הכל התחיל מהזמנת אוכל שעשינו במשרד, לא משהו ששונה בהרבה ממה שקורה במאות משרדים בכל צהריים – וכמובן, כמו בכל הזמנה שכזו עלה לדיון נושא הטיפ לשליח. עבר כמעט עשור מאז עבדתי כמנהל משלוחים ברשת הבורגראנץ' אבל הדברים ככל הנראה לא השתנו בהרבה.

הסקר (את התוצאות המלאות אפשר לראות כאן)
על הסקר הקצר טרחו לענות רק 50 אנשים, לא מעט אך גם לא ממש מדגם מייצג, עם זאת, הוא תומך בהיכרות שלי עם התחום. הרחבות תינתנה לגבי כל שאלה

האם אתם נותנים טיפ לשליח?

זו הייתה שאלה טיפה מכשילה, כי דיברתי על שליח באופן כללי אבל מלבד אותם שליחים של מזון אנחנו פוגשים לא מעט שליחים במשך היום ולא אל כולם אנחנו מתיחסים בצורה דומה. האם השליח של הסופר שמביא את הארגזים מקבל מכם טיפ בכל פעם (15 שקלים עלה לכם המשלוח) או רק בתקופת החגים (יותר מקובל)? מה לגבי שליח של הדואר / Fedex או כל חברת שילוח אחרת?
בכל מקרה הנחתם שאני מתכוון לשליח שמביא אוכל ולכן לפי זה השיפוט. 2% בכלל לא נותנים טיפים ו 18% נוספים לא נותנים טיפים ברוב הפעמים. אחרי שהורדנו את אותם 20% של משלוחים בהם השליח לא יקבל טיפים נשארנו עם 80% סיכוי לקבלת טיפים כאשר 36% יתנו תמיד והשאר (44%) רק בד"כ ישלמו.
הגישה של לא לתת טיפ בכלל לשליח היא לא נפוצה במיוחד בישראל, אבל היא קיימת ולאו דווקא כי אנחנו קמצנים.

אם אתה נוהג לתת טיפ מה גודלו

האמת שנתתי פה קצת יותר אפשרויות ממה שהייתי צריך, למעשה היו אמורות להיות פה שתי אפשרויות – אחוז מגודל ההזמנה או סכום קבוע.
36% נותנים סכום קבוע, לרוב מדובר בסכום של 5 / 10 שקלים לשליח כשהפרמטר הוא האם מדובר באדם בודד או בקבוצה גדולה. אותם 4% שבחרו ב”אחר” גם הם ברובם פירטו כ 5/10 שקלים בתלות בגודל ההזמנה.
28% טענו שהם נותנים אחוז מסוים מגודל ההזמנה אני מניח שזה קשור לטווח הגילאים של המשתתפים בסקר, כשחבורה מזמינה כל אחד נוהג לשים את חלקו ולהוסיף טיפ ביחס לגודל ההזמנה שלו כך שהסכומים הם קטנים לבודד אבל משמעותיים ביחס לגובה ההזמנה. מנסיוני אני יכול לספר שכאשר מדובר בהזמנה של משפחות גדולות (הזמנות שמגיעות ל 300 שקלים ויותר) הטיפים הם משמעותית יותר קטנים. כשאתה צריך להוסיף 30 שקלים אחרי שכבר הוצאת 300, זה כבר משמעותי.

אני מניח שאלו אותם 28% נוספים שענו שגודל הטיפ משתנה ומתאימים את גודל הטיפ למספר המזמינים וגודל ההזמנה.

יתרונה של סופה

76% יגדילו את הטיפ לשליח נוטף מים, הייתי מספר לכם שזה פועל על אפקט החמלה שאנחנו מפגינים כלפי השליח המסכן, אבל לא, זה מנגן על מנגנון האשמה כשאנחנו מבינים שבגללנו הוא נראה ככה ובעוד שאנחנו נשב ליד השולחן בחדר המחומם הוא חוזר לרכב על אופנוע בגשם.

דמי משלוח

בתקופה שעבדתי בבורגרנץ' העלות של ראנץ' לסניף הייתה כ 3.5 שקלים, אותו ראנץ' נמכר באותה תקופה ב 18.5 שקלים, אחוז רווח גדול למדי לכל הדעות. רשתות כמו דומינוס ואחרות מקפידות לשמור על אחוזי רווח דומים ואף גדולים מזה. אני רק אגיד שכשאתם משלמים 60 שקלים על פיצה בסיסית בדומינוז היא עולה לסניף הרבה פחות. וכשהרשת נותנת לכם 50% הנחה כי אתם מזמינים ברשת זה לא כי היא נדיבה, אלא כי היא עדיין מרוויחה יפה.

בזמנו, היה נהוג לרשום על חשבון במסעדה את סעיף השירות, סוג של טיפ שהלך כביכול למלצרית ששירתה אותנו. בפועל זהו כסף נוסף שהמעסיק גבה מאיתנו כדי לשלם את שכר העבודה של המלצרית (במקום לחתוך מהרווחים של המסעדה). באופן אינסטנקטיבי אנחנו לוקחים את אותם דמי משלוח שגובות המסעדות באותה דרך בדיוק – פעולה שגורמת לנו להתרעם ומתבטאת בהקטנת גודל הטיפ.

בפועל, תחזוקה של מערך משלוחים הוא יקר. קטנועים מתדלקים בד”כ לפחות פעם במשמרת, לכל אחד מהם יש הוצאות רישוי וביטוח (והביטוח הוא מהיקרים במיוחד) שלא לדבר על הבלאי העצום, חלקים שנשברים ותחזוקה שוטפת. כשאתם רשת דומינוז או פיצה האט ויש לכם מאות משלוחים ביום אתם יכולים לספוג את זה. כשאתם מקום שמחזיק 3-4 קטנועים שעיקר העומס שלהם הוא בשעות הצהריים זה הרבה יותר קשה והברירה היא האם להטיל "מס דמי משלוח" או להעלות את מחירי המנות.

אני מניח שרובנו פשוט לא יודעים את זה, אולי סתם לא אכפת לנו, אבל רק 14% אמרו שהשליח יקבל את הטיפ שלו ללא קשר. 58% (כולל קולות ה”אחרים”) אמרו שאומנם יתנו טיפ אבל הוא יהיה יותר קטן והיתרה – 28% הצהירו שמבחינתם האחד מגיע על חשבון השני.

36% מהמשתתפים הודיעו שהם ישקלו מעכשיו לתת טיפ או להגדיל את הטיפ כשהם יודעים שדמי המשלוח אינם הולכים אל השליח.

תלונות שליחים

בכל פעם שעולה כתבה בוואינט על קטנועים וביטוח הטוקבקיסטים משתוללים – קטנועים זה מסוכן, שליחים הם הכי נוראיים, הם חותכים, הם נוסעים על מדרכות, הם עומדים על מעבר חציה, הם שוברים לנו מראות. עם זאת, רק 4% מהמשתתפים אמרו שהם יתקשרו לדווח על שליח ו 34% נוספים סייגו את הדיווח בחומרת העבירה. השאר – כ 60% לא יתקשרו לדווח. בפועל, אנשים מתקשרים לדווח, לרוב (בצורה לא מפתיעה בכלל) רק כשמדובר בפגיעה אישית בהם. לרובנו לא מפריע שהקטנוע עבר על המדרכה ממול, אבל אם הוא יעבור על המדרכה שלנו ויכריח אותנו לסטות מהדרך זה יעצבן אותנו והתגובה בהתאם.

אבל תלונות על שליחים לא נוגעות רק בנהיגה שלהם אלא יותר על התנהגותם בבית הלקוח – ואכן, כ 20% מהמשתתפים ציינו כי בשלב כלשהו הם התלוננו בפועל על שליח. התלונות הן מרובות ומגוונות, החל משליחים בהופעה מרושלת (כן, זה מפריע לאנשים), דרך שליחים שהסריחו מסיגריות או אפילו עישנו סיגריה / דיברו בסלולר בזמן מסירת המשלוח ללקוח. אבל אין ספק שהסיבה העיקרית שבגינה התקשרו להתלונן על שליחים היא נושא הטיפים.

המקרה הכי ביזארי שבו נתקלתי אגב, היה שליח שהעז להגיד ללקוח "נהוג לתת טיפ לשליח" וכשהלקוח שאל אותו אם הוא מקבל הרבה טיפים במשמרת הוסיף שרוב האנשים (לקרוא בטון נוזף) נותנים בכיף. השליח הזה לא ידע לסתום את הפה שלו גם כשהלקוח שאל אותו אם הוא מעביר את הטיפים למנהל המשמרת והוא מנקה לו מס ומעביר לו בתלוש (כנדרש בחוק, אגב) והתרברב שכל הכסף הולך אל הכיס שלו ישירות.
מה שהבחור לא הבין זה שמי שעומד מולו הוא לא סתם לקוח אלא מישהו שעובד במס הכנסה, סוג של גוף שאף אחד לא רוצה להסתבך איתו, למרבה המזל אותו אדם היה גם חבר של בעל הסניף כך שזה נסגר בשיחת טלפון חברית. השליח לעומת זאת, כבר לא המשיך לעבוד.

דעה אישית

דעתי על טיפים היא לא סוד, טיפים הפכו כבר מזמן לסוג של 'מס' שאנחנו מרגישים מחויבים לו חברתית ואנחנו נותנים אותו לא כי אנחנו באמת נדהמים מאיכותו הרבה של השירות כמו שלא נעים לנו מהמבט של המלצרית, בת הזוג או החברים בשולחן. ללחץ חברתי ול"לא לצאת קמצן" יש השפעה רבה על גודל הטיפ ואנחנו נופלים למלכודת הזו בכל פעם מחדש.
השליח מקבל שכר שעה (לרוב מינימום) והטיפ הוא אקסטרא (לרוב בשחור) למשכורת, שליח רציני של רשת יכול לסגור משמרת של 6 שעות עם טיפים של כ 100-150 שקלים. בניגוד למסעדות בהן המלצריות נוהגות להתחלק בטיפים ולפעמים אפילו להפריש לברמן, בתחום המשלוחים יחסי רעות שכאלה אינם מקובלים. 150 שקלים נוספים ליום עבודה עבור שליח שעובד רק 3 משמרות בשבוע מסתכמים בהכנסה נוספת של 1800 שקלים לחודש, הרבה כסף לכל הדעות.

אין פה כמובן קריאה להפסיק לתת טיפ לשליחים, בסופו של יום החברה האלה מסכנים את החיים שלהם על הכביש כדי שהאוכל שלכם יגיע אליכם במהירות. בתל אביב זה קצת פחות מורגש וכבר שמעתי על זמני המתנה למשלוחים של שעה וחצי ויותר, אבל בחיפה טווח הזמניים המקובל הוא כ 30-45 דקות. כשאתם מתחייבים לטווח זמן שכזה שכולל גם הכנה של המזון ואריזתו, כל פיגור, ולו הקל ביותר מגולגל על השליח. זה בתורו, ברור לו כי אם יאחר יותר מדי יאבד את הסיכוי לקבל טיפ ולכן פעמים רבות מתפרע על הכביש.

אני לא חושב שצריך לתגמל התנהגות שכזו ואני כן חושב שצריך לדווח על שליחים שכאלה. בין המקרים בהם נתקלתי היו תלונות שסיכנו חיים של הולכי רגל (שליחים שהשתמשו במעבר חציה תוך כדי נהיגה למשל) או אפילו את חייהם שלהם עצמם כמו למשל שליח שבמקום ללבוש קסדה כנדרש פשוט "הניח" אותה מעל הראש כאילו הייתה סוג של כובע ועישן תוך כדי רכיבה (אצל ציבור הרוכבים החברה הללו מכונים דרוויניסטים – מתוך הנטיה שלהם להכחיד את עצמם).

אפשר, וצריך לדעתי, להשתמש בכלי הטיפים כדי לחנך את השליחים, אתם לא יכולים להעניש אותו על זה שהוא התפרע בכביש, אבל אם השליח מגיע אליכם מרושל, מסריח או עסוק בשיחת טלפון מן הראוי לוותר על הטיפ ולהתקשר לסניף כדי לדווח. נכון שזה מרגיש כמו להלשין או לחילופין, האוכל פה בואו נאכל ואחר כך כבר שוכחים, אבל בסופו של תהליך, כששליח יבין שהתנהגות לא נאותה תפגע בטיפ שלו, הוא יפנים את זה ויתנהג בהתאם.

הפוסט שובו של שליח פורסם על ידי ~ניצן~ בבלוג המכללה

בשעה שבע וחצי נכנסה הרכבת לתל אביב אל הרציף בתחנת הרכבת של חיפה חוף הכרמל, זה אפילו לא איחור גדול מדי (הרכבת אמורה להגיע ב 7:28) בהתחשב בכל הגורמים חשבתי לעצמי עד שהכרוז הודיע שהרכבת שנכנסת לתחנה היא הרכבת הישירה לתל אביב ולא עוצרת בבינימינה. מי שנוסע תכופות ברכבת יבין במהירות את המשתמש – הרכבת שנכנסת לתחנה בשבע וחצי היא הרכבת שהייתה אמורה להיכנס לתחנה בשבע ורבע – כלומר היא גם כך כבר באיחור של רבע שעה.

יום ראשון הוא יום נורא לנסיעה ברכבת בעיקר בגלל מסת החיילים העצומה והרכבת של 7:28 היא אידיאלית מבחינתי כי בביצועים אידיאלים היא נכנסת כ 5-7 דקות אחרי שהקודמת עוזבת – הווה אומר שהרציף כמעט ריק ואין קרבות על הדלתות. אבל הפעם לא כך היה המצב והרציף היה עמוס בכמות אנשים המצפה לשתי רכבות.

אם זה לא מספיק, הרי שגשם שוטף מלמעלה גרם לכל הקהל הרב הזה להצטופף אל מתחת לגגון הקטן של התחנה כך שלזוז למקום כזה או אחר היה בגדר משימה בלתי אפשרית כמעט. היתרון היחידי הוא שהרכבת הישירה ביום ראשון היא כל כך ארוכה עד כדי כך שהקרון האחרון עוצר בד"כ מעבר לשפת הרציף. קפיצה זריזה מעל הגדר איפשרה לי להימנע מקרבות החיילים ותנופות הקתות ואפילו לתפוס מקום בקרון שהסתמן כמעט ריק. אם חשבתי שפה נגמר הסיפור, טעיתי.

השעה הייתה כמעט 8 כשהרכבת נכנסה אל תחנת עתלית, נסיעה של קצת פחות מ 10 דקות התארכה לכמעט חצי שעה בה הרכבת עצרה, זחלה, האטה ואפילו נסעה קצת לאחור. בעתלית הרכבת עצרה עצירה מלאה על הרציף אך הדלתות לא נפתחו שכן זו הרכבת הישירה. זה כמובן לא מנע מציבור הנוסעים שהיה משוכנע שזו הרכבת שלו לצבוא על הדלתות שכמובן לא נפתחו. עמדנו בתחנה כ 5 דקות, מספיק זמן כדי שכולם יעלו, ובכל זאת, הדלתות לא נפתחו.

הרכבת המשיכה לזחול לאורך הפסים כשהיא מאיצה ומאיטה לסירוגין עד שהגענו לבסוף אל התחנה. הרכבת של שבע ורבע אמורה להגיע אל תחנת תל אביב מרכז בשמונה ועשרה לערך, השעה הייתה תשע כשהרכבת הגיע לבסוף אל תחנת תל אביב מרכז וכאילו לא הספיק כל הסיפור עד עכשיו הודיע הכרוז ברכבת כי זו התחנה האחרונה לרכבת והיא לא תמשיך אל תחנת תל אביב השלום או ההגנה. על הרציף עצמו הדהד כרוז אחר שהודיע לאנשים שלא לגשת אל משרד מנהל התחנה לדרוש את הפיצוי המגיע להם שכן פיצוי ינתן רק אחרי הצהריים או מחר. בנוסף, כך הודיע הכרוז, אוטובוסים לתל אביב השלום נמצאים בפתח התחנה.

וכך מגיעה רכבת חיילים של יום ראשון, רכבת שהיא גם כך ארוכה פי 1.5 מהרכבת הרגילה, עמוסה לעיפה ופורקת את כל הנוסעים שהיו אמורים להתפזר על פני שלוש תחנות בתחנה אחת. לכל רציף שכזה יש שתי נקודות ניקוז המובילות אל אותו הגשר וכשכל הרכבת פרקה פנימה, נוצרו פקקים אדירים. הוסיפו על זה את העובדה שבתל אביב מרכז יש 3 רציפים ושכולם צריכים להגיע אל התחנה ותקבלו עיסה אנושית אחת גדולה שהתנועה בה כמעט בלתי אפשרית.

בדף הבית של רכבת ישראל מתנוסס מד הדיוק שלהם ומכריז על אחוזי דיוק של 45.57% – הווה אומר שיותר מחצי מהרכבות מאחרות או מתעכבות ואני מניח שזו לא תהיה הפעם האחרונה שנראה את המראות הללו.

הפוסט ראשון בבוקר, רכבת ישראל פורסם על ידי ~ניצן~ בבלוג המכללה

בלוגר? רוצה B4 לסופ"ש? כך פנה אלי באנר מפולח היטב באחד מביקורי בפייסבוק. מה, לא תלחצו? אז לחצתי, והמייל שמזמין אותי לאסוף את הרכב מסוכנות סובארו לא איחר להגיע. כן, איפשהו התקווה הייתה שהסופ"ש הזה יהיה בעצם חמשוש ואוכל לשלב אותו עם סופ"ש ברמת הגולן. במקום זאת התייצבתי ביום שישי בבוקר בסוכנות סובארו שברחוב המסגר בתל אביב.

כל הפתיח הזה כדי להגיד שזו הייתה נסיעה שלי ולכן ביקורת חווייתית מנקודת המבט שלי אם אתם רוצים סקירות רכב מקצועיות עם משפטים מפוצצים אני בטוח שאתם יודעים איפה לחפש.

הסובארו B4 מסתובבות על כבישנו כבר מספר מכובד של שנים, אם כי עד כה הן די נטמעו בזרם הקורולות והמאזדות שמציפות את כבישנו בהצפת הליסינג לכל פועל. הדגמים הקודמים של סובארו לא הציגו כל יחודיות נראית יחסית לרכב השכן וכך הן די חלפו מתחת לרדאר.
העיצוב של הסובארו החדשה לעומת זאת תוכנן על מנת לשדר יוקרה והוא אכן עושה זאת בהצלחה רבה. פתאום זה לא רק עוד רכב בחניה, זה רכב בולט שמושך את העין ונותן את הצביטה הקטנה הזו של הקינאה בלב. יכול להיות שאנשים יגידו שאני קצת נסחף ואף מגזים וזו בסך הכל סובארו, אבל זו בדיוק הנקודה – זה לא נראה כמו סובארו, זה נראה הרבה יותר.

זה גדול יותר מבפנים

אחד הדברים החשובים לי ביותר ברכב זה שיהיה לי מקום מרווח וכזה אכן היה בשפע ב B4. הראשון להיבדק היה דווקא תא המטען שעל פי קווי המתאר של הרכב נראה היה כי הוא הולך להיות מצומצם בגודלו, אך התברר כגדול ומרווח. העגלה של יהל שתופסת נפח מכובד בטויטה נראתה לפתע קטנה אל מול שטח האיכסון הגדול. גם השליפה וההכנסה היו קלות ופשוטות ולא דרשו כמעט כל מאמץ.

במהלך השבת נסענו לנו אל גן החיות ברמת גן, לצורך כך, מלבד הכיסא תינוק דחפנו אל הספסל האחורי גם את האופניים ונסענו. ההבדל במקום היה עצום, אם בד"כ המרווח בין כיסא התינוק לגב המושב שלפניו דחוק הרי שפה יש די והותר מקום. כשהחזרתי את מושב הבטיחות אל הטויוטה פתאום הכל נראה הרבה יותר צפוף.

מימין המושב האחורי בטויוטה קורולה, משמאל, המושב האחורי בסובארו, המרווח ניכר

כיסא התינוק מעוגן אל השילדה בעזרת תקן isoFix, ההרכבה קלה ופשוטה ובסובארו אפילו טרחו לסמן על גבי המושב את מיקום העיגונים, ליתר ביטחון. וכאמור אם חשבתי שבקורולה יש הרבה מקום הרי שה B4 לימדה אותי פירושו של מקום מהו.

חווית הנהיגה

ה B4 מצויידת במנוע 2.5 ליטר וכשקופצים לנפח שכזה ממנוע 1.6 ההבדל בהחלט מורגש. בעוד שמנועי ה 1600 נאבקים במשקל הרכב ומתקשים לפתח מהירות בקלות הרי שלסובארו לא הייתה כל בעיה להאיץ בין אם מדובר בכביש החוף ובין אם מדובר בפיתוליו של כביש פרויד בחיפה.
הכוח הרב של המנוע ומהירות התגובה שלו מאפשרת לפתח מהירות בקלות, כל כך בקלות שהסיכון בלהפוך לעבריין תנועה מבלי להרגיש בכלל הוא עצום. הנהיגה היא חלקה, גם במהירויות גבוהות, ובזמן שיוט המנוע בקושי נשמע, עבור הנהג זה די מבטל את תחושת המהירות ומכאן, כאמור, המרחק להיות עבריין תנועה הוא קצר מאוד.

זווית הראיה היא רחבה למדי, ובניגוד לקורולה שבה שתי הקורות שאוחזות את השמשה הקדמית מהוות שטח מת נוראי הרי שב B4 כמעט ואין שכאלה. בנוסף, המראות הגדולות (שלא לאמר העצומות) מספקות זוית ראיה רחבה לאחור.

הרכב מגיב מצוין לא רק בכבישים בין עירוניים אלא גם בנהיגה עירונית צפופה. התגובה מהירה ומדויקת ולמרות שמבפנים הרכב מרגיש כמו מפלצת ענקית לא היתה לו שום בעיה להתמודד גם עם רחובותיה הצפופים והמפותלים של חיפה.

חווית הנהיגה בישראל היא נוראית ולרוב אני מעדיף שלא לעלות על הכביש עם אוטו. האלטרנטיבות מבחינתי הן האופנוע או תחבורה ציבורית ולרוב שילוב של השניים. עם זאת, במהלך סוף השבוע, כשהכבישים פנויים החוויה היא שונה. נסיעה על כביש חיפה תל אביב בשישי או בשבת בבוקר היא שוטפת, מהירה ועם ה B4 גם מהנה מאוד.
ראשית, תא הנוסעים הוא מרווח מאוד, וזה מאפשר קיום של מרחב אישי גדול מספיק. זה בערך כמו לעבור מלשבת על כיסא בר מינמאלי ללהימרח על הספות בצד ועבור אנשים גדולים כמוני זה משמעותי במיוחד.
שנית, הנהיגה היא מאוד רגועה, בעיקר בגלל חוזקו של המנוע ואחיזת הכביש של הרכב. מנקודת המבט של הנהג לא משנה אם אתה נוהג ב 70 קמ"ש או 110 זה מרגיש רגוע. כאמור זה מסוכן כי חווית נהיגה שכזו מאפשרת להגיע למהירות גבוהה מבלי לשים לב, אבל היתרון האמיתי התגלה דווקא בדרך לתל אביב ביום ראשון כשהכביש עמוס. זו הייתה הפעם הראשונה שעמדתי בפקקים ולגמרי לא הפריע לי. עם זאת, מבט על האופנוענים שעברו את הפקק בלי להתרגש הזכיר לי מדוע אני אוהב ומעדיף שני גלגלים על פני ארבע ומדוע אני לא נוהג לנהוג את הדרך הזו בד"כ.

ים של כפתורים

מתוך רצון לפשט הכל עבור הנהג מוקמו לא מעט כפתורים על ההגה. דרך ההגה אפשר להגביר ולהנמיך את הרדיו, לזפזפ בין הערוצים, לטפל בבקרת השיוט ואפילו להעלות ולהוריד הילוך. אני מניח שהעסק מצריך תקופת הסתגלות וככל הנראה אורכה יותר מסוף שבוע אחד. מצאתי את עצמי מוריד הילוכים במקום להעלותם, מעביר תחנות במקום להנמיך את הווליום ועם בקרת השיוט בכלל הסתבכתי.
חוץ מזה, בסובארו אין מזגן, יש "מערכת בקרת אקלים נפרדת לנהג ולנוסע", שזה שם די מפוצץ אבל בעיקרון זה מאפשר לנהג ולנוסע שלידו לכוון טמפרטורה שונה לנוחותם. האם זה עובד? אם אתם מהנוטים להקפיא (ומי שנהג ברכב לפני כיוון את המזגן על 15 מעלות) אני מניח שבסופו של דבר תא הנוסעים יגיע לאיזושהי נקודת אמצע בין שתי הטמפרטורות, אבל בנסיעות קצרות יחסית זה עבד לא רע בכלל.

קיטורים
כי אנחנו ישראלים, וכי אי אפשר שמשהו יהיה מושלם וכי אי אפשר בלי לקטר אז הנה כמה נקודות קטנות.

א. מערכת השמע.
מערכת הסאונד ברכב פשוט מצוינת, היה נעים לשמוע מוזיקה ברדיו, לצערי מוזיקה מהרדיו היה כל מה שיש לי, המערכת מציעה רדיו דיסק עם אפשרות למחליף דיסקים של עד 6 דיסקים, חריץ USB או לכרטיס SD לעומת זאת לא נמצאו שם. בחיאת, כל ההשקעה הזו ופה קיצצתם? במאמר מוסגר, באתר של סובארו מוצגת מערכת הרבה יותר יפה עם מחשב דרך המצוייד ב GPS, יכול להיות שזה פשוט לא היה שם כי זה רכב הדגמה, ויכול להיות (ואני מקווה ) שבאבזור המלא אכן יש דרך לנגן משהו חוץ מ CD.

ב. עיגוני ה isoFix
המושבים הם מושבי עור והגימור פשוט נפלא, עד שמגיעים לשלב הרכבת מושב הביטחון. מתוך הרגל ניסיתי פשוט ליצור מרווח בין המושב למשענת עד שהבחנתי כי עיגוני ה isoFix מסומנים על המושב ומוסתרים בעזרת שתי רצועות עור. רצועות העור אחוזות בסקוץ' וכשמזיזים אותן מגלים את חורי העיגונים ושמעו, זה נראה כאילו מישהו נזכר ברגע האחרון ופשוט עשה שני חורים עם סכין יפנית. לא רק שאין תפר אלא שמתוך החתך הזה מבצבצות חתיכות הספוג של ריפוד המושב. ושוב – פה קיצצתם? פה?

ג. האזעקה
למרות שלרכב יש מפתח ושלט הם רק צריכים להיות אצלכם בכיס. זה די מדהים למעשה, כשמתקרבים לרכב הרכב מזהה את השלט מרחוק ופותח את הנעילה של הדלתות, גם ההנעה היא ללא מפתח אלא פשוט כפתור start הממוקם ליד ההגה. עם זאת, האזעקה לא רחמנית ואם לא תקלידו את הקוד על הקודן ותתניעו בתוך מספר רגעים האזעקה תתחיל לצפצף. למרות שעל השלט יש איקון של כיבוי אזעקה (או לפחות כך זה נראה) זה פשוט לא עבד ובמהלך ההרכבה של מושב הבטיחות למשל מצאתי את עצמי עומד חסר אונים מול רכב מצפצף.

השורה התחתונה

190,000 שקלים – זה המחיר של סובארו B4 Luxury חדשה, זה גם הרבה יותר מדי כסף לדעתי בשביל להוציא על רכב, והייתי יכול לחשוב על מספר שימושים טובים יותר לכסף הזה אם היה לי את הסכום הזה פנוי וזמין כרגע.
ביום ראשון החזרתי את הסובארו לסוכנות, כשירדתי מהרכבת בחיפה חיכה לי האופנוע שלי – 130 ק"ג רכב, 500 סמ"ק של מנוע ולמרות שהוא אולי לא היה יכול להתחרות בסובארו לאורך כביש החוף, הוא בהחלט היה משאיר אותה מאחור בפקקים של חיפה.

הפוסט נסיעת מבחן – סובארו B4 החדשה פורסם על ידי ~ניצן~ בבלוג המכללה

לפני שיש לך ילד, השיקולים בבחירת הרכב הבא שלך הם בד"כ התקציב ועד כמה קל יהיה לך למצוא חניה עבורו, כך למשל, הרכב הקודם שלנו היה מאזדה 323 סאדאן שהגם שהייתה חבוטה וזקנה עדיין נסעה בכיף על הכביש. אבל השנים נקפו ובכורתנו נולדה ופתאום התחילו להתווסף פקטורים למשוואה.

מושב בטיחות

מושבי הבטיחות לילדים מתחלקים בטח לעשרות סוגים ומינים, אבל לא משנה באיזה סוג מושב תבחרו מאפיין הקשירה / חיבור לרכב מתחלק לשניים. הראשון – קשירה בעזרת חגורת הבטיחות. אלו המושבים היותר פופולאריים והיותר "גמישים", הם מצויינים עבור משפחות שיש להם שני רכבים למשל וצריכים להעביר את המושב בין האחד לשני. בשיטה הזו משחילים את חגורת הבטיחות דרך גב המושב ועושים שימוש במותחנים יעודיים כדי לקבע את החגורה. זו לא השיטה הטובה ביותר בעיקר כי נעילת החגורה מתבצעת בעזרת מנגנון הראצ'ט המובנה ולכן במקרה של תאונה הכיסא בכל זאת עלול לזוז.
האפשרות השניה היא שימוש בתקן שנקרא IsoFix ובו מחובר הכיסא ישירות אל שילדת הרכב. היתרון הוא (מלבד ההתקנה המהירה והלא מסובכת של המושב) הוא שהקיבוע הוא חלק משילדת הרכב ולכן הוא חזק יותר, עמיד יותר ובעל פחות סיכויי כשל בעת תאונה.

החיסרון העיקרי של מושבי ה isofix היא שהם לא מתאימים לכל הרכבים, שכן רק רכבים מהשנים האחרונות מכילים אותם. היתרון העיקרי הוא ש IsoFix – כפי שנגזר משמו הוא בעל תו iso – הווה אומר שהוא עבר תקינה וכל מושב בטיחות שמשתמש בחיבור הזה ויש לו תו תקן חזקה עליו שיעמוד בסטנדרטים הנדרשים.

תא מטען

עד שנולדה יהל תא המטען שימש כמקום לשים בו את הגלגל הרזרווי ואת הקניות מהסופר, ברגע שמתווסף תינוק למשוואה, תא המטען הופך להיות סוג של מחסן נוסף. הראשונה היא העגלה שתתפוס חלק ניכר מהנפח הפנימי ומצריכה לא מעט אילתורים בעת ההשחלה לבאגאז'. אם אתם רוצים לבדוק את הנוחות של תא המטען בהיבט הזה, נסו לראות עד כמה קל להוציא ולהכניס את העגלה כאשר יד אחת אוחזת בעולל זועק.
כל הדברים האחרים, חזקה עליהם שיתארגנו מסביב לאותה העגלה, וכך מהר מאוד מתווספים אל תא המטען בימבה כזו או אחרת בשביל הזאטוט, חבילת חיתולים נוספת, תיק עם בגדים להחלפה ולפני שתבינו מה קורה אתם תמצאו את עצמכם עם העגלה של הסופר מגרדים בראש כיצד להכניס את כל הקניות פנימה. אני חייב לציין שאת שני המבחנים האחרונים הטויוטה קורולה שלנו עוברת בציונים מכובדים ואם יש משהו שקשה להגיד על תא המטען של הקורולה זה שהוא לא נוח ו/או לא גדול מספיק.

מרווח בין מושבים

בגובה של 186 ס"מ סוגיית המרווח לרגליים אצלי היא שיקול בכל רכב כמעט, אבל ברגע שמכניסים כיסא מאחור, נוסף פה אלמנט נוסף לחישוב. הגודל של הכיסא, במיוחד אם מדובר בכיסא המותקן נגד כיוון הנסיעה עבור עוללים רכים, יצמצם בצורה משמעותית את מרווח התנועה של המושב שלפניו. זה אומר שכאשר יש מרווח צר במיוחד, היכולת לזוז עם הכיסא אחורנית מתבטלת. עבור ארוכי הרגליים מביננו, מדובר בחוסר נוחות משמעותי. במאזדה למשל, חווינו את הבעיה הזו משני הכיוונים – באם הכיסא הותקן במושב האחורי הרי שאת המושב שליד הנהג היה צריך להזיז קדימה כמעט עד סוף המסילה. לחילופין, כשהמושב הורכב מלפנים, פשוט לא ניתן היה לשבת מאחוריו גם אם רגלייכם סטנדרטיות באורכן.
אם במאזדה הייתי צפוף עד חנוק, הרי שבקורולה המרווח הזה הוא גדול ונוח ואפשר להזיז את המושב לאחור וגם לא לרמוס את מושב הבטיחות.

מה עוד?

בנוסף לכל המפורט פה, יש כל מיני "מצבי קיצון" שיופיעו מדי פעם, ושווה לחשוב עליהם. נסעתם לסופ"ש ארוך עם הילדה? איפה שמים את התיקים / מזוודות? קפצתם לחנות לקנות לול / כיסא אוכל – הדברים הללו מגיעים בד"כ באריזות קרטון ענקיות אותן תצטרכו להשחיל אל תא המטען. נושא נוסף זה השיקול של ילדים נוספים, אם אתם מתכוונים להחליף את הרכב בתוך שנתיים – שלוש יתכן וזה פחות רלוונטי עבורכם, אבל אם אתם כבר בעלי עולל אחד ואתם קונים את הרכב לתקופה של 4-5 שנים, אולי תרצו לחשוב קצת קדימה לגבי מצב שבו יש למקם שלושה זאטוטים במושב האחורי, משיחות עם שני חברים שמתמודדים עם הבעיה, יש מעט מאוד רכבים שמתאימים לכך.

רעיונות וטיפים נוספים? אתם מוזמנים לרשום בתגובות.

הפוסט רכב חדש ותינוקכם – טיפים שימושיים להורים פורסם על ידי ~ניצן~ בבלוג המכללה

ההתחממות הגלובאלית, המאמצים להפחית את פליטת ה CO2 והטיפוס במחירי הדלק גרם להופעת פיתרונות המנסים להקטין את השימוש בבנזין. לצד השימוש בגפ"מ (הרבה יותר נקי, אבל יש לו בעיות משלו) הופיעה גם קטגורית הרכבים ההיברידיים – רכבים המשלבים פעולה של מנוע חשמלי ומנוע בנזין על מנת להגדיל את כמות הקילומטרים שעושה הרכב לכל ליטר בנזין. על פניו, אם איכות האוויר חשובה לך וברצונך גם לנסוע, גם לחסוך וגם לתרום לסביבה – עדיף לך לרכוש רכב היברידי. גם מגמת המיסוי הירוק שנותנת הנחה יחסית מכובדת על הרכב ההיברידי כביכול כולה זועקת "רכשו רכבים היברידים". אך בשורה התחתונה, לעקרונות שלנו יש מחיר יקר ומי שרוצה לזהם פחות כדאי שידע שעל העיקרון הזה מודבק תג מחיר יקר – כמה יקר? בערך 23 אלף שקלים.
כשבודקים מי מנסה למכור לנו את "רכשו רכב ירוק" מגלים שלא המדינה היא זו שעומדת מאחורי התהליך אלא דווקא יבואני הרכב. בין אם זה לתת חסות לתוכנית טלוויזיה כגון רצים למיליון, קמפיינים פירסומיים בטלוויזיה ואף העלאה של רכבים כאלה לכביש כשהם מקושטים (כדוגמת הסיוויק ההיברידית שמעוטרת בציור של גלובוס ירוק כחול) – חברות הרכב נמצאות מאחורי מהלך זה ולא בכדי.

רכבים היברידים הם יקרים יותר, יש פה עניינים של שוק חופשי, תהליכים של היצע וביקוש, טכנולוגיה חדשה, מאמצים מוקדמים והגרוע מכל – חוסר עידוד של המדינה. התשובה הנשלפת בד"כ מהשרוול היא שנכון שהמחיר של הרכב יקר יותר אבל זו השקעה שמחזירה את עצמה בהבדלים במחיר הדלק. לרוע המזל, לטענה הזו אין שום ביסוס במציאות והיא כרוכה כאמור בקנס טיפשות של כ 23000 שקלים.

הערות
1. השתמשתי במחיר של 6 שקלים לליטר מתוך הנחה שזהו המחיר הממוצע במשך 3 שנים, סביר להניח שהמחיר יהיה גבוה יותר, זה בסדר – החישובים רלוונטים גם לפי מחיר הליטר כיום.
2. הערכת ק"מ ממוצע – מאתר הלמ"ס – קובץ pdf.
3. מחירי הרכבים, נפחי מיכל הדלק, יחסי דלק לקילומטר – נלקחו מהאתרים הרשמיים של היבואניות.
4. החישוב בוצע לפי "צריכת דלק משולבת" שהיא סוג של מיצוע בין הצריכה העירונית לבין הצריכה הבין עירונית.

כפי שאפשר לראות בקלות ברכישה לשלוש שנים הטויוטה קורולה היא המשתלמת ביותר ואחריה המאזדה 3 עם הפרש של קצת פחות מ 2000 שקלים. למעשה, המקום היחיד שיש בו מקום לשיקול הזה הוא בהחלטה האם לרכוש את ההונדה סיוויק הרגילה או ההיברידית שכן על פני 3 שנים ההפרש הכולל הוא כ 2000 שקלים.

גם בדיקה לאורך תקופה ארוכה יותר לא מעלה תוצאות טובות יותר, למעשה אם מסתכלים על נתוני כל חמשת הרכבים הרי הקורולה ממשיכה להיות הרכב הזול ביותר להחזקה במשך 10 שנים מיום הרכישה שלה. רק בתום אותן 10 שנים מתרחש היפוך והפריוס הופכת להיות זולה יותר בחישוב המצטבר. אם לעומת זאת בודקים את הכדאיות של ההונדה סיוויק בגירסה הרגילה מול ההיברידית מתברר שכאן ההבדלים הם פחות קריטיים וההפרש מתהפך בשנה הרביעית.

חשוב לקחת בחשבון שאנחנו בודקים פה רכישה של רכב חדש מהיבואן ולא מסלולי קבלת רכב מהעבודה או רכישה של רכב יד ראשונה. גם החישוב נעשה על בסיס היחס ק"מ / ליטר המשוקלל ולא בהכרח יתאים לכל אחד שכן אין דינו של זה שנוהג רק בתוך העיר לבין אחר שעיקר נהיגתו בדרכים בין עירוניות.

האם הבעיה היא רק שלנו? כמובן שלא וכפי שכבר אמרתי יש פה לא מעט שאלה של היצע וביקוש ואת העיניין של טכנולוגיות חדשניות שבתחילת דרכן. לצורך העיניין, גם בארצות הברית ההבדל בין הפריוס לקורולה עומד על כ 8000$ ועם בדיקה של צריכת דלק ממוצעת על פני 3 שנים מדובר על הפרש של כ 6000$ לטובת הקורולה. ועדיין העובדה שמדינת ישראל קובעת את מיסי הרכב הרי שאם באמת היה פה רצון כן ואמיתי לשנות מישהו היה דואג לעדכן את החישובים כך שהרכבים ההיברידיים יהיו יותר רווחיים.

הפוסט כמה שווים העקרונות שלכם? פורסם על ידי ~ניצן~ בבלוג המכללה

רגע אחרי הדיון בוועדת הכספים, אחרי שראינו את מאסת חברי הכנסת שקמו, עמדו לצידנו וטענו את שטענו אנו נותר רק לסגור חשבון עם הטוקבקיסטים. בלי קשר למה יסגר בסוף – הנה מה שאני חושב .

צביעות.

אתם כועסים עלינו כשאנחנו משתחלים קדימה ברמזור אבל חסר לנו שננסה לעמוד בתור לרמזור כמו רכב. אתם כועסים עלינו כשאנחנו חונים על המדרכה אבל לא מוכנים שנתפוס חניה רגילה "על חשבונכם".

פנטזיה

הכביש זה לא ספר של הארי פוטר ואופנועים לא מופיעים יש מאין בשטח מת. לשטח מת יש נקודת כניסה ונקודת יציאה – אם אתם רואים אותנו יוצאים ממנו, הייתם צריכים לראות אותנו גם נכנסים אליו. מה הם השטחים המתים ברכב שלכם? הקורות בצידי החלונות, הפלאפון שתקוע לכם באוזן, קופסת הדיסקים על הבירכיים, הילד הלא קשור מאחור, סשן ההתאפרות וכמובן הגורמים הקריטיים ביותר – אתם לא מסתכלים במראות ופשוט לא אכפת לכם מה קורה מסביבכם.

סטטיסטיקה.

"האופנוענים אחראים לרוב התאונות ולכן הם צריכים לשלם יותר" – על פי נתוני משטרת ישראל 75% מתאונות הדרכים בהם מעורבים אופנועים ומכוניות האשם בתאונה הינו הרכב ולא הדו"ג. הכנסת קיבלה את זה, קבלו את זה גם אתם.

פרופורציות.

"האופנוענים משתוללים על הכביש ומסכנים את החיים של נהגי הרכבים" – יקיריי, אתם סגורים בקופסת פלדה, אם חס וחלילה יתנגש בכם רכב דו גלגלי הרי שחייו הם שיהיו בסכנה, לא שלכם. זה כאילו שמחר ינסו להעלות לכם את הביטוח כי נהגי הרכבים משתוללים על הכביש ומסכנים את החיים של נהגי המשאיות – ברצינות.

מראה

"תסתכלו עליהם ותראו אותנו" היה הסלוגן של הסידרה טירונות, אבל היא נכונה גם לגבי הכבישים שלנו. הייתי אומר שנכון, אתם לא משתחלים בין רכבים אבל במשך שנותי על הכביש ראיתי גם את זה קורה – נהג לחוץ במיוחד "מייצר" לעצמו מסלול ונדחף בין שני רכבים שנסעו לאט מדי לטעמו. כואב לכם שאנחנו חונים על מדרכה, אבל זה לגמרי לא מפריע לכם לחנות עליה בעצמכם, או לחנות באדום לבן, או חניית נכים, או דבל פארקינג כי אתם רק רוצים לקנות שניה סיגריות בפיצוציה ועל הז*ן שלכם שחסמתם נתיב. אתם טסים על הכביש, לא מאותתים, עוקפים על פס הפרדה רצוף, לא משתמשים במראות, מדברים בסלולר, קוראים עיתון, מתגלחים, מתאפרות, מעשנים/ות – בקיצור – עברינים/ות.

סקילה

הנצרות טבעה את המשפט "זה שאין בו חטא ישליך את האבן הראשונה" בהקשר של הוצאות להורג ע"י סקילה שהייתה כה מקובלת אז. הרעיון הוא שבגלל שאף אחד מאיתנו לא צדיק טהור לאף אחד אין זכות להשליך את האבן הראשונה ולכן לא ניתן לסקול אנשים. כמה טוב שאנחנו יהודים, עכשיו תגיבו.

הפוסט מחשבות על מחאת האופנוענים פורסם על ידי ~ניצן~ בבלוג המכללה

לקראת סוף אוגוסט, נקלעתי לנסיעה מסוייטת במיוחד ברכבת ישראל. המזגן לא עבד, הרכבת אחרה, היה תור, שירות מחורבן וכן הלאה. כתבתי דוא"ל לשירות פניות הציבור של הרכבת והוא למעשה חלקו העיקרי של הפוסט סיוט ברכבת.
לא הנחתי שיענו לי למייל, אבל הבטחתי שאני אפרסם את התגובה באם היא תגיע. ובכן, היא אכן הגיע, ואף בזמן. התגובה מסתבר התקבלה ב 11 לספטמבר רק שבתקופה הזו הייתי כבר בתאילנד והתגובה נקברה בתוך ערימות הדואר שלא נקרא. והיות והבטחתי, אני מקיים ולהלן לשון תגובת הרכבת.

לכבוד מר ניצן ברומר

א.נ.,

הנדון: פנייתך למנכ"ל רכבת ישראל בנושא שירות הרכבת

פנייתך למנכ"ל רכבת ישראל בנושא שבנדון התקבלה במשרדנו.
ראשית, אנו מתנצלים על חווית השירות שקיבלת. אנו, ברכבת ישראל, עושים מאמצים לשיפור השירות בהיבטים רבים.
אנו ברכבת ישראל נערכים על מנת להקל על העומס הרב והביקושים הגדלים שקיימים. במסגרת ההיערכות נרכשו 86 קרונות חדשים, על מנת להקל על העומס שנוצר בשל העליה בכמות הנוסעים ברכבת.
סוגית ביטחון וביטחונם של הנוסעים ברכבת נמצאת בקדמת סדר העדיפויות שלנו. רכבת ישראל פועלת ומונחה מקצועית, בכל הקשור לסוגיות ביטחוניות בכלל ובכל הנוגע לציבור נוסעי הרכבת בפרט, ע"י משטרת ישראל ורשויות הביטחון הרלוונטיות. כפועל יוצא מכך, גם נבחן ונבדק ציבור הנוסעים והמשתמשים בשירותנו, עפ"י רמות שונות כמתבקש.
אנו רואים בשיפור השירות יעד מרכזי. במסגרת זו אנו פועלים בכל הקשור לדיוק הרכבת ואכן , בחצי השנה האחרונה הצלחנו לעמוד ביעד של כ- 92% דיוק, העומד בסטנדרטים הגבוהים של חברות הרכבות בעולם. אנו בוחנים על בסיס יומי את האיחורים ברכבות ומנתחים את סיבות האיחור במטרה לטפל בהן בכדי שלא ישנו.
הציוד המופעל על ידנו נבדק ונבחן טרם הפעלתו בשירות הציבור. אולם, לצערנו תקלות ייתכן ותתרחשנה אנו עושים כמיטב יכולתינו למנוען.
אנו מתנצלים על אי הנעימות אשר נגרמה לך בנסיעתך ברכבת ומודים לך שפנית אלינו והפנת את תשומת לבנו לחווית השירות שקיבלת.
אנו מתחייבים להמשיך ולפעול למען שיפור השירות ללקוחות, תוך התייחסותלנושאים אותם העלית בפנייתך ומקווים כי תחוש בכך בנסיעותיך הבאות ברכבת.

בכבוד רב
אבנר שפריר
רכז פניות הציבור
רכבת ישראל
ת.ד. 18085 תל אביב 61180
תשומת הלב מופנית כי לרשותך עומד גם שירות לקוחות ארצי בטלפון מס' 03-6117000 או 5770 * מכל טלפון נייד. וכן אתר אינטרנט שלנו אשר כתובתו: www.israrail.org.il

עד כאן המכתב, ועוד כמה מילים שלי.

יצא לי להשתמש בשירותיה של הרכבת מספר פעמים נוספות לאחר מכן, נושא האיחורים ממשיך להתרחש, וכך גם נושא העומס, הצפיפות והדוחק.
ביום של כנס וורדקאמפ למשל תכננתי לתפוס את הרכבת של 7:17 מחיפה. לכשהרכבת נכנסה אל התחנה השעה הייתה כמעט 7:30. למרות שהיה זה יום ראשון בבוקר ולמרות שהיום הזה ידוע מראש כיום צפוף וגם הרכבת הזו מוכרת כרכבת עמוסה, בחרו באותו היום לשלוח רכבת קומותיים של 4 קרונות במקום רכבת ארוכה כפי שעושים בכל יום ראשון. התחנה שבה אני עולה היא השלישית במסלול של אותה הרכבת ובד"כ כשהייתי עולה על הרכבת הזו היו בה הרבה מקומות פנויים. הפעם, כשהרכבת הגיעה אל התחנה היא הייתה מלאה עד אפס מקום ואנשים עמדו כמו סרדינים ליד הדלת. במזל, הצלחתי להעמד ליד מישהו שקם 2 תחנות מאוחר יותר ולהתישב, לרבים אחרים לא היה כזה מזל.

מספר השעות העמוסות בכל יום הוא יחסית קטן, 6-9 בבוקר, 3-6 אחה"צ, בשאר השעות, לרוב הרכבת מספיק ריקה. איחורים הם פונקציה של עומס, אם צריכים לעלות על הרכבת 100 אנשים או 20 אנשים הרי שזמן העליה מתקצר. אם הרכבת עמוסה והרציף עמוס, זמן הירידה והעליה מתארך לאין שעור והאיחורים מצטברים. בהתחשב בכך, שיש הרבה קווים והרבה רכבות, במהלך כל שעות היום, הרי שנתון כמו 92% הוא מופרך ומנותק כל הקשר. הקווים הקצרים והלא עמוסים, או קווי הנסיעה בשעות שאינן שעות עומס מקזזים בצורה משמעותית את זמני האיחורים של הרכבות המשמעותיות יותר.
על מנת לקבל נתון מדוייק יותר, צריך לפלח את תנועת הרכבות לפי פרקי זמן ולפי קווים ולבדוק את אחוזי האיחורים בשלבים הללו.
גם נושא האיחורים הוא כאמור בעייתי, הרכבת מגדירה איחור רק אחרי 5 דקות מזמן היעד, כלומר אם הרכבת צריכה להגיע ב 8:30 והיא הגיעה ב 8:34 זה עדיין לא מוגד כאיחור מבחינת הרכבת. העובדה שעבור הנוסע איחור שכזה משמעו איחור של כשעה למשרד, הוא אינו רלוונטי לצורך החישוב.

הפוסט סגירת חובות: רכבת ישראל פורסם על ידי ~ניצן~ בבלוג המכללה

הכל התחיל כשהרכבת איחרה, למעשה, אילולא הייתה הרכבת מאחרת כל הטקסט הזה בוודאי לא היה נכתב. לא שאני אחרתי לתחנה חס וחלילה, אלא שבמקום שלושה בודקים בטחוניים בכניסה שאיפשרו זרימה יחסית זריזה של אנשים אל התחנה, החליט מישהו ברכבת ישראל להציב בכניסה לתחנת השלום מכונת שיקוף תיקים אימתנית ולחייב את כל הנכנסים להניח את התיק במכונה.

הערה: הטקסט הזה נכתב כמכתב אל מחלקת פניות הציבור של רכבת ישראל על נסיעה מסוייטת במיוחד ב 18 לאוגוסט, ומפורסם פה בשינויים קלים בלבד. אני מקווה שברכבת ישראל יחליטו להתייחס למכתב הזה, ואם כן, תפורסם בהמשך גם תגובתם.

תור לרכבת

המאבטחים בתחנת השלום ידועים בגישתם המזלזלת והאדישה לנוסעים, והתור שנוצר בכניסה בסביבות השעה 5 הפך לסיוט של כל נוסע רכבת המפחד לאחר את הרכבת שלו. הוספתה של המכונה הזו והפיכה של 3 עמדות בידוק לעמדת בידוק בודדת רק מאריכה את התור. כך, למרות שאל התחנה הגעתי ב 17:10, אל הרציף הגעתי רק ב 17:16, מזל שהרכבת שאמורה הייתה להגיע ב 17:14 הגיעה רק ב 17:20.

במשך השנים, הרגילה הרכבת את הנוסעים לגבי מקומות העמידה על הרציף, אנחנו עדיין לא יודעים לחזות בדיוק איפה תיפתח הדלת, אבל רוב הנוסעים כבר למדו איפה בערך לעמוד כדי לעלות לקרון הרצוי, רק שאתמול, נהג הרכבת החליט לעצור את הרכבת הרבה יותר מוקדם מהרגיל – בערך במרחק של קרון וחצי מהמיקום הרגיל. בתוך שניות הפך הרציף הצר והעמוס לגוש של אנשים המסתערים על הקרון ורומסים אחד את השני בשביל הסיכוי למקום ישיבה. הסכנה שמישהו יפול ברווח שבין הרציף לקרון או לחילופין סתם ירמס ע"י אדם אחר הייתה מאוד מוחשית וכבר יצא לי לשמוע לא מעט אאוצים ו"תיזהר אדיוט אתה דורך עלי".

הכל הסתיים כשנכנסתי אל הקרון ואף הצלחתי לתפוס מקום, לרגע לא חששתי שזהו רק הסיפתח של הסיוט. כשבאתי לסגור את החלון הפתוח (עד כמה שאפשר לקרוא לדבר הזה חלון) ביקשו שאר הנוסעים בקרון שאשאיר אותו פתוח שכן המזגן לא עובד. כששאלתי את המאבטח שבדיוק עבר בקרון אם ניתן להדליק את המזגן הוא ידע להסביר לי שיש תקלה ואין מזגן בכל הרכבת. גם מאבטח אחר שעבר בקרון אישש את דבריו והבטיח שהמצב זהה בכל הרכבת.

יש לי זמן אני לא ממהר

וכך, העברנו את כל הנסיעה לחיפה בעודנו מנופפים בפיסות העיתון שכיסו כל מדף פנוי, לשם שינוי הודתי לרכבת ישראל על כך שהיא לא טורחת לפנות את הזבל מהקרונות.

אני מניח שהייתי יכול לשכוח בקלות מכל הסיפור הזה אם כאן הוא היה מסתיים, משהו על צרת רבים חצי נחמה ועל זה שכולם סובלים אז גם אני יכול, רק שבבואי לרדת מהרכבת בתחנת מרכז השמונה בחיפה נתקלתי בגל קור מפתיע שהגיע מהקומה העליונה של הקרון (הייתה זו רכבת קומותיים). בעוד שאנחנו התבשלנו בחלקו התחתון של הקרון ישבו להם אנשים חצי קפואים בקומה העליונה והתעבות של כפור כיסתה את התיקרה.
המסקנה המתבקשת היא, שאותם המאבטחים שהבטיחו לנו תוך כדי העמדת פנים של "גם אני סובל פה" שהתקלה היא בכל הרכבת שיקרו לנו בפנים וזה החלק שהכי הרתיח אותי בכל הסיפור, שכן אם מדובר אך ורק בתקלה מקומית במקום ספציפי, מן הראוי היה להגיד שאין מזגן בחלק התחתון של הקרון הספציפי, בהתחשב בכך שהרכבת הנכנסת לתחנת השלום עדיין ריקה ברובה רוב הסיכויים שהייתי מוצא מקום בקרון אחר ולא נאלץ לסבול במהלך כל הנסיעה.

אז מה היה לנו פה?

ולמען הסדר הטוב
פה בערך הסתיים המכתב, כלומר יש עוד פיסקת המשך שמזמינה את דוברות הרכבת להגיב על הטענות ביחד עם ציון העובדה שהעסק יפורסם אצלי בבלוג. להגיד שאני באמת מצפה שיקרה משהו? אני מסופק, אבל מקווה.

הרכבות עדיין מאחרות, הרבה פחות אומנם, אבל בהחלט מאחרות. הפיתרון של הרכבת הוא "מדד דיוק הרכבות" שמציין באתר החדש עד כמה הרכבות מדייקות בהגעה. בכל פעם שבדקתי, גם כשהרכבת אחרה ב 30 דקות עדיין המדד הזה נע בתחום של 85-95 אחוזים. הסיבה אגב, מאוד פשוטה ומתחבאת באותיות הקטנות, בדומה ל 29 דקות זה לא חצי שעה, הרי שאיחור של פחות מ 5 דקות לא נחשב ע"י רכבת ישראל כאיחור. עצם העובדה שהאיחור הזה משמעו עבורי (ועבור אנשים נוספים) הוא זמן המתנה של 30-40 דקות בתחנת האוטובוס הוא לחלוטין לא רלוונטי לרכבת ולא מעניין אותה. מצד שני, כלקוח שבוי אין לי באמת אלטרנטיבה.
פעם לפחות יכולתי לרכוש כרטיס מקום שמור ולהיות בטוח שיהיה לי איפה לשבת. אבל האקט האחרון של רכבת ישראל כלל את ביטול המקומות השמורים בחודש אוגוסט בגלל "העומס הצפוי". האם הרכבות באמת הרבה יותר עמוסות? כאחד שנוסע על בסיס יומי כבר 3 שנים, התשובה שלי היא – לא, הרכבות לגמרי לא נראות יותר עמוסות. נהפוך הוא, לרוב יש מקומות פנויים גם אחרי בינימינה והרכבת מתמלאת רק בחדרה (בניגוד לתקופות בהן אנשים ישבו על הריצפה כבר בעתלית).
על מה אני מלין אם אין בעיית מקומות? ובכן, עצם העובדה שאין בעיית מקומות לא מונעת את ההסתערות הברברית על הדלתות של הרכבת ברגע ההגעה שלה לתחנה. אם עד היום לפחות יכולתי לעלות בשקט על הקרון מבלי לחטוף מכות מעשרות חיילים, הרי שכיום גם זה אינו אפשרי.

בסופו של דבר, כך הסביר לי פעם נוסע שהוא בגדר "מקור מבפנים", הנוסעים לא מעניינים את הרכבת, רכבות הנוסעים הן סוג של צפרדע שהרכבת צריכה לבלוע על מנת לתפעל את העסק הרווחי באמת – רכבות המטען. בהעדר תחרות, גם הלקוח הכי מעוצבן ישאר לקוח משלם ועכשיו, עם הדיבורים על אגרת הגודש בכניסה לת"א, ככל הנראה יגיעו עוד לקוחות שכאלה. כמות הנוסעים שבאמת מנצלת את כרטיסי הפיצוי היא זעומה, מה גם שהאיחורים הם לרוב קטנים מ 30 דקות. אומנם התחיל להתפתח איזשהו תהליך שמסדיר את הזכות של נוסעים לתבוע את הרכבת על איחורים אבל עד שזה יקרה עוד רחוק היום.

ובינתיים, נותר רק לרתוח מבפנים ולחכות לתגובה רשמית.

הפוסט סיוט ברכבת פורסם על ידי ~ניצן~ בבלוג המכללה

משרדי נענע 10 נמצאים ברחוב כורוזין שבגבעתיים, עבור חיפאי שכמותי שמעדיף להגיע אל המרכז בתחבורה ציבורית במקום ברכב זה אומר שאני צריך להעזר בשירותיהן של שלוש חברות תחבורה שונות – אגד, רכבת ישראל, וקווים. היום שלי מתחיל ב 7:03 כשקו 17 עוצר ליד הבית שלי, ממשיך עם הרכבת של 7:17 דקות ובערך כאן, בין הירידה מהרכבת לקו מספר 56 של קווים היום מתחיל להתחרבש.

הרכבת של 7:17 דקות אמורה להגיע אל תחנת ת"א השלום בשעה 8:29, בסביבות 8:35 עובר קו 71 וב 8:40 קו 56, שני הקווים נוסעים על דרך השלום ועוצרים בדיוק אל מול משרדי נענע בגבעתיים. כאשר הכל עובד כשורה, יש מספיק זמן להגיע מהרכבת אל תחנת האוטובוס, אבל איחור בהגעה של רכבת ישראל בכ 10 דקות אומר לפספס את שני האוטובוסים הללו.
לרוע המזל, למרות שהשלט של קו 56 מכריז בגאון על כך שתדירות האוטובוס היא כ 18 דקות, הרי שהקו הלז מגיע פעם אחת ב 8:40 ולאחר מכן בסביבות 9:20. איחור, משמעו להמתין בתחנה צפופה כ 40 דקות בחום לבואו של האוטובוס הבא ולאחר מכן לנסות להידחק אליו בתוך מסת החיילים השועטת עליו כאילו היו חי"רניקים שסגרו 28 בלבנון וזו עבורם ההסעה האחרונה הביתה.
אל זה מצטרף התיסכול של לראות את קו 23 מגיע 3 פעמים בין 56 אחד למשנהו. קו 23 מתופעל ע"י חברת דן, חברה שמסתבר הרבה יותר מיומנת מקווים בשירותיות ובעמידה בלוחות זמנים. בדומה לקו 56, קו 23 מוכרז כקו שיוצא כל 16 דקות, רק שבניגוד לקווים, הוא אכן מגיע בתכיפות המדוברת.
בשורה התחתונה,מבחינתי (ומבחינת נוסעים נוספים שעושים את המסלול הזה), 10 דקות האיחור של רכבת ישראל מתרגמות למעל 40 דקות איחור אצלי (ההבדל שבין להגיע ב 8:45 למשרד, או ב 9:30-9:40).

מי שפקד את העיר התחתית של חיפה בחצי שנה האחרונה, לא יכול היה לפספס את העובדה שהעיר הפוכה. עבודות ההכנה לרכבת הקלה ביחד עם העבודות להחלפת קוי הביוב בעיר התחתית הפכו כבישים דו ותלת מסלוליים לכבישים בעלי מסלול אחד בלבד. תחנות האוטובוס זרוקות באמצע הרחוב (כי אין באמת מדרכה) וכאשר אוטובוס עוצר להעלות נוסעים, כל התנועה שמאחוריו נעצרת. אי אפשר לעקוף, אי אפשר לתחמן, פשוט מחכים. ועם זאת, ההשפעה של כל העבודות הללו על הקו שבו אני נוסע היו מינוריות לחלוטין, אם בעבר האוטובוס היה ב 7 בתחנה, הרי שהיום הוא בתחנה ב 7:03 – פלוס מינוס 2 דקות.

אל מול זאת, יש את הרכבת, בודדה על המסילה, בלוחות זמנים מתוזמנים היטב מראש על מנת להימנע מעיכובים והמתנות ועדיין – מאחרת. לא מדובר בעצירות, או המתנה, הרכבת נוסעת ופשוט – מאחרת. אם ב 8:29 היא צריכה להיות בשלום, הרי שב 8:33 היא רק נכנסת לאוניברסיטה.

סעיף 8.א לחוק מסילות הברזל (התש"ס – 2000) אומר כי:

‫ במסגרת תנאי ההפעלה הכלליי יקבע המנהל את שיעור הפיצויי שתשלם הרשות‬ ‫בגין איחור רכבת העולה על 30 דקות.‬

למעשה, החוק מעניק למנהל הרכבת את הסמכות לקבוע מה יהיה הפיצוי במקרה של איחור מעל 30 דקות, ומי שכבר רגיל לאיחורים של הרכבת בוודאי יודע שעל 30 דקות איחור מקבלים כרטיס נסיעה פיצוי ועל מעל שעה איחור מקבלים 2 כרטיסי פיצוי.
הסעיף הזה בעייתי משתי בחינות, הראשונה, כי הוא מאפשר לרכבת לייצר פיצוי קבוע שאינו לוקח בחשבון את המשתנים הפרטיים של הנוסע. שנית, כי למרות שהניסוח של החוק מגדיר את הפיצוי על איחור של 30 דקות, הוא אינו מגדיר את חובת הפיצוי על איחור שאינו מגיע ל 30 דקות.
או כמו שכבר אמר לי פעם המנהל של תחנת הרכבת בת"א השלום "29 דקות זה לא 30 דקות ואתה לא תקבל פיצוי".

באוקטובר 2007 תבע חיים אברהם פרי את רכבת ישראל בדרישה על פיצוי של איחור. פרי, שנזקק להגיע לעכו מכפר סבא, הסתמך על לוח הרכבות כדי לתזמן את הגעתו. משאיחרה הרכבת לבוא, לקח את רכבו ונסע לעכו.

והנה תגובתה המקוממת של הרכבת:

לגופו של עניין טענה הנתבעת גם כי היה על התובע לצאת מוקדם יותר מביתו באם הגעה בזמן להרצאה הייתה כל כך חשובה לו. לשיטתה, קיימים סיכונים הנופלים על כל אדם שיוצא מביתו ומתכנן את יומו אם באמצעות רכבו הפרטי או באמצעות הסעה ציבורית, אשר לפיה נלווה לנסיעה סיכון סביר אשר במקרה שבו הוא מתממש, הרי שתוצאותיו אינן מטילות חבות כלשהי על יוצר הסיכון.

כלומר, אומרת הרכבת, נכון שאמרנו שהרכבת עוצרת בזמנים אלו ואלו, אבל אם זה כל כך חשוב לך אז אל תסתמך על הלו"ז שלנו ותגדיל את מקדמי הביטחון שלך.
יתר על כן, מרחיבה הרכבת בשלב מאוחר יותר ואומרת כי:

"משמעות האמור לעיל הינה, כי לוחות הזמנים אינם התחייבות חוזית לדיוק, אלא הצהרת כוונות, והערכה – טובה – באשר לזמני יציאה והגעה. משכך, את אלה יש לראות כחיובי השתדלות מצידה של הרכבת, אשר סטייה מהם אינה מהווה הפרה של חוזה רכישת כרטיס הנסיעה, ככל שמדובר בחוזה."

השופט, מנחם קליין, די התעצבן ככל הנראה על ההתנהלות של הרכבת בפרשה, והחליט לפסוק לטובת התובע. (לא את כל סכום התביעה, אבל חלק ממנו). שווה לקרוא את כתב התביעה הזה גם ללא ידע במשפטים, זה בהחלט מסמך מעניין המציג את רוב ניסיונות ההתפלפלות וההתחמקות של הרכבת מפיצוי על הנזק שאיחוריה גורמים.

(חומר קריאה: הפסיקה, תקנות הברזל תש"ס, התקנות הלא מעודכנות באתר רכבת ישראל)

ואז, יש את קווים
אם יש חברת תחבורה ציבורית שהחוצפה שלה מרקיעה שחקים הרי שזו חברת קווים. אם בעבר באיזור גוש דן פעלה רק חברת דן הרי שבשנים האחרונות הועברו חלק מהקווים אל ידיה של חברת קווים (לרוב, מדובר בקווים שיוצאים מתוך ת"א החוצה).
מלבד האיחורים העצומים, העומס באוטובוסים, הסידור הצפוף והלא נוח של המושבים – יש לחברה בעיה נוספת בדמותם של הנהגים.
בתור אחד שנוסע הרבה באוטובוסים נהג שמחייך, שאומר בוקר טוב ובכלל – מתנהג באדיבות ומשרה אווירה נעימה זה מחזה נפוץ הן באגד והן בדן (וגם בקווים הפנימים של ב"ש, אני לא זוכר את השם שלהם). אבל בעליה לאוטובוס של קווים פוגשים נהג זועף, לעיתים במראה מרושל, שלא מהסס להרים את הקול ולצעוק על נוסעים.
כך למשל, כבר יצא לי לשמוע על מיקרים בהם נהג צרח על נוסע שהעז להסב את תשומת ליבו למישהי שרצה לתחנה. או על נוסע שהעז לשלוף שטר של 100.
אבל, כל זה מתגמד לעומת תחביב ההימלטות מהתחנה הכה אהוב על נהגי קווים. החוק אומר שהעלאה והורדה של נוסעים שלא בתחנה היא אסורה ואף גוזרת קנס כספי על הנהג שהעז לעשות כן. יש פה הרבה היגיון והדבר נועד על מנת להקטין את הסיכוי לתאונות דרכים. עם זאת, בחברת קווים, מסתבר שהחליטו להחמיר את לשון החוק, או כפי שאמרה לי פעם מישהי בקווים אליה התקשרתי כדי להתלונן על נהג שסגר לי את הדלת בפרצוף ונסע – "החוק אומר שמהרגע שהנהג סוגר את הדלת אסור לו לפתוח אותה". למיטב הבנתי זה קישקוש, מותר לפתוח מחדש את הדלת כל זמן שהנהג נמצא בשטח התחנה, אבל ככל הנראה אין דבר שיותר משעשע את נהגי קווים מלראות את הפרצוף המיוזע והמתנשף של הנוסע שנתן את ספרינט חייו למשך 200 מטרים בעודם מתרחקים מהתחנה. גם כשהאוטובוס נמצא בתחנה, דפיקות על הדלת לא יעזרו. במקרה הטוב הנהג יפנה את מבטו לנקודה עלומה בחלל משמאלו כאילו אינו שומע את הדפיקות על הדלת. במקרה הגרוע הוא פשוט יצחקק לעצמו תוך כדי מבט במסכן.
לפעמים, נראה שהנהגים שהכי מבסוטים מהקטעים הללו, הם דווקא הנהגים שנוסעים בתדירות נמוכה. למרות שהנהג יודע שהאוטובוס הבא יגיע רק בעוד 30-40 דקות, זה כלל לא מפריע לו להמשיך הלאה בנסיעה. דווקא נהגים בקווים יותר תדירים או בעלי חלופה (למשל 7, 53 ו 59 ששלושתם מגיעים מהשלום לרחוב השלושה ולכל אחד תדירות של כ 10 – 15 דקות) הראו לרוב התחשבות בנוסעים אצנים (מלבד אותו נהג שהעז לנסוע לאט ליד התחנה ולהמשיך הלאה וגער בי על זה שדפקתי לו על הדלת כדי שיפתח).

וכך נכתב מעל עמודי הפורטל הממשלתי בנושא תחבורה ציבורית:

הרפורמה בחברות האוטובוסים
מזה מספר שנים מיישם משרד התחבורה רפורמה בקווי התחבורה הציבורית ברחבי הארץ. במסגרת הרפורמה מוצאים למכרז "אשכולות" קווים (קווים המשרתים אזור מסוים), שרובם היו שייכים עד כה לחברות אגד ודן. בין יעדי הרפורמה:

התייעלות

שיפור השירות

הוזלת מחירי הכרטיסים

הפחתת הסובסידיה או הגדלת התמלוגים המשולמים ע"י המפעיל למדינה.

אני לא יודע בקשר להוזלת מחירי הכרטיסים, ולא מבין גדול בסובסידיות. מה שכן נראה לי זה שבסעיפים "התיעלות" ו"שיפור השירות" חברת קווים נופלת בגדול. ומי שחשב שהנסיעה באוטובוסים שלהם הוא סיוט, כנראה עדיין לא ניסה להתלונן במוקד הטלפוני הכמעט ולא זמין שלהם.

סוף דבר
כל הפוסט הארוך הזה נועד בעיקר כדי לתעל את העצבים שלי על מערך התחבורה הציבורית. בדיון הדומה לוויכוח על ביצה ותרנגולת. מחד, כל זמן שאנשים ימשיכו להעדיף את כלי הרכב הפרטיים שלהם התחבורה הציבורית תמשיך להיות מחורבנת. מאידך, כל זמן שהתחבורה הציבורית תישאר מחורבנת, אנשים ימשיכו להעדיף את כלי הרכב הפרטיים.
בנקודה הזו, בהחלט שווה לראות את ההשפעות של סלילת נת"צ בתוך רחובות חיפה. הרכבים הפרטיים אומנם ממשיכים לזחול בעצלתיים, אבל יש כבר לא מעט קווים שנהנים ממסלול פרטי המקצר בצורה משמעותית את זמן הנסיעה ומגדיל את היכולת שלו לעמוד בזמנים. אני לא יודע אם זה בגלל העליה במחירי הדלק או בגלל ההתיעלות הזו, אבל אני בהחלט מבחין בעליה בכמות הנוסעים בתחבורה ציבורית בחיפה בזמן האחרון.
חוץ מזה, ההתקלות בכתב התביעה של חיים פרי בהחלט גרם לי להסתכל על האיחורים של רכבת ישראל באור אחר לגמרי, לאחר שלמדתי מניסיונו של פרי, החלטתי לתעד באקסל כל איחור של הרכבת ואת האיחורים הנגררים ממנו, אני עדיין צריך להבין איך אני מתרגם דקות איחור לשקלים, אבל מכשהמודל הזה יבנה נראה לי שיש מקום לתביעה נגד הרכבת.
ולסיום, קווים – לאחר שנתקלתי באטימות של הנהגים כמו גם של המוקד שלהם, אני תוהה עם מי צריך לדבר ואת מי צריך לדחוף כדי לגרום לשינוי בביזיון הזה.

הפוסט 29 זה לא 30 פורסם על ידי ~ניצן~ בבלוג המכללה

במהלך שיטוטי על המפה, נתקלתי ברחוב הקשת, בהזדמנות נראה לי שאני אקפוץ לבקר.

הפוסט הרחוב הכי מוזר בתל אביב פורסם על ידי ~ניצן~ בבלוג המכללה