ניסיתי להתניע את האופנוע ללא הצלחה, מסתבר שהסוללה סיימה את מחזור החיים שלה. ניגשתי אל המוסך, רכשתי סוללה חדשה ונסעתי. קצת יותר משלוש שנים החזיקה אותה הסוללה מעמד, וגם זה נחשב יחסית מרשים. זה גם מעלה שאלה מעניינת – שלוש שנים אחרי שתעלה המכונית החשמלית על הכביש, מה יעשו עם גל הסוללות הגמורות שיווצר?
אגאסי יודע לספר עד כמה יהיה לו קל לפרוס תחנות טעינה בכל הארץ אבל השאלה החשובה יותר, היא מה הוא מתכוון לעשות עם כמויות הסוללות הגמורות הענקית שתיווצר? האם הוא הולך לקבור אותה כמו ברמת חובב? או שמא הוא הולך לייצר סוללות ירוקות שיהיו ברות מיחזור במלואן?

וזו שוב אותה הנקודה, חוסר הראיה לרחוק, כי עד שהמכוניות תצאנה לייצור המוני ועד שהן תתפוסנה נתח שוק ורק מאותו רגע עתידי צריך להתחיל לספור 3 שנים ומי יודע מה יהיה אז.
נכון, יכול להיות שבעוד 3 שנים יצליחו להמציא סוללה סופר ירוקה עם זמן חיים של עשור ויכולת מחזור של 90% ועדיין, מה יקרה אם לא?
וזו בדיוק הבעיה, חוסר הנכונות להתבונן קדימה ולהגיד הנה מצב בעייתי היום, איך אנחנו נערכים אליו בעוד שנה, חמש שנים ועשור. זה מאוד נחמד שכל שנה שחונה אנחנו מקבלים את תשדירי השירות של לסגור את הברז ואת האיומים על השקיית הגינה, אבל עצם העובדה שמישהו טרח לקבוע קו אדום, פירושו של דבר שידעו מראש שתהייה בעיה, ועם זאת, בחרו שלא להתמודד איתה.

0. הרבה זמן שלא כתבתי, הרבה דברים שלא נכנסו לשום מקום או תוקצרו אל תוך הטוויטר שלי. קצת הרחבות.

1. אחרי שטרחת לקנות 2 ג'וני אדום ב 45$ במבצע בדיוטי פרי, אתה נוחת בבנקוק ומגלה שג'וני שחור עולה רק קצת יותר ממחיר המבצע של האדום בארץ והרבה פחות ממחיר המבצע של השחור בארץ. אתה מחליט שלא להתעסק עם פקידי המכס בישראל ומוותר על הרכישה.

2. מאותה סיבה בדיוק אתה מוותר על Xbox 360 כולל צ'יפ, 2 שלטים ו 5 משחקים ב 1400 ש"ח. זה ובגלל שחברות התעופה לוקחות הרבה כסף על משקל עודף וכל החבילה כולה שוקלת כמעט 10 ק"ג.

3. מזוודה אחת שבה 20 ק"ג בדיוק - זו הייתה כל הכבודה של שנינו בדרך אל תאילנד. שתי מזוודות במשקל 20 ק"ג ועוד שני תיקי יד במשקל של 5 ק"ג (סה"כ 50 ק"ג) הייתה הכבודה שלנו בדרך חזור. גם זה לאחר שהשארנו את השמפו בחדר ונעלנו את הנעליים במקום הסנדלים. מכאן גם נגזר 50% מסעיף 2.

4. הנחיתה בארץ הייתה בסוכות, זה היה חג ונתב"ג היה ככל הנראה מאוייש במתכונת שבת. בתרגום לעברית זה אומר פקיד מכס מנומנם למחצה במסלול הירוק, אולי בכל זאת הייתי צריך להביא Xbox וג'וני.

5. יש לי פה מחשב ענתיקה (מעבד דיורון 1200, 360 מגה זיכרון sdram) שנרכש אי שם ב 2001. אי אפשר לשדרג אותו, אי אפשר להוסיף לו כלום מלבד כוננים קשיחים וכן הלאה אבל הוא עדיין עובד. עובד מספיק טוב כדי לחבר אותו לרשת הביתית כך שיהפוך לכונן משותף ולשרת מדפסות. כנראה שלהיות חודש ללא חשמל זה קצת יותר מדי קשה לסוללת הביוס של מחשב בן 7 שנים, ואחרי חודש בו הוא עמד מנותק הוא התחיל לצפצף בעת ההפעלה. בעיקרון הציפצופים הללו אמורים להצביע על הבעיה, יש צפצוף מיוחד בשביל בעיות זיכרון ואחר בשביל בעיות בכרטיס המסך וכן הלאה. מצד שני, לך תמצא את החוברת של לוח האם שמסבירה מה פשר כל ציפצוף. רק אחרי שעתיים של פירוק, הברקה, מירוק והזזה של כרטיסים ימינה ושמאלה, כאשר הצפצוף לא פסק, הגעתי למסקנה שאולי כדאי לחבר אותו למסך ולראות אם יש הודעת שגיאה.
מסתבר שהייתה, היא אמרה שהביוס התאפס וצריך ללחוץ על F2 להמשך. היה יכול לחסוך לא מעט תסכול.

6. כל חנות מחשבים שמכבדת את עצמה תדע בדיוק מה אתה רוצה כשתבקש מיכל של אוויר דחוס לניקוי. רק קריאה של האותיות הקטנות חושפת את האמת: "הרכב: בוטאן, פרופאן". מי שיש לו קצת רקע בכימיה (או בביולוגיה, או בכלל, במעבדות) בוודאי מכיר את התערובת הזו - איתה משתמשים במבערים השולחניים במעבדה. מצחיק, ואני הייתי משוכנע שאני נושם תערובת של חמצן, חנקן, דו תחמוצת הפחמן ועוד קצת ג'יפה.

7. לא באמת משנה מה הרכב הגזים במיכל האוויר בלחץ, האפקט שזה עושה בהשפרצה על לוח אם מאובק היא בהחלט מרשימה.

8. נגמר המקום בוורדקאמפ.

9. חשיבות של לקרוא הוראות הפעלה: בתאילנד מצאתי מזרים מדיה חביב שהוא למעשה מארז אלומניום שבתוכו יש מקום לכונן קשיח ויש לו חיבור לטלוויזיה. בחרתי להוסיף כונן קשיח של 500 ג'יגה כי זה היה כמעט גרושים שם. המוכר התבחבש עם ההרכבה והמחשב שלו לא הצליח לזהות את הכונן או לפרמט אותו וכך הוא הוחליף שני מכשירים ושלושה דיסקים עד שנוצר צירוף מנצח. כשהגעתי הביתה זה כמובן לא עבד, אחרי פירוק, הרכבה וחיבור לכל חמשת המחשבים הזמינים בבית החלטתי להציץ בהוראות - כתוב שם די במפורש - תומך בכוננים של עד 400 ג'יגה בפורמט fat32 בלבד.

10. אז קניתי כונן קשיח של 320 GB, הפעם הכל זוהה כשורה ועבד מצויין.

11. אם מתעלמים לרגע מהעובדה שחלונות XP מאפשרת לפרמט מחיצה בגודל של מעל ל 32GB בפורמט ntfs בלבד ולא מאפשרת פירמוט ל fat32.

12. התוכנה fat32format היא אפליקציה פשוטה לשורת הפקודה שכן מאפשרת לבצע את הפירמוט הלז.

13. עכשיו זה עובד נפלא, ונראה מצויין.

14. העונה השישית של Csi Miami מסתיימת ברציחתו של הורשיו בשדה התעופה. זו אחת הצורות הכי אכזריות לסיים ככה עונה (וזו הפעם השניה שהם עושים את זה בעונה השישית)

15. זהו

עד שגיליתי את הג'ירידר השתמשתי בשלל תוכנות על מנת לנהל את עדכוני ה RSS אליהם הייתי מנוי. זה היה עסק די מתיש כי בין מחשב שולחני, לפטופ, מחשב בעבודה ומחשב כף יד היה קשה לבצע איזשהו בידול של פוסטים שכבר קראתי וכאלה שעדיין לא. כך היה יוצא שכל פתיחה של הקורא הייתה עוברת בסימון של כל הפוסטים שכבר קראתי על מחשב אחר – פעולה די מתישה לכשלעצמה. נכון, היו שלל קוראים מבוססי רשת אחרים שנתנו אפשרות לסדר דף בית בהתאמה אישית וכן הלאה – לא ממש התחברתי אליהם.

ואז הגיע הג'רידר שהתברר כפיתרון הכי טוב אליו הצלחתי להתחבר. אני לא יודע אם הג'רידר הוא המושלם שבין פתרונות ה RSS, אבל בשבילי הוא עושה את העבודה (למרות שממשק הסלולר שלו מחורבן). הזמינות שלו מכל מכשיר המתחבר לרשת מספק חומר קריאה בכל נקודה שבה יש אינטרנט ועם החבילות הזולות של אינטרנט סלולארי כיום – אין פיתרון נוח יותר.

עם זאת, למרות שאני די מכור לקורא ומסתדר איתו מצויין, עדיין יש כמה פיצ'רים שחסרים לי. חלקם אומנם ברמה של – וואו, היה נחמד אם היה פה, אך חלקם ברמה של להביא את העכבר לנקודה ההגיונית ולהתפלא בכל פעם מחדש שהפונקציה הזו לא קיימת. בעבר כבר התלוננתי על ממשק המשתמש, אנשים נטו להסכים עם חלק מהדברים ולהעלות דברים נוספים, מי יתן ובגוגל יחליטו להרים את הכפפה ולממש כמה מהנקודות בפוסט הזה.

אפשרות לקיפול פוסטים

מדי פעם, יוצא לי להיתקל בפוסט ארוך במיוחד בנושא שלא מעניין אותי. לפעמים מספיקה לי קריאה של הכותרת בלבד, לפעמים אני עוד מתמודד בפיסקה הראשונה אבל מגיע השלב שבו אני מחליט שנמאס לי ומתחיל לעבורלפוסט הבא. באופן אינסטנקטיבי כמעט, בכל פעם שאני נתקל בפוסט שכזה, אני מחפש ליד הכותרת שלו את סימן החץ או המינוס שיאפשר לי לקפל או לכווץ את הפוסט כך שתוצג רק הכותרת ולא כל המאמר עצמו. לחילופין, אולי איזה איקס שיאפשר לסגור אותו ולהעלים אותו מהתצוגה. כל פעם אני מתפלא למה אין שם כפתורון שכזה.
אז נכון, זו בקשה כמעט קטנונית, ותמיד אפשר לגלול קצת, אבל כשיש לך פיד שיש בו מעל ל 600 פוסטים (כי היית חודש בתאילנד) גלילה יכולה להיות מאוד מייגעת.
וכן, אני יודע שגוגל מציעים שני מצבי תצוגה - פוסטים מלאים או תצוגת רשימה. אני גם יודע שאם עובדים בתצוגת רשימה אפשר להרחיב ולכווץ את הפוסטים, אבל פה יש שתי בעיות. ראשית, הפוסטים תמיד סגורים ולכן לא ניתן לקרוא את התוכן שלהם. שנית, פתיחה של הפוסט מסמנת אותו כפוסט שנקרא, גם אם פתחתי וישר סגרתי.
ככה שיש שני מצבים, כל אחד בעייתי מהסיבות שלו, ולו רק היו מאחדים אותם לאיזשהו מצב מישמש שכזה, הייתי מאושר.

סמן עד כאן כנקרא

אם כבר בפידים עמוסים עסקינן, הנה עוד בעיה שלמעשה נגרמת מבעיה עליה התלוננתי כבר בעבר – העובדה שהרידר הפסיק לסמן פוסטים ככאלה שנקראו רק במעבר עליהם ועכשיו חובה לסמן V ב"סמן כנקרא". כאחד שמעיין בקורא שלו על בסיס יומי ומשתדל להשאיר אותו נקי מפוסטים שלא נקראו, ברוב הפידים יש פוסט אחד או שניים, חלקם "מתפרעים" לעיתים ומייצרים 4 פוסטים, עדיין – לא משהו שאי אפשר לקרוא במעבר אחד ואז להשתמש בכפתור ה"סמן הכל כנקרא". זהו פיתרון מצויין, הוא מאפשר לסמן את כל ארבעת הפוסטים ככאלה שנקראו, זה למה אני לא עובד עם ה V ב"סמן כנקרא". מצד שני, כשבאים לקרוא פיד עם 30-40 עדכונים ולפעמים הרבה יותר (600?!) מתגלה הבעיתיות בשיטה הזו.
אם לצורך העניין קראתי 20 פוסטים מתוך 100 ברשימה ועכשיו אני צריך לעזוב את המחשב יש לי שלוש אפשרויות.

א. להשתמש ב"סמן הכל כנקרא" ולאבד 80 פוסטים
ב. לגלול כלפי מעלה ולסמן ב V את כל 20 הפוסטים שכבר קראתי
ג. לא לסמן כלום ולחזור לשם לאחר מכן ולדלג על 20 פוסטים (אין קיפול, זוכרים).

הפיתרון המתבקש הוא איזשהו כפתור - סמן את כל הפוסטים עד כאן ככאלה שנקראו. וורדפרס הכניסו תמיכה שכזו במסך ניהול הפוסטים, סימון של פוסט אחד, לחיצה על shift ולאחר מכן לחיצה על פוסט אחר תסמן את כל הפוסטים שביניהם, בערך כמו שזה עובד ברשימת תיקיות על המחשב לצורך העניין. אותו דבר ניתן למצוא במסך הראשי של גוגלמסמכים - ניתן לבצע בחירה מרובה ע"י סימון של שני מסמכי קיצון. הבעיה היא שבמבנה של הרידר זה בלתי אפשרי (כי שוב, צריך לגלול עד למעלה) ולכן צריך איזשהו תחליף – משהו שיאפשר לסמן רק חלק מהפוסטים ככאלה שנקראו על סמך המיקום בעמוד.

סמן לקריאה מאוחרת

כבר דיברתי על האובססיה שלי להשארת קורא נקי. האמת היא שהבעיה שלי היא פחות עם הקורא עצמו ויותר עם הפידים עצמם. אני משתמש באפשרות התצוגה שמציגה רק פידים שהתעדכנו ולא את כל הרשימה, ולכן, השארה של פוסט לא מסומן מעמיסה על הרשימה. כן, אני יודע, סוג של סטיה, אבל אני בטוח שאני לא היחיד, אני גם לא מסוגל להשאיר תיבת דואר עם פריטים שלא נקראו, בג'ימייל שלי יש 30 פריטים שכאלה וזה גורם לי ליסורי מצפון.
לפעמים יוצא לי לפגוש פוסט מעניין שאני יודע שאני ארצה לקרוא יותר מאוחר, כשיהיה לי זמן. לרוב הפוסט מגיע דרך פיד ה"פריטים משותפים בעברית" או דומיהם – פיד שמייצר כמה עשרות פוסטים ביום וגורם לי ללא מעט בעיות בגלל המחסור ב"סמן עד כאן כנקרא" או חוסר האפשרות להפוך פוסט שסומן כנקרא ככזה שלא נקרא. ככה, הרבה פוסטים מעניינים הולכים לי לאיבוד כי הם לא זמינים לי לאחר מכן בשליפה מהירה.
כל בקשתי – כפתורון קטן שיגיד שמור לקריאה נוספת ועוד תיקיה בחלק העליון של הקורא, ליד הפריטים המשותפים והמכוכבים שלי שתגיד לקריאה נוספת ותאפשר לי לגשת אליהם בקלות.
נכון, אפשר לסמן בכוכב, אני לא אוהב את השיטה הזו, אני משתמש בכוכב לדברים אחרים וזה מערבב לי, הפיתרון החלופי הוא שימוש בתגיות אבל גם הוא לא נוח ולא יעיל.

מיון לפי פוסטים

משפט עתיק אומר אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה, הגוגל רידר הפך את זה לאמור לי מי חבריך ואומר לך מה הם אוהבים. אבל מה קורה כשרשימת הפידים אצל החברים די זהה לרשימה שלך? התוצאה היא שהפוסטים מתחילים לחזור על עצמם. כך למשל אם א' כתב פוסט מצויין וב', ג' וד' חשבו שהוא מצויין ושיתפו אותו ואני קורא את א' אבל גם את הפידים המשותפים של ב', ג' וד', הרי שאני אקבל את אותו הפוסט 4 פעמים. אם הפוסט מגיע גם אל פיד ה"פריטים משותפים בעברית" או דומייהם הוא יופיע עוד פעם ואם מתנהל עליו דיון בעזרת פונקציית ה share with note הרי שפוסט ספציפי יכול להופיע הרבה מאוד פעמים. זה לא כזה נורא והרידר יודע (במקרים מסויימים) להציג במאורעות חוזרים רק את הכותרת ועדיין, זה מעמיס.

היות והלינק של הפוסט הוא בד"כ מזהה חד חד ערכי (בהנחה שלא שיכפלו תוכן או השתמשו ב tinyurl), הרי שבעיקרון אם סימנתי פוסט ככזה שנקרא מדוע הרידר לא יודע לזהות את כל המופעים של הפוסט הזה ולסמן אותם ככאלה שנקראו? ואם התפתח דיון על פוסט, מדוע לא פשוט להציג רק את ההודעה האחרונה עם שלל ההערות?
במילים אחרות, אם כולם חשבו שהפוסט של גל מור על מאקו הוא כל כך מוצלח (אכן מוצלח) ובחרו לשתף אותו, מדוע הרידר ממשיך לסמן לי את אותו פוסט שכבר סימנתי אותו כפוסט שנקרא כתוכן חדש? זה לא תוכן חדש, זו הצפה מחודשת של תוכן שכבר קראתי.

רשת חברתית

אחת הפונקציות היותר חביבות (ומוכרות) באמאזון היא פונקציית ה"אנשים שקנו את זה קנו גם את…". זה לא כלי מדוייק בבודדים, אבל בכמויות מספיק גדולות של נתונים ניתן להסיק שמי שרוכש מוצר מסוג אחד יש סיכוי שיתעניין ברכישה של מוצר משלים. המנוע של last.fm יודע לזהות את הטעם של המשתמש על סמך ההצבעות שלו לחיוב ולשלילה על כל אחד מהשירים שהוא שומע, בהינתן מספיק שירים מדורגים, יכול המשתמש לקבל פיד מוזיקה אישי בדיוק לפי הטעם שלו.

ואני תוהה, מדוע לא להשליך את זה על הרידר? הוספה של מנגנון דירוג פשוט (בין אם לתת ציון מ 1-5 או ברמה של להצביע + או - ) יכול לאפשר לרידר לזהות את הטעם של המשתמש ולהציע לו פוסטים נוספים של קוראים נוספים שאהבו את הפוסטים שהוא דירג. מה שכן, נראה לי שכדאי שתוצאות הדירוג הזה יהיו מוצגות רק למשתמש, שכן אם יתחיל להופיע פתאום "Z לא אהב את הפוסט X של Y" זה יכול להעליב קצת.

באותה מידה, אם ניתן לשייך תגיות לפוסטים, מדוע לא ניתן לייצר פידים של תגיות פופולאריות? למה אני לא יכול לעשות מינוי לפיד של וורדפרס, כך שכל פוסט שיסומן ע"י מישהו בתגית וורדפרס יופיע אצלי? נכון, אפשר ללכת לטכנוראטי, לבחור את התגיות המעניינות ולשלוף את פיד ה RSS שלהן ולהזין לרידר, אבל שוב - זו עבודה קצת עקומה בשביל פונקציה שיכולה להיות מובנית בקלות.

אז כן, אולי המילים רשת חברתית הן קצת חריגות כאן, אני לא רוצה לפתח אינטראקציה עם קוראים אחרים, אלא רק את האפשרות לקבל חשיפה לתוכן מעניין שאחרים קראו. ולמרות כל המידע שגוגל אוספת על משתמשיה, הרי שהדבר הכי קרוב לבקשה הזו שלי היא אותה רשימה שמופיעה בצד הימני של הרידר (בעמוד הראשי) וממליצה לי על בלוגים נוספים שאולי יעניינו אותי.

ממשק סלולר
ואם אנחנו כבר כאן, עוד בקשה קטנה - ממשק הסלולר לרידר. שמעתי ממשתמשי ipod / iphone שטרחתם לפתח להם ממשק נעים ונוח, משהו אומר לי שלא מדובר באותו ממשק מזעזע שאני מקבל כשאני מנסה לגשת לרידר בעזרת אופרה בסלולר או במחשב כף היד שלי. למה? אין לי מושג, אולי אני לא מכיר את הלינק הנכון ואולי המכשיר שלי לא ייצר מספיק הייפ כדי שתפתחו עבורו ממשק נוח. כך או כך, לקרוא פידים דרך הסלולר (או מחשב כף היד) זה מבעס ביותר. אנא, עשו עמנו חסד ולו אף בעזרת תוכנה שתשב על הסלולר (בדומה לתוכנת הג'ימייל לסלולר) ותספק ממשק נוח יותר.

תודה