באופן מפתיע למדי, הקריאה הזו אינה מופנה כלפי אולמרט וממשלתו, נהפוך הוא הקריאה הזו מופנה אל ראשי אגודת הסטודנטים. איתי שונשיין, בועז טופורובסקי, איתי ברדה – פישלתם, עכשיו תתפטרו.
זה לא סוד שאחת הדרכים המהירות ביותר לפוליטיקה הישראלית עוברת דרך אגודות הסטודנטים. זה גם לא סוד שבמדינת ישראל מי שצועק הכי הרבה מקבל את מבוקשו.
אני לא חושב שיש יותר מדי צורך להזכיר את שביתת הסטודנטים הגדולה הקודמת. במשך חודש שבתו הסטודנטים וכל הבלאגאן נגמר בכמה משולשים של פיצות, הורדה תיאורטית של שכר הלימוד וסלילת הדרך לפוליטיקה של מנהיגי "מרד הסטודנטים הגדול".
אז מה קרה פה?
לקראת סוף חודש פברואר, הגיעו נציגי הסטודנטים להסכמות עם משרד החינוך לגבי שכר הלימוד, הוועדות השונות וכיוצ"ב.
כמה ימים מאוחר יותר, מחליטים פתאום נציגי הסטודנטים שהם בעצם מתחרטים. הם, טעו, הם רומו, הם נכבשו על ידי מסע לחצים וכדומה. בפוליטיקה, כמו בפוליטיקה – אין אחריות אישית, האשמים הם רק מסביב.
בועז טופורובסקי למשל טורח להסביר שהחתימה שלו נוספה רק בגלל "חולשתן של כמה אגודות סטודנטים בארץ שלא היו מוכנות לשביתה ארוכת טווח ולחצו להגיע להסכם".
די, נמאס
איתי שונשיין, בועז טופורובסקי ואיתי ברדה מנסים (ביחד עם עוד כמה מחבריהם) לדחוף את עצמם אל תוך הפוליטיקה הישראלית על גבם של הסטודנטים. בסופו של דבר, לחבורה העליזה הזו לא ממש אכפת איך יסתיים הסיפור, מה שלהם חשוב זה שבקורות החיים הם יוכלו לסמן V ליד מנהיגות, היכולת לסחוף, היכולת לשנות ושאר יכולות שחשובות על הנייר בלבד לפוליטיקאי בישראל – שהרי בישראל לאף אחד לא אכפת מה השגת, הכל תלוי בכמה רעש עשית בדרך. שבוע לאחר שהשביתה הזו תסתיים ידעו כל הסטודנטים בישראל לקטר על איך מכרו אותם הנציגים, אך אלו, מקומם כבר מובטח.
שביתה? מי שם על זה?
כשהמורים משביתים את התיכונים לפני תקופת הבגרויות תקום זעקה.
כשחברת החשמל מאיימת בשביתה, המדינה בפאניקה.
כשעובדים בנתב"ג משביתים את נמל התעופה – הארץ בהיסטריה.
אבל כשהסטודנטים שובתים, זה לא מזיז לאף אחד.
הכלי של השביתה מאפשר לצד אחד במריבה (לרוב העובדים) למנוע מתן שירותים מהצד השני במריבה (לרוב ההנהלה). אותה מניעת מתן שירותים פוגעת ביכולתו של הגוף לתפקד וגורמת נזק רב לאותו גוף ולא רק במישור הכלכלי. אם למשל היו מחליטים המרצים להשבית את הלימודים הרי שהאוניברסיטאות לא היו מסוגלות לספק שירותים לסטודנטים ולכן היו מגיעות להסכם כלשהו עם המרצים. כאשר הסטודנטים שובתים – זה לא פוגע באף אחד.
האוניברסיטה – כבר קיבלה את שכר הלימוד. אם הסטודנטים יגיעו או לא יגיעו – זה לא מה שישנה.
המרצים – מקבלים את המשכורת שלהם בכל מקרה. אם הסטודנטים יגיעו או לא יגיעו – זה לא מה שישנה.
הסטודנטים – יגלו בסוף השביתה שהם ביזבזו שבועות יקרים על חופש וים (חצי מליון סטודנטים במדינה, אבל רק 400 בהפגנות) ועכשיו הם עומדים אל מול סוף הסמסטר כאשר יש פער ניכר בין החומר הנלמד לבין הסילבוס.
לכשתסתיים השביתה מול המדינה, יתחיל מאבק חדש – אל מול המוסדות האקדמאים, בדרישה לייצר הקלות, למתוח את הסמסטר וכדומה. שוב יתעופפו האשמות, שוב יתנוסס דגל השביתה – ושוב, המפסידים היחידים יהיו הסטודנטים.
עופו מפה, ותנו ללמוד
איתי שונשיין, בועז טופורובסקי, איתי ברדה – כסטודנט בישראל, וכאחד שעובד במשרה מלאה על מנת לפרנס את עצמו ואת שכר הלימודים הגבוה, אני מבקש שתרדו מהעץ עליו טיפסתם, אין כל תועלת בשביתה הזו ובעבור שכר הלימוד שאני משלם אני רוצה ללמוד, לא לשמש ככלי במשחק שלכם בדרך לפוליטיקה.
וסתם כתהייה אישית, רוב הסטודנטים מגלים שכשצריכים לשלם שכר לימוד של 13 אלף שקל בשנה, בנוסף לשלם שכירות, חשמל, ארנונה, הוצאות רכב וכדומה ובמקביל ללמוד 8 שעות ביום, צריכים לעבוד. זה אומר, שבין הלימודים, לעבודה ולמטלות הבית אין הרבה זמן לפעילות חברתית, מקסימום – בירה עם החברים בשעה 10 בלילה פעם בשבוע.
אז מה קורה איתכם? אתם לא לומדים או לא עובדים? מי משלם את שכר הלימוד שלכם?
אה, רגע… זה אנחנו, הסטודנטים, שכן התפקידים הבכירים, מסתבר, הם תפקידים בשכר. (תודה לונדו)
כתיבת תגובה