שתי שורות מוזרות תפסו את תשומת לבי בעת בדיקת מצב חשבון הבנק שלי, האחת על סך 90 שקלים והשניה על סך 40. ליד כל אחד מהסכומים, תחת הגוף הסולק הופיע השם לאומי כארד ותו לא. יש שלושה כרטיסי אשראי שמחוברים אל החשבון הזה, שלושתם נסלקים ב 15 לחודש והימים בהם הסכום בהם היה דו ספרתי עבר מזמן. לרגע חשבתי שאולי מדובר באיזה תשלום דמי שימוש מוגזם לרגל השנה החדשה ולכן – הטלפון הראשון היה אל שירות לאומי-קול – אולי שם יהיה נציג שיוכל לשפוך אור נוסף על הפרשה.

לבנק לאומי, יש מדיניות די נוקשה בכל הנוגע לסיסמאות – נוקשה, אך מטומטמת למדי. הבנק מאלץ את משתמשיו להחליף סיסמאות בכל רבעון (שזה מצויין) אבל מגדיר רשימת כללים מטופשת למדי שהופכת, בסופו של יום, את הסיסמאות למספרים עלובים. כך למשל, אם תנסו להגדיר באתר האינטרנט של לאומי את הסיסמא A!a234u0d הסיסמא תידחה בנימוס כי היא מכילה 3 ספרות עוקבות. לעומתה 1q2w3e תתקבל בשמחה. השירות הטלפוני מעצבן עוד יותר כי הוא מגביל את אורך הסיסמא ל 6 תווים, בנוסף לעוד סט כללים מטופש. וכך, יום אחד המליץ לי הבנקאי בשירות להרכיב את הסיסמא המוצלחת 292929 (כי גרתי בבית שמספרו 29).
בסופו של דבר, היות ואני בדרך כלל לא משתמש בשירותי לאומי-קול כמובן שלא זכרתי את הסיסמא שלי וכך, לאחר 3 הקלדות כושלות הועברתי אל בנקאי שאמור היה לאמת את זהותי ואז להחזיר אותי למערכת לטובת הרכבת סיסמא חדשה. השיחה התנהלה בערך ככה:
בנקאי: שם?
אני: כך וכך
בנקאי: מספר חשבון?
אני : זה וזה
בנקאי: טוב, אני מעביר אותך… הנה סט חוקים להרכבת סיסמא.

אני רוצה להאמין שהתהליך היה קצר כל כך כי התקשרתי ממספר הטלפון המקושר אל חשבון הבנק שלי, אבל כשחושבים על זה, אם מישהו גנב לכם את התיק שבו הסלולר והארנק הרי שאלו מספיק פרטים כדי להשיג גישה אל חשבון הבנק שלכם.

משהסתיימה הסאגה הזו, והגעתי סוף סוף אל הנציג התברר שגם לו אין שום מושג מהם החיובים המדוברים והוא שלח אותי להתקשר אל מוקד לאומי-קארד – ושוב, מערכת ניתוב קולי לא ידידותית שמי שתכנן אותה לא הפגין חוכמה יתרה או שהוא סתם עקשן.
ראשית, יש להקליד את מספר תעודת הזהות, ועד כאן הכל טוב ויפה, רק שהבקשה הבאה היא להקליד את 4 הספרות האחרונות של מספר כרטיס האשראי. אם לאומי קארד היו טורחים להעביר אל בנק לאומי קצת יותר מידע הייתי יודע באיזה כרטיס מדובר אבל מבלי לדעת הנחתי שאם פשוט אלחץ # מבלי להקליד מספר אופנה לנציג תחת הסיווג של "שאלה כללית". לצערי – לא כך הדבר, ורק אחרי 8 הקלדות של מספרים שגויים, מספרים ארוכים במיוחד או ריקים הופנתי כלאחר כבוד אל נציגה.

רק שמסתבר שלאומי כארד עובדת בצורה חובבנית לא רק אל מול הבנק אלא גם אל מול המערכות הפנימיות שלה. במערכת אידיאלית הטלפנית הייתה מקלידה את מספר תעודת הזהות שלי ומקבלת רשימה של הכרטיסים המשוייכים ועיסקאות אחרונות, אבל פה – היא נותרה ללא מענה – לא מסוגלת לראות את שני החיובים הללו. גם כשהצעתי לתת לה את מספר האסמכתה, אולי על פיו תוכל לקבל פירוט, הסבירה לי הטלפנית שאין באפשרותה לעבוד בצורה זו.

בסופו של דבר הקלדתי את מספרי האסמכתות במנוע החיפוש של הבנק והמספר הראשון החזיר את הכרטיס הרלוונטי, ברגע שידעתי באיזה כרטיס מדובר הבנתי במה מדובר – מסתבר שבלאומי קארד, במקום לחייב הוצאות של עיסקאות בחו"ל פעם בחודש ביחד עם החיוב של הכרטיס, מבצעים אותן מקומית אל מול הבנק בתאריך העיסקה – התוצאה כאמור – עיסקה על הסכום השקלי ללא שום יחוס או הסבר. מכשהתבררה השיטה גם החיוב השני התברר במהירות ואחרי כ 5 דקות נוספות הצלחתי לנתב את הטלפנית כך שתגיע אל התוצאה הזו בעצמה.

איך זה היה צריך להיות
בעולם אידיאלי – לא הייתי אמור להתקשר בכלל, אלא לקבל את המידע הזה ישירות מהמערכת של לאומי דיגיטל. לרוע המזל, מלבד מספר מצומצם של עיסקאות מתועדות, ברוב המקרים אי אפשר לדעת במערכת של בנק לאומי מי, מה ולמה. הדבר מרתיח במיוחד כאשר מדובר בבנק לאומי וחטיבת כרטיסי האשראי שלו – לאומי כארד – שני גופים שקשורים זה לזה ואמורים לדעת לפעול היטב ביחד.
על חיוב שכזה, היה אמור להופיע, לכל הפחות, רישום בסיסי המסביר באיזה כרטיס בוצע החיוב ובאיזה בית עסק – מידע שהוא חיוני והכרחי – אך לא קיים לצערי.

הפוסט במלתעות לאומי פורסם על ידי ~ניצן~ בבלוג המכללה

אחרי שהשיקו לפני כחודשיים אפליקציה לאיפון, וכדי להשקיט את הקולות הזועמים בעמוד הפייסבוק שלהם, שיחררה אתמול דומינוס פיצה גירסה ראשונית של האפליקציה לאנדרואיד אל המרקט. מדובר בגירסה ראשונית כאמור, היא מכילה באגים, לא עובדת כשורה בכל הרזולוציות ומצריכה גירסה 2.2 לפחות.

ניגשתי אל עמוד ההורדה של האפליקציה, וכהרגלי בקודש, הצצתי קודם כל בהרשאות שהאפליקציה דורשת לצורך ההתקנה – וקיבלתי חום. יש שתי תשובות הגיוניות לרשימת ההרשאות הנדרשת, הראשונה – שהמפתח של דומינוס פשוט העתיק את הקטע שמטפל בהרשאות כמות שהוא מתוך איזושהי דוגמא. השניה – שמשהו רע מתרחש ממתחת למכסה המנוע.

אז הנה רשימת ההרשאות, כולל הסבר מה אפשר לעשות עם כל אחת מהן. יש גם צילומסך לטובת העתיד.

HARDWARE CONTROLS – TAKE PICTURES AND VIDEOS

כן, פשוטו כמשמעו – כל זמן שהאפליקציה רצה, היא יכולה לגשת אל רכיב המצלמה לצלם תמונות ולהקליט וידאו. למה זה טוב? לא יכול לראות שום סיבה בשביל זה. מה אפשר לעשות עם זה? ובכן, אם את נוהגת להזמין את הפיצה שלך בעירום, הייתי חושב פעמיים לפני שימוש באפליקציה הזו.

YOUR LOCATION ( COARSE (NETWORK-BASED) LOCATION & FINE (GPS) LOCATION )

השימוש במיקום יכול לעזור על מנת לקצר את תהליך ההזמנה ולטעון מראש את הסניף הרלוונטי. כך, אם אתם בחיפה או באילת – ברגע שתפתחו את האפליקציה הסניף הרלוונטי כבר יופיע מסומן. מה עוד אפשר לעשות עם זה? לפלח את הרגלי הצריכה שלכם על בסיס המיקום ולהשתמש בזה כאלמנט "שיווקי". כל פעם שאתם אצל יוסי אתם מזמינים פיצה? אז הנה, עכשיו אתם אצל יוסי, אולי תרצו להזמין פיצה.

NETWORK COMMUNICATION – FULL INTERNET ACCESS

היות וההודעה צריכה להישלח אל הסניף בסופו של יום, האפליקציה חייבת גישה לאינטרנט. מצד שני, גישה מלאה אומרת שהיא גם יכולה להעלות את אותן התמונות והסרטונים שהיא צילמה בסעיף הראשון.

NETWORK COMMUNICATION – VIEW NETWORK STATE

ההרשאה הזו מאפשרת לאפליקציה להציץ לכם לרשת, או למעשה, לכל הרשתות. המפתח יכול לדעת דרך איזו רשת אתם מחוברים (אלחוטי, סלולרי) אבל יתכן שהוא יכול לקבל מידע נוסף. אני לא מפתח אנדרואיד ולא מכיר את ההרשאה לעומק, אבל אם האפליקציה מסוגלת למשוך את ה ssid למשל, הרי שבשילוב עם רכיב ה gps (מיקום מדוייק, זוכרים) אפשר לקבל במהירות רבה רשימה של רשתות אלחוטיות על פי מיקום.

PHONE CALLS – READ PHONE STATE AND IDENTITY

ההרשאה הזו מאפשרת לאפליקציה לבדוק את מספר הטלפון ואת המזהה הסיריאלי שלו (IMEI). זה כלי מצויין אם אתם רוצים לבצע קישור של 1:1 במסד הנתונים כדי לזהות את ההזמנה שלכם עם החשבון שלכם. אבל יש פה יותר מזה, ההרשאה הזו מאפשרת לאפליקציה לזהות האם אתם נמצאים בשיחה ואם כן – מה המספר איתו אתם משוחחים. תרחיש אפוקליפטי? דומינוס יכולים לזהות בכל פעם שאתם מחייגים אל פיצה האט או כל מסעדה אחרת שעושה משלוחים ולפלח את המידע הזה.

נשמע קצת פרנואידי? מי שמקבל את פירוט האשראי שלו בדואר בוודאי מכיר את הקופונים הקטנים הללו המצויים בתחתית העמוד. לפני כ 8 שנים רשת בורגראנץ' טרחה ביקשה מחברות האשראי שיוסיפו קופון מבצע שכזה ללקוחות שהזמינו במהלך החודש פיצה אבל לא המבורגר. עכשיו, המידע הזה יכול להגיע ישירות אל הידיים של דומינוס והיא אפילו לא צריכה את הגורם המתווך.

STORAGE – MODIFY/DELETE USB STORAGE CONTENTS MODIFY/DELETE SD CARD CONTENTS

בסדר, סוג של הרשאה שמאפשרת לאפליקציה לשמור מידע אל הזיכרון של המכשיר, אני מניח שנעשה פה שימוש הן בשביל קאשינג והן בשביל לזכור מידע קודם שהוזן.

YOUR ACCOUNTS – DISCOVER KNOWN ACCOUNTS

זו ההרשאה המלחיצה ביותר – היא מאפשרת לאפליקציה לזהות את כל החשבונות המוגדרים במכשיר ולקשר אותם אליכם. מלבד חשבון הגוגל שלכם (אותו בוודאי יש לכם אם הורדתם את התוכנה מהמרקט) האפליקציה יכולה לזהות גם את חשבון הטוויטר והפייסבוק שלכם. אם מותקן לכם חשבון exchange אירגוני, הרי שגם המידע הזה זמין לאפליקציה.

HARDWARE CONTROLS – CONTROL VIBRATOR

ההרשאה הזו מאפשרת לאפליקציה להשתמש ביכולות הרטט של המכשיר, מצויין אם רוצים לתת נוטיפיקציה שהיא לא קולית.

לסיכום
בסופו של יום, כשבודקים את רשימת ההרשאות, יש פה משהו מלחיץ, דומינוס יכולה לעקוב אחרי איפה אני, מה אני עושה, עם מי אני מדבר ואפילו לאשש את זה עם תמונות ווידאו. כיצד המידע הזה מגיע לידי מימוש בפועל? אין לי מושג, אני מאוד רוצה להאמין שהמפתח פשוט זרק בלוק קוד בלי לשים לב למה הוא עושה, אבל בהתחשב בפוטנציאל המסחרי שיש למידע שכזה, אני לא אתפלא אם זה מידע שנאסף ומפולח מתוך מחשבה מקדימה.

עדכון
מסתבר שאני לא היחיד ששם לב לנושא, מישהו שאל את דומינוס בעצמו בעמוד שלהם לגבי ההרשאות וקיבל תשובות מבישות עד מביכות

הנושא הוזכר גם בתגובות לפוסט הזה ב iandroid .

הפוסט הפיצה הזו חמה, מדי פורסם על ידי ~ניצן~ בבלוג המכללה

ביום ראשון חשף עידו קינן כי בבצלאל דורשים מהסטודנטים לרכוש מקבוק, ולא סתם מקבוק אלא דגם ספציפי מאוד שעולה מעל ל 9000 שקלים. בתגובה כתב ארז רונן כי בעצם, מי שמתרעם על הרכישה של מקבוק בבצלאל הוא צבוע.
הפוסט של ארז גרם לי לעשות פחחחח אחד גדול, ואז עוד כמה קטנים. הפוסט של ארז הוא מטופש ובכייני במקרה הטוב, שלא לדבר על כך שהוא חוטא לעובדות. הסיבה שבגינה, לדעת ארז, לגיטימי לדרוש מק – כי בבית הספר עבדנו על מוצרים של מיקרוסופט.

למה צבוע? כי אם כל כך מפריע לכם שמוסד חינוכי בישראל מכריח את תלמידיו לרכוש מוצר טכנולוגי של חברה מסוימת, הייתם צריך לצאת כבר לפני שנים רבות נגד משרד החינוך והדרכים הרבות בהן הוא מכריח את כל תלמידיו להשתמש במוצרי מיקרוסופט.
החל מבית הספר היסודי לומדים התלמידים להשתמש ביישומי Office על מערכת Windows (ככה זה כשמיקרוסופט מציעה למשרד החינוך רישיונות בזיל הזול). את אותם תלמידים מכריחים בצורה מעשית להשתמש בתוכנות אלה כששולחים להם דפי עבודה בפורמט doc ולא מאפשרים להם להגיש מטלות דיגיטליות בפורמטים אחרים.

את כל התואר שלי עשיתי על גבי לפטופ ומחשב נייח שהריצו אובונטו. המרצים שלחו doc, אני שלחתי doc בחזרה – הרוב נעשה בתוכנת אופן אופיס, חלק אחר נכתב תחת המטריה של גוגל-דוקס. נכון, בחלק מהמקרים נזקקתי לשירותיה של מיקרוסופט, למשל בקורס של מודלים כלכליים שם עבדנו עם אקסל. כמובן שכל הפונקציות להן נדרשנו היו זמינות גם בא"א, אבל שטויות, גם ככה יש חוות מחשבים שזמינה לכל דכפין.

וזה בדיוק ההבדל, אף אחד לא הגדיר לי איך עלי לעבוד או איזה מחשב עלי לרכוש, מבחינת המרצים – כל זמן שהעבודה נעשתה כשורה הכל היה בסדר. וכשחזרתי מהטיול בתאילנד עם ה Acer aspire one עם מסך 8.9" ומעבד Atom, השתמשתי בו כתחליף לפטופ למשך תקופה, ולמרבה הפלא, הוא עשה את עבודתו נאמנה.

ארז רונן פיספס את הנקודה ובגדול, במקום זה יצא לו פוסט עצוב עם ניחוח של פאנבוי. מה הנקודה? הנה היא:

אתם צריכים לנשום אפל", נימק ראש מחלקה בבצלאל את הדרישה מכל הסטודנטים לקנות מקבוק פרו, שעולה כפול מלפטופ פי.סי מקביל

אם היו אומרים לתלמידים לרכוש מק כלשהו לצרכי עבודה, ניחא, הייתי מקבל את זה. סה"כ למרות מה שאומר דורון וולף, במקומות רבים עדיין עובדים עם מק וכדאי ורצוי שהסטודנטים יכירו גם את מערכת ההפעלה הזו כשיצאו אל השוק. אבל לא זה מה שנאמר להם אלא הוגדר להם לרכוש את המקבוק פרו 15.6 דרך אידיגיטל.
רגע, האם יתכן שהמקבוק פרו 13.3 לא יעשה את אותה העבודה שהדגם של ה 15.6 כן יכול? ומה אם סטודנט מעדיף, מטעמי חיסכון, לרכוש מחשב יד שניה מלפני שנה או שנתיים? הרי כל מקיסט יודע לספר ניסים ונפלאות בזכות המק שלו ואיך גם אחרי 4 ו 5 שנים הוא עדיין מסוגל לבצע את העבודה. אם כן, מה רע בדגם של לפני שנתיים?
ואם קיימת מעבדת מחשבים מבוססת OS-X, ועל פי הצהרתו של ראש המחלקה היא לא תיסגר במשך 3 השנים הבאות, מדוע שלא ירכוש אותו סטודנט איזה מק-מיני שישב אצלו בבית ויעבוד עם התקן איכסון נייד?

ולבסוף שאלת השאלות – מה מסוגל המק לעשות שלפטופ המריץ חלונות ב 4000 שקלים אינו יכול? התשובה היא כמובן להיות סמל סטטוס. אם אתם רוצים מחשב יפה כמו מק, תצטרכו לשלם סכום דומה למחיר של מק.

אבל את ראש המחלקה בבצלאל כנראה לא מעניין המקצועיות של הסטודנטים או היכולת שלהם לעמוד במשימות, מה שכן מעניין אותו זה שהסטודנטים "ינשמו אפל" מה שכמובן מזכיר לי את הפרסומת הזו.

בעולם שבו כולם משתמשים במוצרי pc, מתנהגים זהה, מתהלכים זהה, נראים זהה – אפל היא חידוש. והנה עברו השנים והתהפכו היוצרות, בכל פעם שאני עולה לרכבת ורואה את כמות האנשים שיושבים עם האוזניות הלבנות אני נזכר בפרסומת הזו.

הפוסט אל תקרא לי צבוע פורסם על ידי ~ניצן~ בבלוג המכללה

דומה שבימים האחרונים, יש לתוכניות החדשות תחביב חדש – ניגש אל הסופר הקרוב, נדחוף מצלמה לפרצוף של אנשים שהעיזו לרכוש מוצרים של תנובה ונשפיל אותם אל מול הצופים. למה? כי כשלכולם ברור שבחרם הזה תנובה ניצחה, מחפשים את האשמים והרבה יותר קל להאשים את הצרכן הקטן מאשר את "הנהגת החרם" המאורגנת, גם הרבה יותר נוח לתפוס אותו ברגע לא נוח ולקרבן אותו מבלי שיוכל להתגונן.

כשאושרו התקנות של הפיילוט לתעודת הזהות הביומטרית, הזדעקו כולם – איך עושים פיילוט בלי להגדיר מדדים ויעדים? כאשר תעבור התקופה, כיצד ידעו לבדוק את התוצאות ולהגיד האם הפיילוט היה הצלחה או כישלון? את אותה הטעות, לדעתי, עשו פה עם חרם הסטודנטים על תנובה – חוסר הבנה בעיקר, גרמו לחרם ריק מתוכן שמהותו תקשורתית בעיקר כדי לייצג את האגודה כגוף אקטיבי.

אז למה החרם נידון לכישלון?

בימים הראשונים, העסק נראה מבטיח, אחוזי המכירות של תנובה נפלו בצורה משמעותית והצרכנים אכן פנו למוצרים של המתחרים. אחרי יומיים הבינו בתנובה את הרעיון, קיצצו במחירים, הצמידו 2 במחיר אחד ופוצצו את הבועה – כאן בדיוק היה סופו של החרם.

אני מגיע ממשפחה ברוכת ילדים – 5 ילדים, זוג הורים – סה"כ – 7 נפשות. למי שלא מכיר או לא יודע איך נראה סל קניות של משפחה מרובת נפשות הרשו לי לתת לכם טעימה מהרשימה השבועית שלנו:

24 קרטוני חלב עמיד – כי כמויות החלב שהולכות על קורנפלקס, קפה ושוקו הן אדירות.
5 קרטוני ביצים – כי 7 ביצים לכל ארוחת בוקר במשך שבוע זה קצת יותר מ 4 קרטונים.
5 כיכרות לחם – כי 5 ילדים הולכים לבית ספר וצריכים גם סנדוויץ' לארוחת צהריים.
7 גביעי קוטג', 7 גביעי גבינה לבנה, 5 חבילות של גבינה צהובה וכמות דו ספרתית מכובדת של מעדנים מסוגים שונים (דני, גיל, אשל, פרילי וכ')

אחד הדברים הראשונים שההורים שלי לימדו אותי כשהלכתי לעשות קניות בסופר היה העובדה שאלא אם יש מוצר ספציפי שאין לו מתחרים הרי שלמותג עצמו אין שום חשיבות – הדבר שהכי חשוב לבדוק זה את היחס בין הכמות – למחיר.

אז עכשיו, גשו לסופר הקרוב למקום מגוריכם, קחו איתכם מחשבון ועשו בעצמכם את החשבון של סל הקניות המדובר – פעם אחת לפי כללי החרם ופעם אחת לפי כללי הצרכנות הנבונה. אתם לא באמת חייבים ללכת, אני יכול להבטיח לכם שבתקופת ה"חרם" הסל הפך להיות זול משמעותית אם קונים מוצרי תנובה.

אדגיש שוב – מדובר בקניה שבועית, כלומר כל שבוע, למקרה שפיספסתם או אינכם מצליחים לתפוס את הכמויות המדוברות.

כשסטודנטים מנהלים חרם ומסתכלים על רשימת המכולת שלהם, החיסכון הוא דל – בין 2 ל 5 שקלים. כשמשפחה מרובת ילדים מבצעת רכישה כזו – אנחנו מדברים על סכום שיכול להגיע לעשרות נאות של שקלים. כשמדובר בעשרות שקלים כל שבוע, פתאום החשבון הוא אחר. אם "משפחה ממוצעת" עם 2 ילדים כורעת תחת נטל הקניות, תחשבו מה עובר על משפחה של 5 ילדים שחיה מתקציב דומה.

כפי שכבר אמרתי – החרם הזה כוון כהפגנת שרירים אל מול תנובה. המטרה שלא לא הייתה להוריד את מחירי החלב אלא להתנגח בתנובה. וכמו שאומרים בצבא – כשאתה משתין על צה"ל הוא נרטב, כשצה"ל משתין עליך – אתה טובע.
כן, תנובה הרגישה ירידה במכירות, אל תדאגו לה, את העודפים היא חילקה כתרומה ותקבל על זה זיכוי מהמדינה. הקטע המצחיק / עצוב הוא שאותם "עודפים" שדווחו כ"תרומה" הם בדרך כלל מוצרים פגי תוקף שאמורים ללכת להשמדה. אם תספרו לי מחר שתנובה תרמה את אותם מוצרים שהיא דיווחה שהיא השמידה ובכך אפילו זכתה לזיכוי כפול, אני לא אתפלא.

הבעיה בחרם בלי יעדים, כפי שכבר אמרתי, הוא שאי אפשר להכריז על ניצחון. כשההגדרה של החרם היא – חרם של שבועיים – אז השבועיים הללו יעברו והמצב יחזור לקדמותו. היות והחרם היה כלפי תנובה בלבד הרי שמתחרותיה יכלו להשאיר את המחיר על כנו – עכשיו, מכשיסתיים החרם, תצמיד תנובה את המחיר של מוצריה אל מוצרי המתחרות, או במילים אחרים – די למבצעים וחזרה למחירים הקודמים.

אם לעומת זאת, החרם היה מוגדר עד הורדת סף המחיר, הרי שאחרי יומיים הייתה יכולה אגודת הסטודנטים להכריז על ניצחון. פעולה נוספת שהאגודה הייתה יכולה (וצריכה) לעשות היא להעביר את החרם לאחת מהמתחרות עד שזו תוריד גם היא את המחירים. בצורה כזו, בתוך מספר ימים היו המחירים של מוצרי החלב יורדים אצל כל שלושת החברות ומשתווים על סף המחיר הנמוך יותר.

וכשנגמר החרם? בעיקרון כל חברה תוכל להרים את המחירים מחדש, מצד שני, אם שתי החברות האחרות מוכרות ב X החברה הראשונה שתרים את המחיר תהיה זו שתספוג את מירב ההפסדים, לפחות עד שהקרטל יתאגד ויצמיד את המחירים של החברות האחרות.

הפוסט כשאין יעדים, אין הצלחות פורסם על ידי ~ניצן~ בבלוג המכללה

בשלהי 2007, נכנס תיקון לחוק המוכר גם בשם "חוק העישון", התיקון הזה לא הגיע סתם כך, הוא לא "נפל משמיים", הוא הגיע בגלל שלציבור הלא מעשנים נמאס שדורסים אותם, נמאס שרומסים אותם ופשוט נמאס להם שמיעוט מנצל את הכוח שלו כדי לעשן עליהם. צידדתי בחוק הזה, ובאופן מידי הפכתי על ידי המעשנים לטרחן, נודניק, מניאק וכדומה – אני, שרציתי לנשום אוויר נקי – הייתי לא בסדר. השורה התחתונה, תמיד הייתה – אנחנו רוצים לעשן ואם לא טוב לכם, אז לכו למקום אחר.

והנה יש לנו את מחאת הדיור החדשה. פתאום אותם אנשים שפעם קראו לי טרחן על זה שביקשתי מהמחוקק להתערב, עומדים בכיכר העיר ומבקשים שיתערב גם בשבילם. היום חברים אני ארשה לעצמי לשים לכם מראה מול העיניים. היום, בעלי הדירות הם המעשנים בפאב ואנחנו אלו שרוצים את האוויר הנקי שלהם. הקטע העצוב הוא, שפתאום כל אלה ששלחו אותי לחפש מקום אחר בעודם נושפים עלי עשן, מרגישים חופשי לגעור בי כשאני עונה להם באותו משפט ישן – לא טוב לכם? לכו למקום אחר.

אז כן, אמרו את זה לפני ואני אחזור על המנטרה – הבעיה היא לא בעלי הדירות ולא מצוקת הקרקע – הבעיה היא חינוך. כי אם אנחנו גדלים אל תוך מציאות שבה כל דאלים גבר, שבה אתה עושה מה שאתה רוצה כי אתה יכול – אז ככה החברה שלנו נראית.
זה מתחיל בלשים את הרגליים על המושב או להשמיע מוזיקה מהסלולר באוטובוס, זה ממשיך ללעשן במקום ציבורי על אנשים שזה מפריע להם וזה נגמר בלהשכיר חורים שלא ראויים למגורי אדם במחירים מופקעים.

המחאה צודקת, אבל היא בסך הכל ניסיון לעשות סתימה במקום לעשות טיפול שורש.

ותודה לאיתי על התמונה שבראש העמוד

הפוסט לא טוב לכם? לכו למקום אחר פורסם על ידי ~ניצן~ בבלוג המכללה

האתר הנוכחי של דומינוס פיצה באוויר כבר יותר משנה לדעתי ונראה שבפיצה האט התקנאו והחליטו שהם גם רוצים לשפר את חווית ההזמנה של הלקוחות דרך האינטרנט. לצורך כך, החליטו לבנות בפיצה האט אחר חדש ונוצץ שאמור להפוך את ההזמנה לקלה, פשוטה ונוחה והפך אותה לסוג של סיוט ממשקי.

המסך הראשי הוא דווקא פשוט מגניב ונוח – בחר כמה אנשים מעוניינים להזמין וקבל את המבצעים הרלוונטיים עבורך. כשבחרנו קבוצה של 3-5 אנשים קיבלנו אפשרות לבחור בין שני מבצעים. המבצע שנבחר, הוא סוג של אסון ניסוחי – שתי פיצות + 2 תוספות + לחם שום + שתיה. זה חטא שגם דומינוס עושים – שכן אף פעם לא ברור האם 2 תוספות מתיחס לפיצה או להזמנה. ההבדל הוא בין 2 פיצות עם 2 תוספות כ"א או 2 פיצות וסה"כ 2 תוספות.

האתר של דומינוס אומנם חוטא באותו ניסוח, אבל באתר שלהם, ברגע שתחרגו מכמות התוספות המותרת תופיע התראה כי אתם חורגים ממספר התוספות שבמבצע ותאלצו לשלם על ההפרש. באתר של פיצה האט לעומת זאת, זה לא קרה. המשכנו להוסיף תוספות ולא קיבלנו כל התרעה לגבי חריגה מהכמות המותרת.

בצד שמאל של המסך ניתן לראות את מצב ההזמנה, אך בניגוד לאתר דומינוס בו סטטוס ההזמנה מתעדכן בזמן אמת ומאפשר אינטראקציה בזמן ההזמנה (למשל, להסיר תוספת מפיצה שכבר הזמנת) הרי שבפיצה האט הסיכום מופיע רק בסוף תהליך המבצע. כלומר, רק אחרי שסיימנו להרכיב את שתי הפיצות שלנו, ורק אחרי שבחרנו לחם שום וקולה – התעדכן המסך להציג את המחיר הסופי.

המסקנה – 2 תוספות לכל פיצה שהם בסה"כ 4 תוספות למבצע – מעבר לזה, תחויבו ב 10 שקלים לכל תוספת. אבל – אם תחליטו למקם 4 תוספות על פיצה אחת ולהזמין את הפיצה השניה בלי תוספות, תגלו שזה בלתי אפשרי. אתם תקבלו 2 תוספות בחינם ותוסיפו עוד 20 שקלים להזמנה על שתי תוספות נוספות.

החלפת סניף? נפל הסשן.

הנה הודעה מעניינת – “הסניף שבחרת שונה מהסניף שהתחלת בו. לחיצת המשך תגרום לאיפוס הזמנתך".
איך זה קרה? בשלב הראשון בחרנו באיסוף עצמי. ביצענו הזמנה דרך האתר ואז לחצנו על שינוי כדי לבחור סניף אחר. כאשר מאשרים את ההודעה אכן נמחקת ההזמנה ועולה השאלה מדוע? האם כל ההליך מבוצע ישירות אל מול שרתים שיושבים בסניפים הרלוונטיים? אם כל ההזמנה גם ככה מבוצעת אל מול השרת הראשי שמפנה אותה לסניף הרלוונטי רק בסוף התהליך (כמו שהגיוני שיקרה) איזו סיבה יש לבטל את ההזמנה בגלל בחירה בסניף אחר?
אגב, אם תבחרו במשלוח למשל, תגדירו כתובת בעיר אחת ולאחר מכן, באמצע ההזמנה תבחרו להזמין לכתובת בעיר אחרת, ההזמנה תישמר ותוכלו להמשיך מהמקום בו הפסקתם.

הודעות שלא אומרות דבר

"הפרטים שנרמו אינם תקנים או חסרים, אנא נסה שנית!” הכריז לי חלון קופץ של שגיאת מערכת בשלב זה או אחר. נתעלם לרגע משגיאת הכתיב המביכה וננסה להבין מה בדיוק הבעיה. אינם תקינים או חסרים – האם הכוונה לאין במלאי או שאולי לא מילאתי פרט כלשה? לא תקין מאיזו בחינה? השתמשתי רק בקלט שאתם סיפקתם – איך יכול להיות שהקלט לא חוקי? לא ברור.

איפה אתה גר?

הרעיון שמאחורי מילוי הכתובת הוא חביב. תתחיל לכתוב בשדה הטקסט, אנחנו נספק לך השלמה אוטומטית של כתובות רלוונטיות. הפרטים נמשכים מהשרת בעזרת אג'אקס ואם החיבור שלכם טיפה איטי והעיר שלכם קצרה אתם צפויים לחוויה מעניינת.
הטופס עלה, כתבתי חיפה ולחצתי על הטאב. התחלתי לכתוב את שם הרחוב ובכל פעם שהפוקוס עבר לתיבה הבאה – הטקס בתיבת הרחוב נמחק. מדוע? כי היות ולא ביצעתי אירוע של בחירה מרשימה, כפי שהמתכנתים רצו, המערכת לא יודעת שאני בחיפה ולכן היא לא יודעת להגיש לי את שמות הרחובות של העיר הרלוונטית. העסק היה יכול להיפטר בקלות אם הייתה מתבצעת בדיקה על הערך הרשום בשדה העיר ברגע עזיבת הפוקוס, אבל זה לא נעשה ורשימת הרחובות לא נטענת. יתר על כן, אם אתם משתמשים בכרום למשל, ברגע שתתחילו לרשום את שם העיר שלכם ישום הטפסים המובנה (בהנחה ואתם משתמשים בו) יציע לכם את ההשלמה האוטומטית שלו, שכמובן – דורסת את ההשלמה האוטומטית של האתר – בקיצור – תענוג.

רשומים? אז תרשמו.

צלחתם בשלום את תהליך ההזמנה? כל הכבוד, עכשיו, כדי שתוכלו לשלם ולהזמין אתם צריכים להרשם באתר שלנו המערכת מספיק חכמה כדי לזכור את הכתובת אליה בחרתם להזמין ולמלא אותה בתוך השדות הרלוונטיים. אבל מה אם אתם גרים בחיפה אבל מזמינים למשרד ברמת גן? ובכן, השדות הללו נעולים ואינכם יכולים לעדכן את התוכן שלהם.
אגב, אחרי תהליך הרשמה מפרך שלא הוביל לשום מקום, החלטנו לעבור למחשב של מישהו אחר שהוא כבר משתמש קיים. הדפדפן שלו, אפילו זכר את שם המשתמש ואת הסיסמא – סיסמא שבאתר החדש הוחלט שלא לקבל ונאלצנו לעבור תהליך של שיחזור סיסמא.

טפסים, מידע ובדיקת קלט

מסך הרישום נראה די פשוט וטרוויאלי, תזינו את הפרטים ותלחצו על השלח. רק שכפתור השליחה, מסיבות לא ברורות – פשוט לא עובד. ההנחה, שהכפתור אחראי לבצע מספר אימותי קלט על השדות ופשוט מסיבה כזו או אחרת – נכשל. אם רק היה קופץ בשלב הזה איזשהו פופאפ שמכריז היכן התקלות ומה עלי לתקן, דיינו. אבל לא קפץ ואני פשוט לחצתי שוב ושוב על הכפתור בלי שום אינדיקציה שקורה משהו. אגב, אם כבר מגדירים כפתור, אפשר, רצוי וצריך להשתמש בתגיות ה css המיועדות למעבר עכבר (hover) וללחיצה (active). ככה המשתמש לפחות מקבל חיווי על העובדה שהוא לחץ (גם אם לא קורה כלום). אגב, תסמונת הכפתור שלא מחזיר פידבק מלווה את האתר לכל אורכו.

כמו כל מפתח טוב, ניסיתי לעקוף את השלב הזה על ידי פתיחת הקונסולה של הדפדפן וביצוע submit על הטופס דרך שורת הפקודה. הטופס נשלח אכן אבל אז התגלתה הזוועה במלוא מערומיה. רצה המזל והמשרד שלנו ממוקם ברחוב ז'בוטינסקי. כן, יש גרש בשם הרחוב שלנו. מה אפשר לעשות בנידון? לא מכיר את ASP אבל ב PHP יש מספר פונקציות שמטהרות מחרוזות מקלט לא תקין, במיוחד לפני פניה אל מסד הנתונים. אני די משוכנע שב ASP קיימות פונקציות דומות, אבל למה להשקיע אם אפשר פשוט לזרוק הודעת שגיאה:

וכמו הסיפור הידוע על בובי מפיל השולחנות, מזל ששמו של הרחוב שלנו הוא לא sql dump. אגב, הקטע הכי עצוב בכל הסיפור הוא ששם הרחוב, על הגרש שבו, מגיע מתוך מסד הנתונים של שמות הרחובות של פיצה האט בתחילת התהליך.

אז נכון, אני מניח שלא הייתי אמור להגיע למסך הזה, וקרוב לוודאי שהג'אווהסקריפט במסך ההרשמה היה אמור (מקווה לפחות) לבצע ניקוי וטיהור של שדות הטקסט אבל:
א. הוא לא עשה, הוא פשוט נתקע.
ב. בהתחשב בהיסטוריה העגומה של פיצה האט עם זליגת הסיסמאות לפורום התורכי (ביחד עם הסיסמאות של הומלס) – הייתי מצפה שבדיקות כאלה יבוצעו לא רק בצד המשתמש אלא גם בצד השרת.

לסיכום

כשמרימים אתר שתפקידו לאפשר הזמנה דרך האינטרנט – טעויות פירושן כסף, ולא מעט. בעיקר, כי כל המטרה של האתר היא להפחית את כמות הפניות הטלפוניות ובכך לאפשר בין היתר, גם קיצוץ במשרות של טלפניות. במקום זה, אנשים רבים יגלו שהם מסתבכים וילחצו על כפתור ה"זקוקים לעזרה, לחצו ונתקשר אליכם" – מצב שבו הרשת צריכה ליזום שיחה למשתמש, לרוב אל מכשיר סלולר.

שנית, אם משתמש לא מסוגל לבצע הזמנה בגלל שהוא לא יכול להמשיך את תהליך הרישום, קרוב לוודאי שהוא יתיאש ויעבור לאתר של המתחרים. בהתחשב בעובדה שהאתר של דומינוס הוא הרבה יותר ידידותי, יש פה פוטנציאל אובדן. יתרה מזאת, לקוח שנכווה בעבר עלול לא לחזור בעתיד עקב הניסיון העגום.

הפוסט ככה לא מכינים פיצה פורסם על ידי ~ניצן~ בבלוג המכללה

כל פעם זה אותו סיפור – בערך ב 12 מתחילים עם שאלת ה"מה אוכלים היום" שהופך לדיון שלם שנמשך כשעה וחצי. כשכולם כבר מותשים ורעבים נבחר קורבן תורן שהולך לאסוף הזמנה. לאחר צעידה קלה, מגיע הקורבן אל המקום, עומד וממתין לתורו כאחד האדם, מזמין בקופה ומחכה עוד 10-15 דקות עד שההזמנה מוכנה.
בחלק מהמקומות אפשר לקצר טיפה את התהליך בעזרת טלפון לסניף והכתבה של ההזמנה לקופאית. רק שלא תמיד עונים ולא תמיד מרוכזים והרבה מאוד פעמים חלק מההזמנה מגיע לא נכון או לא מגיע בכלל.

לא פעם ולא פעמיים חשבתי לעצמי הלוואי והיה אפשר לקחת אתר כגון 10bis, להיכנס אליו, לבצע את ההזמנה וללכת לאסוף. ככל הנראה אני לא היחיד שחשב על הרעיון וכך קמה לה חברת Tapingo – ושמעו, זה רעיון גאוני.

חברת טאפ-אין-גו מספקת לנו בעצם עיסקת חבילה אחת גדולה – אפליקצית סלולר אחת (אנדרואיד, בלאקברי ואיפון) שמרכזת בתוכה את בתי העסק, מאפשרת לנו לעבור על התפריט שלהם, לבצע הזמנה ואף לשלם ישירות מתוך המכשיר. כל מה שנשאר לעשות – זה לגשת אל הסניף ולאסוף את ההזמנה (או לבחור באופצית המשלוחים).

לא עוד לעמוד בתור לקופה, לא עוד להתקשר ולנסות לתפוס טלפנית מרוכזת, לא עוד להמתין רבע שעה בסניף עד שההזמנה תהיה מוכנה – כל תהליך ההזמנה והתשלום מתבצע ישירות מהמכשיר.

אחד החסרונות של אתר כגון 10ביס היא שההזמנה מבוצעת דרך החברה שמעבירה את ההזמנות שבוצעו אצלה אל בעל העסק. בחלק מהמקרים זה תהליך ממוחשב, במקרים אחרים ראיתי ערימה של פקסים אצל בתי עסק בתור ההזמנות. התהליך של טאפ-אין-גו מיעל את התהליך וחוסך את כל התיווך הזה. כאן, ברגע שסיימתם את ההזמנה היא נרשמת ישירות בקופה הדיגיטלית של בית העסק – כאילו הוקלדה שם הרגע על ידי הקופאית.

אז מה יש באפליקציה?

המסך הראשי מציג רשימה של בתי עסק כאשר כל בית עסק מציג לוגו, את שם העסק ושורת מידע קצרה המכילה מידע כגון כתובת או הטבות מיוחדות. ליד כל קופסית של בית עסק מופיע (אם יש) פריט מומלץ ביחד עם כפתור "הזמן עכשיו" המאפשר לקצר את הדרך.
לחיצה על בית עסק תאפשר לכם לבחור האם אתם רוצים לאכול במקום, להזמין משלוח או לבוא לקחת – כאשר האפשרויות הקימות מוגבלות על ידי האפשרויות המסופקות על ידי בית העסק. לאחר הבחירה יופיע התפריט של בית העסק כאשר בחלק מהמקרים נתקלתי בקשיים ביבוא התפריט וקיבלתי לוגו של טעינה מתמשכת. כמו כן, במסך הראשי של התפריט יופיע חיווי האם העסק פתוח או סגור כרגע. הניווט בתפריט הוא די אינטואיטיבי והישום מכיל מערכת של "סל קניות" שמאפשרת להמשיך להוסיף מנות בכל שלב או לבצע תשלום. את בתי העסק ניתן לחלק לפי קטגוריות (מוגדרות מראש) ומסך יעודי יציג לכם את הרכישות הקודמות שלכם כדי שתוכלו לשחזר אותן במהירות.

הייתי שמח אם היה אפשר למיין את מסך בתי העסק בצורות אחרות – למשל – על פי קירבה על בסיס מידע מרכיב ה GPS או רק בתי עסק פתוחים. אבל היות וזו גירסת בטא, אני מניח שהדברים עוד יצמחו.
עדכון: עודכנתי כי המערכת יודעת להשתמש ברכיב ה GPS כמו גם ללמוד את העדפות ההזמנה של המשתמש ולהתאים את התצוגה עבורו לאחר מספר שימושים.

את האפליקציה אפשר להוריד ישירות מחנות האפליקציות של החברה שלכם. יש לאתר גם סאב דומיין למובייל ויתכן שאם תיכנסו אליו תועברו ישירות לאפליקציה.
השירות דורש הרשמה ויודע לעבוד עם כרטיס אשראי או מול חשבון הפייפאל שלכם (הזדמנות מצוינת להלבין את כל ההון שעשיתם מתוכניות שותפים). את ההרשמה אפשר לעשות ישירות דרך האתר או דרך האפליקציה. מי שירשם ישירות מתוך האפליקציה יגלה שכדי להוסיף את חשבון הפייפאל שלו כאמצעי תשלום הוא בכל זאת צריך להיכנס אל אתר החברה – וחבל. לא נראה לי שהתהליך של הוספת חשבון פייפאל אמור להיות שונה מהוספה של כרטיס אשראי ואני מקווה שזה יצוץ בגירסאות הבאות. ואם כבר פייפאל נתמך, אז יכול שיתוף פעולה עם כרטיסי 10ביס וסיבוס היה יכול להיות פיצ'ר נחמד.

ונקודה אחרונה – שהיא לחלוטין UI – המכשיר שלי מכיל מקלדת נשלפת שמצריכה סיבוב של המסך (עבודה לרוחב ולא לאורך) בעוד שרוב האפליקציות יודעות לזהות את סיבוב המסך ושליפת המקלדת זה לא קרה בישום של טאפ-אין-גו וחבל. נאלצתי לבצע את ההרשמה עם ראש ב 90 מעלות, מקווה שגם זה יטופל בגירסה הבאה.

הפוסט Tapingo – משנים את חוקי הקניה פורסם על ידי ~ניצן~ בבלוג המכללה

פעם, שלט פה האימיול, שידרוג מבוזר ומבוסס קוד פתוח של רשת אידונקי. לאחר גל תביעות כנגד כל אותם אתרים, שהגיע בערך בתקופה שבה הרשת הלכה בדרכן של קודמותיה והתמלאה בזבל, קבצים מזויפים ופורנו במסווה הגיע הזמן להתקדם הלאה.
בשלב הזה, התחילו להתפתח ולתפוס במקביל שלוש טכניקות הורדה פופולאריות – יוזנט, ביטורנט, והורדה / צפייה ישירה.
יוזנט – היווה שילוב של איכות ומהירות המוגבלת בעיקר על ידי מהירות ההורדה שקבע לך הספק. החיסרון – החיבור לשרתים טובים הצריך מנוי שעלה כמובן כסף.
ביטורנט – הציג רשת מבוזרת, די בדומה לאימיול, בה אתה גם מעלה בזמן שאתה מוריד. החסרון העיקרי – מהירות ההורדה שלך מוגבלת על ידי מספר המשתפים ומהירות ההעלאה שהם מספקים.
ההורדה הישירה או הצפיה הישירה מאפשרים למפיץ להעלות את הקובץ פעם אחת ולשתף את הלינק. כל מי שרוצה יכול להוריד את הקובץ ישירות מהשרת. החיסרון – קבצים גדולים או הורדה בשעות העומס הצריכה תשלום חד פעמי או מנוי חודשי. חסרונות נוספים נמצאים באיכות הנמוכה של הוידאו (לפחות בצפיה ישירה) וכמובן – מנגנון ההתראה והסרה שיכול לגרום לכך שהקובץ יעלם במהירות רבה.
יהונתן שואל בפוסט מצוין (דיון מקביל גם בניוזגיק) איך יכול להיות שהשוק הישראלי, החליט לוותר על הטורנטים לטובת הורדות ישירות וצפיה ישירה כאשר ברור למדי שהשרידות של התוכן בפרוטוקול היא טובה יותר, האיכות גבוהה יותר והתוכן בחינם. הדיון התפתח יפה בתגובות וכמעט הכל כבר נאמר, אבל בכל מקרה – הנה שתי האגורות שלי לגבי ההשפעות על הבחירה באתרי הורדות אל מול טורנטים.

ספקיות התוכן – הוט ויס.
כששודר הפרק הראשון בעונה האחרונה של אבודים טרחה הוט לפמפם ללקוחותיה כי הפרק ישודר בארץ כ 24 שעות אחרי השידור בחו"ל. בהוט הבינו שהמעריצים המושבעים של התוכנית לא יחכו הרבה לפני שירוצו להוריד את הפרק מהרשת וכך – אין להם באמת סיבה להישאר. שיטת ה"שידור בתוך 24 שעות משידור המקור" תפסה תאוצה והרבה מאוד סדרות פופולאריות משודרות כך – עם זמן המתנה קצר מאוד בין שידור המקור לשידור בארץ. כאשר הסידרה משודרת בטלויזיה, עם תרגום בפרק זמן כל כך קצר – כל תהליך ההורדה קצת מאבד מטעמו.
אותו דבר קורה גם עם הסרטים אם כי שם פרק הזמן קצת יותר ארוך. כבר אחרי ההקרנה הראשונה בארה"ב, ולפעמים עוד לפני ניתן למצוא שלל גירסאות – רובן cam או TS המאוד לא איכותיות. הקבצים האיכותיים מגיעים אחרי תקופה יחסית ארוכה כאשר הסרטים הללו מקבלים גירסאות DVD ובלו ריי.
אני לא יודע איך זה אצל הוט, אבל אצל יס, הסרט מופיע ברשימת הסרטים להשכרה כמעט באופן מיידי מרגע שהוא יורד מהמסכים. אחרי כחודש, כשיס מבינה שכבר מיצתה את פוטנציאל המשלמים על הסרט היא מעבירה אותו לערוץ הסרטים. בהתחשב בעובדה שהממירים כיום מגיעים עם אפשרות הקלטה ו HD, איזה אינטרס יש ללכת ולהוריד את הסרט במחשב?
כמובן שיש יוצאי דופן, יס למשל עדיין לא משדרת את הפרקים של דוקטור הו מהעונה החדשה ומקרינה כרגע רק את העונה החמישית, אבל מצד שני, קהל המעריצים של הדוקטור הוא קצת יותר טכנולוגי מראש ומעדיף את הביטורנט גם ככה.
אז נכון, זה לא מכסה את כל תחום התוכן, אבל יש לזה השפעה רבה וכאשר הכל זמין כאן ועכשיו על גבי הטלויזיה בלחיצת כפתור בשלט, הערכות להורדה הופכת להיות מטלה שלרוב הצופים פשוט לא משתלמת.

איכות זו לא מילה גסה
לפני זמן מה, שלחה לי אמי קישור לסירטון כלשהו ביוטיוב עם בקשה להפוך אותו ל DVD כדי שתוכל לצפות בו על גבי הטלויזיה שלה. כשראיתי את הקובץ די נחרדתי, הוא סופק ברזולוציה של 320 או 240 שורות. מצד שני, אחרי שחשבתי על זה לרגע – נזכרתי שאצל הורי בסלון לא יושב מסך LCD משוכלל אלא טלויזית CRT פשוטה.
נכון, מחירן של טלוויזיות ה LCD צנח בשנים האחרונות בצורה משמעותית אבל לא בכל מקום מיהרו לרכוש אותם וגם אלו שרכשו – פעמים רבות פשוט העבירו את הטלויזיה הישנה אל חדר הילדים.
אז נכון, הטלויזיה בחדר השינה שלי היא 720P ובסלון היא 1080P ועדיין – בחדר השינה יש ממיר פשוט המספק אות המתאים לטלויזית CRT ולא למסך HD – ומה אגיד ומה אומר – אני לא מרגיש שחווית הצפיה שלי נפגמת.
אז אם אתם מורידים סרט בגובה של 320 פיקסלים וצופים בו על מסך מחשב ברזולוציה של 1280 פיקסלים לגובה ממרחק של מטר – זה נראה איום ונורא אבל כשמביטים על זה במסך טלוויזיה ממרחק של 2-4 מטרים – הפרספקטיבה משתנה.

רוחב פס – סטרימינג
פעם, היו פה ימים שקצב הורדה של 1.5 מגה נחשב "מהיר" כאשר הרוב הסתפקו ב 750 קב"ש וחלק אף בפחות. כשהיינו רוצים לראות סרטון סטרימינג באותה תקופה היינו לוחצים על נגינה ואז מיד על השהיה והולכים להכין קפה כדי שהבאפר יספיק להתמלא בצורה שתאפשר צפיה יחסית חלקה.
הימים התקדמו, ואם תנסו להקים קו חדש יהיה לכם קשה לקבל קצב של פחות מ 2.5 מגה. אם תקחו את הפרוקסים השקופים ששמו הספקיות לאורך הדרך ברור לנו למדי שהורדת HTTP רגילה (בין אם מדובר בהורדה ישירה ובין אם בצפיה ישירה) תהיה מהירה מאוד ופעמים רבות, אפילו ללא קטיעות באפרינג.
בניגוד להורדות המוזיקה – אותה אנו נוטים לצבור עד בלי די על הנגן שלנו. הרי שאין הדבר כך עם קבצי וידאו. אנחנו מורידים את הפרק כי אנחנו רוצים לצפות בו, אחר כך – כבר אין לו שימוש ולרוב אנו מוחקים אותו.
כל תחום ההורדות של הסרטונים התפתח בעיקר בגלל הקושי בהורדה ישירה / סטרימינג ומרגע שבעיה זו נפתרה, הצורך בהורדה של סרטים – די התבטל.

השקעה מול הכנסה.
אחד הטיעונים כנגד אתרי האימיול למיניהם הייתה שהם שמים פירסומות ולכן יוצרים רווחים על גבי תוכן מפר. נוצר צורך למצוא מודל הכנסות אחר ושרתי ההורדה / צפיה ישירה מיהרו לספק אותו בצורת תוכנית שותפים. על צפיה ישירה יקבל האתר בין דולר לשניים על כל צפיה של מעל לחצי שעה. גם אתרי ההורדות מציעים קופונים דומים באחוזים על מכירת מנוי / שליחת SMS וכ'.
העסק פשוט למדי – מצא קובץ באיכות טובה מספיק או העלה אחד חדש ושתף את לינק השותף שלך בכל מקום אפשרי. אם יש לך אתר שמרכז את כל התוכן – אתה מסודר. כמות צופים נאה תסדר לך משכורת חודשית נאה, שאת רובה אגב אפשר להעלים ממס הכנסה די בקלות.
לא רק שבטורנטים אי אפשר לייצר הכנסה שכזו אלא שגם תהליך החיפוש והבדיקה הוא מאוד מיגע. אם אני רוצה לוודא שסרט בצפיה ישירה הוא אכן איכותי כל שעלי לעשות הוא להתחיל הקרנה ולדגום אותו במספר נקודות בעוד שעם טורנט עלי להוריד את הקובץ אל המחשב שלי ולוודא שהוא תקין. זה לא בעיה כשאתה אדם פרטי אבל כשאתה מנסה לאנדקס מקסימום של הורדות – אתה הולך לאיבוד.
בקיצור, קיומו של מודל עיסקי מפותח מאחורי אתרי הצפיה הישירה גרם לבעלי האתרים להעדיף את השיטה הזו על פני הטורנטים.

לשתף? אני רק לוקח.
ספקיות התשתית די מגבילות את מהירות ההעלאה ללקוחותיהן כאשר בדרך כלל מדובר על קצב העלאה של עד 0.5 מגה סל"ש. כאשר במקביל בזק מנסה להעביר את רוב משתמשיה כיום ל NGN או לכל הפחות לחבילת הורדה של 5 מגה סל"ש.
0.5 מגה סל"ש עדיין מאפשר העלאה בקצב מכובד, ואם תגדירו אפלואד של רק 10 אחוזים מזה (50 קילו סל"ש) עדיין תחשבו כמשתפים מעולים – כמה מאיתנו באמת מאפשרים להוריד מהם בקצב שכזה?
וגם אם נאפשר להוריד מאיתנו בקצב ובמהירות שכזו, כמה זמן יקח עד שנצליח לבסס יחס הורדה העלאה מכובד? אם הורדתם ג'יגה תצטרכו להעלות 10 מגה עבור כל אחוז. העלאה של 200 מגה תעניק לכם את היחס המדהים של 0.2%. מתי בפעם האחרונה ניסיתם להעלות 200 מגה לרשת? אפילו בהעלאה לאתרים כמו יוטיוב עדיין מדובר במשימה שעלולה לקחת מספר שעות טובות.
בפרוטוקול האימיול עוד הייתה הגבלה על מהירות ההורדה כפונקציה של מהירות ההעלאה אבל זו אינה קיימת ברשת הביטורנט (קיימת כפונקציה, ויש טראקרים פרטיים רשומים שלא מאפשרים למי שלא משתף להוריד מהם וכ' אבל הרוב – פתוח לכל).
הישראלי לא אוהב לשתף, הוא יעדיף להוריד את הקובץ שלו ולסגור את התוכנה ברגע שההורדה תסתיים. היות ורוב המורידים לא אוהבים לשתף, הקבצים העבריים יסבלו מהורדה איטית, מיעוט של זורעים ומבלי להחזיק תשתית תומכת שתפקידה להחזיק את הטורנט בחיים הקבצים ימותו במהירות.
מסיבה זו בדיוק, קהילות הטורנט הבודדות שכן פעילות בארץ הן על בסיס הרשמה והיכרות – כך אפשר לוודא שהקהילה מורכבת ממשתפים איכותיים והקבצים ישארו בחיים.

Time to Market + added value
הגם שרמת האנגלית שלי גבוהה למדי ואני מסוגל לצפות בפרקים וסרטים ללא תרגום, ברגע שיש קצת רעש רקע בעברית אני מאבד את הריכוז. אני מניח שיש פה בארץ קהל לא קטן שמסיבות דומות או אחרות עדיין זקוק לתרגום. אם ניקח פרק חדש של סידרה כלשהי ששודר הרגע בארה"ב הרי שאם אנחנו רוצים לראות אותו מתורגם יש שתי דרכים – להוריד את הקובץ המקורי ולחכות שיגיע תרגום כקובץ נפרד או לחכות שיגיע קובץ משולב אל הרשתות.
עבור מנהל תאורטי של אתר שכזה, הקמה של מערך שכזה הוא מסורבל ומורכב. הוא צריך להוריד את הקובץ המקורי, להוריד תרגום (לכשיצא) לשלב אותם ביחד ואז להפיץ.
אם יש לו קצב העלאה מהיר במיוחד הוא יוכל לגמור את כל התהליך במספר שעות עם צפיה ישירה / הורדה ישירה.
אם לעומת זאת הוא ירצה להרים טורנט הרי שמדובר בסיפור ארוך ומורכב. כל שלב ההכנה דורש את אותו הזמן, אך מגיע הרגע שבו יש להפיץ את הקובץ החדש לרשת הטורנטים ואז נוצר צוואר הבקבוק. כפי שכבר אמרתי – הישראלים לא אוהבים לשתף ולכן, תהליך הלידה של הטורנט עד לרגע התבססותו יקח זמן ארוך ומיגע – זמן שכמובן המוריד הקלאסי אינו מעוניין להמתין.

לסיכום
עבור מי שמחפש תוכן איכותי קבוע, רשת הביטורנט, על כל יתרונותיה היא עדיפה. עבור מי שמחפש לראות כאן ועכשיו – כמעט תמיד ינצחו ההורדות הישירות. נכון, האיכות היא פחות טובה, אבל הצפיה – היא כמעט מידית, ועבור רוב אוכלוסית המורידים – זה הקריטריון העיקרי.

הפוסט מחשבות על הטורנטים בישראל פורסם על ידי ~ניצן~ בבלוג המכללה

כשנה חלפה מאז הביא לנו אתר גרופר את בשורת הקופונים מחו"ל, בשנה החולפת צמחו לו כפילים רבים מספור. אם באוגוסט של 2010 היו באוויר כארבעה אתרי קופונים שהציעו דיל אחד ביום, הרי שכבר מזמן יש פה יותר מ 20 אתרי קופונים המציעים מספר רב של דילים בכל רגע נתון.

המעקב אחר כל הדילים הוא קשה וגם אתרים המציעים ריכוז דילים יומיים לא באמת מסוגלים להנגיש את כל המידע העצום הזה. הבעיה האמיתית לרוע המזל, היא לא במציאת דיל אטרקטיבי אלא לזכור איפה רכשת כל דיל ודיל ולממש אותו לפני שיפוג תוקפו.

אחרי שהגעתי למצב שבו מספר דילים נמוגו להם אל עולם שכולו פג תוקף בגלל שלא הספקתי לנצלם ניסיתי למצוא דרך נוחה לנהל את הרישום והמעקב. בתחילה, פתחתי לי גליון אקסל ובו רשמתי את כל הפרטים. זה עבד מצוין, כל זמן שטרחתי לפתוח את הגיליון ולעקוב, אבל במהרה שכחתי לעקוב, או אפילו לעדכן – ובמהרה הגיליון איבד את הרלוונטיות שלו.

השלב הבא היה לשלוף את כישורי הפיתוח שלי, ועד מהרה תוכנית להרמת אתר תזכורות על קופונים נהגתה, אבל אותו מחסור בזמן שמונע ממני להשלים את העבודה על אתר ריכוז הקופונים והמבצעים שלי מנע ממני גם את התוכנית הבאה.

האסימון נפל רק היום כאשר אירוע שסימנתי כחשוב לפני כחצי שנה עלה לפרק ותזכורת נשלחה אלי למייל – הרי מה יותר פשוט מאשר להשתמש בלוח השנה של גוגל ביחד עם שירות התזכורות המצוין שלו כדי לתזכר את עצמך.

אז מה עושים

ראשית, ניצור לוח שנה חדש, זה לא חובה, אבל זה יקל עלינו בכמה וכמה דרכים. לוח שנה נפרד יאפשר לנו:
1. לא להציג את הקופונים בלוח השנה – פחות עומס בעין עבור מי שמשתמש בשוטף בשירות
2. להגדיר תזכורות דיפולטיות עבור הלוח – פחות עבודת הגדרות עבור כל קופון בנפרד

כדי ליצור לוח שנה חדש יש ללחוץ על add (הוסף) בבר הניווט של שירות הלוחות, הוא מופיע תחת הלוחות הקיימים שלכם. לחילופין ניתן ללחוץ על איקון גלגל השיניים הצמוד לשמכם (פינה שמאלית עליונה למי שמשתמש בממשק באנגלית, קרוב לוודאי שימנית עליונה למשתמשי ממשק עברי) לבחור ב Calendar Settings ואז תחת Calendar ללחוץ על הכפתור Create new calendar.

נמלא עבור הלוח פרטים שיעזרו לנו בעתיד במציאתו ונלחץ על יצירה בתחתית המסך.
השלב הבא, יהיה להגדיר תזכורות ברירת מחדל עבור לוח השנה הספציפי. דרך מסך ההגדרות של לוחות השנה, ניכנס להגדרות ה notifications של לוח השנה החדש שיצרנו.
בשורת ה Event reminders נגדיר את התזכורות.

אני הגדרתי תזכורת במייל 10 ימים ו 5 ימים לפני פקיעת תוקף השובר. בנוסף, הגדרתי תזכורת SMS יום לפני. כל אחד יגדיר את התזכורות כראות עיניו. היות ואלו הגדרות ברירת המחדל של הלוח הזה כל אירוע שיצורף ללוח באופן אוטומטי ישלח את התזכורות הללו.

זהו, עכשיו, כל שעלינו לעשות הוא ליצור אירוע חדש עבור כל קופון, כאשר תאריך האירוע הוא יום פקיעת התוקף של הקופון. את האירוע יש לצרף אל הלוח הרלוונטי – ומעכשיו, תקבלו תזכורות על קופונים.

טיפים

כאשר תרכשו קופון חדש, היכנסו אל מייל האישור ולחצו על More Actions ואז על Create event. הפעולה הזו תפתח חלון להוספת אירוע בלוח השנה מבלי שתזדקקו להיכנס ישירות אל הלוח. אופציה אחרת היא לעשות replay למייל וללחוץ על Insert: Invitation כדי להפוך את המייל עצמו לאירוע.

אם תיכנסו אל האתר של לוח השנה ותשנו את התצוגה לתצוגת Agenda תקבלו תקציר של כל האירועים שלכם, אם תסתירו את הפעילויות בכל הלוחות האחרים, תקבלו רשימה של כל הקופונים שלכם כולל תאריך הסיום שלהם. את הרשימה הזו תוכלו כמובן להדפיס ולתלות על הקיר אצלכם, ליתר ביטחון.

כמובן שפה נגעתי בשימושיות של העסק כתזכורת לקופונים, אבל אפשרות התזכורות של גוגל היא מצוינת עבור ניהול כל פעולה אחרת. אפשר בדיוק באותה צורה לייצר לוח שנה שינהל עבורכם תזכורות על חידוש מינויים (הוט, יס, דומיינים שנרכשו, חבילת גלישה וכן הלאה) או כל פעולה אחרת. היתרון של הניהול בלוח שנה נפרד מאפשר לכם להסתיר את האירועים הללו משטף העידכונים היומי שלכם. כך למשל, אם יש לכם מכשיר אנדרואיד, האירוע לא ישתלב ישירות אל לוח השנה שלכם.

הפוסט איך לא לפספס את הקופונים שלכם פורסם על ידי ~ניצן~ בבלוג המכללה

הנושא של הכשרות לפסח באזור של הבורסה גרם לרוב העסקים בתחום המזון לבחור בדרך הקלה ולסגור את העסק למהלך החג. חלקם ניצלו את זה כדי לשפץ ולנקות, חלקם סתם כחופש – כך או כך, אם אתם רוצים / צריכים לאכול בחוץ במהלך חול המועד המבחר מצטמצם עד מאוד במהלך החג. באזור שלנו, שגם בימים טובים הוא לא שופע מבחינה קולינרית האפשרויות היחידות היו ארומה או ריבר. ארומה כמובן כשרים לפסח אך ריבר, שאינה מסעדה כשרה גם בשאר ימות השנה לא טרחה לעשות שום צעד מיוחד לקראת פסח והתפריט הישן היה זמין גם במהלך החג.

כמובן, שכשאתה עסק בודד, יש לך מספר מותרות – כמו למשל – היכולת לבטל את ה"ארוחות העיסקיות". אני יכול להבין עסק שיש לו תפריט עיסקיות נפרד והוא מחליט שלא להשתמש בו בחג, אבל בריבר המשמעות של "עיסקית" היא שאתה מקבל כוס לימונדה (מתוך מיכל) ביחד עם המנה שלך וצלוחית קטנה עם סלט כרוב (קימצ'ה). במקרה שלנו – תשכחו מהקימצ'ה ותסתפקו במים. כן, המנה עולה 45 שקלים, אבל התקמצנו על הלימונדה.

מכאן לשם זה התפתח לדיון על הטיפ, גודלו והאם צריך או לא צריך להשאיר אחד שכזה. אני כידוע משתייך לזן שמאמין שטיפ אמור להיות צ'ופר על שירות טוב, שותפיי לשולחן גרסו שאני פוגע במלצר בגלל החלטה של בעל העסק שכביכול, לו, אין השפעה עליה. אני לא מסכים עם הקביעה הזו, אבל כל הדיון הזכיר לי שלפני כמה שבועות פתחתי פה סקר עבור מלצרים סביב הנושא של טיפים.
ציפית לקצת יותר מ 19 משתתפים אבל כנראה שזה מה שיש כשהקהל של הבלוג שלך הוא לא בחורות בנות 22. אני לא יודע אם האשמה היא בניסוח שלי, בעובדה שלא נתתי מספיק אפשרויות או פשוט בגלל שזה לגמרי לא מדגם מייצג, אבל את התוצאות ניתן לראות כאן.

בואו נתחיל מהעובדות – במדינת ישראל יש שכר מינימום אותו מחויב בעל העסק לשלם למלצרים. את השכר המינימלי הזה חייב בעל העסק לשלם למלצרים בין אם הייתה משמרת עמוסה ורווית טיפים ובין אם הייתה משמרת דלוחה ללא אף לקוח.
הרווח של העסק הוא סך כל ההכנסות פחות סך כל ההוצאות. בחשבון פשוט – כדי להגדיל את הרווח צריך להגדיל את ההכנסות או להקטין את ההוצאות. להגדיל את ההכנסות מצריך השקעה (פירסום, שיווק, שיפוץ וכ') בעוד שלהקטין את ההוצאות הרבה יותר פשוט (אם כי עלול להיות מסוכן לעסק בטווח הרחוק).

הדרך הפשוטה ביותר לעשות זאת היא כמובן לגלגל את ההוצאות על הלקוחות, וכדי שמחיר המנה לא יהיה גבוה מדי, מצאו בעלי העסקים את הפיתרון האידיאלי – "דמי שירות". עד התיקון בחוק שאסר על הכנסת הסעיף הזה, ניתן היה למצוא סעיף של "דמי שירות" על סך 10% בכל חשבון.

אומנם, התיקון לחוק אוסר על הכנסת הסעיף הלז אבל הרגלים רעים מתים לאט. אנחנו, כצרכנים, למדנו שהמשכורת של המלצר תלויה בנו, הלקוח ולא במחזור של בעל העסק. מוסד הטיפ, בלי לשים לב בכלל, עבר מיסוד כתחליף לדמי השירות. במיעוטם של העסקים, בעל העסק משלם שכר שעה כחוק וכל הטיפ נכנס ישירות לכיסו של המלצר (או לקופת מלצרים אשר מתחלקים בכל השלל ביניהם), אך ברובם יגיע כל הטיפ אל בעל המסעדה, כשזה בתורו ישתמש בסכום הלז כבסיס לשכר השעה של המלצרים.
התוצאה, אם כך, היא שעובד שעבד 4 שעות אמור לקבל 84 שקלים. אם הרוויח 50 שקלים כטיפ, בעל העסק צריך לשלם לו רק 34 שקלים ולא 84 – חיסכון של 50 שקלים לבעל העסק.
תכפילו את ההפרשים הללו במספר השעות הכולל של מלצרים במסעדה בחודש ותבינו כיצד קיצץ בעל העסק בהוצאות שלו – על חשבונכם ובעזרתכם.

מי שרוצה לקרוא הסבר נוסף מוזמן לקרוא את הצעת התיקון של ח"כ שיטרית לגבי חוק הגנת השכר .

אז למה לא לתת טיפ

אתחיל בהכרזה, כדי שלא תדלגו על החלק המעניין ותרוצו ישר לתגובות – אני לא אומר אל תשלמו יותר טיפים בכלל, אלא קורא לכם להחזיר את הטיפים לסטטוס המקורי שלהם – תוספת המשולמת לנותן השירות כאות להערכתכם על שירות טוב.

בסופו של יום, נוצר פה מעגל נצלני שהעביר את הטיפ מסטטוס של תגמול על שירות טוב לסטטוס של מס שאנו הצרכנים צריכים להוסיף מעבר למחיר המנה המופקע. מעגל שמעביר את הזעם מ"המעסיק לא משלם לי כשורה" ל"הלקוח החצוף לא השאיר טיפ, הוא פוגע בשכרי".
כל זמן שהמעגל הזה לא נשבר מעסיקים ימשיכו לנצל את המלצרים והיות ורוב הסיכויים שבעלי העסקים לא יתנדבו בוקר אחד להקטין את רווחיהם מוטל התפקיד הזה על כתפינו, הצרכנים.

אז איפה הבעיה? ראשית – יש פה בעיה לא ברורה מבחינת פקודת המיסים – הטיפ שאתם משאירים בצד החשבון לרוב לא הולך ישירות לכיסו של המלצר אלא דווקא אל קופת העסק. בפועל, יש פה סכום כסף שזז בצורה שחורה בתוך עסק – לא קיבלתם עבורו חשבונית או קבלה ואתם (אם זה רלוונטי עבורכם) לא יכולים לדווח עליו כחלק מתזרים המזומנים שלכם.
אם, לעומת זאת, הכסף נכנס ישירות לכיס של המלצר ולא עובר דרך המעסיק יש פה תשלום שלא מן המעסיק – כלומר המלצר צריך לפתוח תיק במע"מ ולשלם מיסים כחוק על הטיפ.

שנית – הגישה. כאשר טיפ היה תגמול על שירות טוב וניתן ישירות למלצר אשר שירת אותנו היה לאותו מלצר אינטרס לתת שירות טוב, חיכני, לבבי וכיוצ"ב. כאשר הטיפ הופך ל'מס חובה' האינטרס היחיד של המלצר הוא מספר השולחנות הפעילים במסעדה. כאשר הברירה היא בין טיפול איכותי במספר מצומצם של שולחנות לבין טיפול מחפף במספר רב של שולחנות – אנחנו, הסועדים משלמים. טעויות במנות, פריטים שלא מגיעים וכדומה. כבר יצא לי לא פעם ולא פעמיים פשוט לקום מהשולחן ולגשת לשלם בקופה כי אף אחד מארבעת המלצרים השונים מהם ביקשתי חשבון לא טרחו להביא אותו. שלא לדבר על כוסות מים (ככל הנראה המנה הכי מסובכת בכל בית קפה ומסעדה) שלא הגיעו למרות שביקשנו אותן שוב ושוב ושוב.
מלצר טוב, הסביר לי פעם מישהו אי שם באירופה, עומד מספיק רחוק כדי שלא תרגיש בו, אבל מספיק קרוב כדי שלא תצטרך לחפש אותו. עכשיו, נסו למצוא מלצר כזה במסעדה או בית קפה.

שלישית – בגלל איכות השירות. בעל עסק עם אצבע על הדופק מכיר את השעות החיות והמתות של העסק שלו ומתזמן את המלצרים בהתאם. אין שום סיבה להחזיק הרבה מלצרים בשעות מתות אך כמובן שכדאי ורצוי להגדיל את כמות המלצרים בשעות העומס. יש פה איזשהו גבול מאזן עדין כי במסעדה יש X מקומות ואם כל מלצר מסוגל לטפל רק ב Y שולחנות אזי מספר המלצרים הנדרשים לכל משמרת הוא לפחות x/y. הבעיה היא שמספר השולחנות מוגבל ולכן גובה הטיפ שיתקבל בסוף כל משמרת הוא מוגבל. אם המשכורת משולמת דרך הטיפים הרי שככל שיש יותר מלצרים הנתח לכל מלצר קטן ומכאן שההוצאה הנלווית לבעל העסק (השלמה לשכר מינימום) גדלה. כדי להקטין את ההוצאה שלו, האינטרס של בעל העסק היא להקטין את מספר המלצרים הזמינים ובכך בעצם להגדיל עליהם את העומס. זה מחזיר אותנו לסעיף השני – הגישה – כשהמלצר קורס, החיוך שלו אליכם זה הדבר האחרון שמעניין אותו.

ולבסוף, כי זה לא העסק שלכם – לתשלום משכורות למלצרים בעזרת טיפים יש רק מטרה אחת – להגדיל את הרווחים של העסק. בעל העסק מוציא מידיו את תשלום המשכורת למלצר וזורק אותה עלינו – הלקוחות. אם המסעדה הייתה העסק שלי והייתי מקבל נתח מהרווחים, ניחא. אבל אני לא ואני לא רואה שום סיבה למה הגדלת הרווח של הבעלים הוא האינטרס שלי.

במשך כל שנות עבודותיי כשכיר (ואפילו בתקופה בה הייתי עצמאי) מעולם לא פגשתי מצב שבו לקוח של החברה בא ושילם 10% נוספים שאמורים לזלוג ישירות לכיס שלי בנוסף לעלות העבודה ושכר העבודה שלי הוא קבוע ומוגדר מראש. גם המחיר ללקוח מוגדר מראש בתחילת העבודה והוא כולל, בין היתר, גם את המשכורת של המפתח, ראש הצוות, מנהל הפרוייקט וההוצאות השוטפות.
האם נראה לכם הגיוני להשאיר 10% טיפ לסוכן שמכר לכם רכב במגרש המכוניות? אולי 10% מערך הקניה שלכם בסופר לקופאית? מה לגבי סוכן הביטוח שלכם או לנציג השירות של אורנג' / יס / הוט / סלקום / נטוויז'ן / גוף כלשהו אחר.
התשובה היא לא – לא היינו משאירים תשלום שכזה ואף היינו מתרעמים אם היינו מתבקשים להשאיר אחד כזה. ואם כך, נשאלת השאלה, למה אנחנו כל כך ממהרים להשאיר מס שכזה בתום הארוחה, גם אם לא בהכרח היינו מרוצים מהשירות?

הפוסט תפסיקו להשאיר טיפים פורסם על ידי ~ניצן~ בבלוג המכללה